כישופים אפלים 2 – פרק 34: בין העולמות, חלק א'

"לא!!!" צרח אריק, ורץ אל ג'ון. כל מה קרה זה עתה היה עניין של מאיות השנייה. הוא חטף מידו את התפוח וזרק אותו אוטומטית. התפוח עף מידו לעבר חלון הזכוכיות. הוא התנפץ. התפוח יצא מהבית. "מה נראה לך שאתה עושה???" אריק צעק. הוא לא יכול היה לשלוט בעצמו.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך!" גיחך ג'ון.
"שתקו כבר!" מאי עצרה את המריבה והתקדמה לעבר החלון שהתנפץ. "עד שיש לנו את ההזדמנות לברוח…"
ואז אריק הבין. זו ההזדמנות שלהם. ההזדמנות היחידה והאחרונה. עליהם להיות בשקט, לדאוג שקורנליה לא תבוא. ליבם פעם בחוזקה. הם ניסו לא לנשום.
מאי יצאה מחור החלון, אחריה פיטר, בעקבותיו אריק, ואז…
"ג'ון!!! מהר!!!" צווחו אריק, פיטר ומאי.
קורנליה תפסה ברגלו של ג'ון ברגע שניסה לצאת מהחלון. אריק, פיטר ומאי עדיין צרחו לו.
"אני לא אתן לו לצאת!" צרחה קורנליה. "אל תתאמצו! בלאו זו הפעם האחרונה שתראו אותו חי!!!" היא צחקה צחוק מרושע. מרושע כזה כמו של מכשפות רעות, כמו בסרטים.
"לאאא!!!!!" הם עדיין צווחו.
"לא יכול להיות שככה זה נגמר, אחרי הכל." בכה אריק. איתו גם פיטר ומאי. ג'ון הצטרף.
"תצילו אותי, אריק, פיטר, מאי! בבקשה! אני מתחנן!" נאנק ג'ון. לפיתתה של קורנליה התחזקה. תפיסתה הייתה חזקה מדי והכאיבה לג'ון. הוא לא ידע מה לעשות. הוא ניסה להדוף את קורנליה, אך לא הצליח. אריק, פיטר ומאי משכו אותו עוד ועוד, אך ללא הצלחה. הם הבינו: קורנליה ניצחה.

***
הם עמדו ביערות האמזונס לראשונה בחייהם. אריק, פיטר ומאי לא האמינו, והתפללו שהסוף יהיה טוב.
בבקשה, אלוהים, בבקשה, חשב לעצמו אריק, אני מתחנן. אני רק רוצה שהסוף יהיה טוב. שאני לא אמות. שאף אחד לא ימות. אנחנו צעירים מדי. בבקשה, אלוהים, בבקשה… בבקשה…
כולם הלכו בעקבות ארתור. הוא צעד עוד ועוד ביערות. הם נהיו אפלים, מפחידים ומלחיצים יותר ויותר, ככל שהתקדמו. אריק לא ידע במשך כמה זמן הם הלכו, אבל היה בטוח שיותר משלוש שעות. ואז, באמצע שום מקום, הם נעצרו.
"למה נעצרנו?" אריק לא יכול היה שלא לשאול.
"ששש!" ארתור השתיק אותו.
ואז אריק נזכר שהם צריכים להיות בשקט אם הם רוצים לחיות. לאיזה מצב הגעתי, חשב.
הם נעמדו מול קיר, שעליו היו צמחים ודשא. הוא היה מוסתר בין כל העצים. ואז, נשימתו של אריק נעצרה כשראה שנחש אדום הולך על רגלו, ואז על יסמין שלידו, הוא עבר למאי, אחרי זה לפיטר, אז עלה על ארתור ולבסוף הזדחל על הקיר.
ארתור מלמל משהו שאריק לא הצליח להבין, ואז קולו של ארתור התגבר. "אומנדרה סיליקרטנדף מזגנדררק שקברדינג!" אמר ארתור. אריק הבין שזה הצופן שפותח את הדלת, וחשב שישאל אחר-כך את ארתור מה הפירוש של מילים אלה. "צופן הנחש" – זכר טוב את מה שארתור אמר לו קודם.
בפתאומיות רבה, ברעש אדיר, הקיר נחצה לשניים. במשך כחצי דקה, הקיר נפתח והיו כחמישים סנטימטרים של מסדרון ארוך. אריק לא ראה עד איפה הוא נגמר.
ארתור נכנס והלך במסדרון. בעל כורחו, נכנס אריק אחריו ובעקבותיו כל החברים, ולבסוף שאר המסדר.
"מה זה המקום הזה, אריק?" לחשה לו יסמין. "אני פוחדת!"
"גם אני, גם אני. אני לא יודע." אמר אריק והוא חיבק אותה.
פיטר ומאי החזיקו את ידיהם באחיזת מוות.
הם הלכו במסדרון כחצי שעה, ואריק הרגיש שאין לו אוויר. הם היו מלאים פחד. בכל חייהם הם לא פחדו כמו עכשיו. זה היה פחד ברמה אטומית.
בסוף החצי שעה הזו, הם לא האמינו למראה עיניהם:
ממלכה – כמו בסרטים – נתגלתה לעיניהם. היא הייתה כזו יפה, וכזו נפלאה, ואריק לא האמין שממלכה כזו רוצים להרוס. עצים מדהימים ועוצרי נשימה עיטרו את המקום; פיות כמו באגדות, קטנות וגדולות, התעופפו שם בחופשיות רבה; טירה, שהייתה דומה יותר לארמון מקסים עמדה במרכז הממלכה. זה נתן לאריק הרגשה של התפעלות גדולה. ואז הוא שמע את ארתור מכריז – "ברוכים הבאים לממלכת יערות האמזונס"!
כולם נשמו נשימות עמוקות והריחו את האוויר המבושם הנעים. "איזה יופי!" התפעלו.
"מדהים, נכון?!" חייכה יסמין לאריק.
"הרבה יותר ממדהים!" השיב לה.