כישופים אפלים 2 – פרק 33: צופן הנחש, חלק ב'

הרוח התחזקה מרגע לרגע; האוויר היה צונן וצח; הספינה הייתה כבר במרכז האוקיינוס האטלנטי; ככל שהתקדמו, הנוף היה יותר ויותר מרהיב..
אריק היה גאה ביסמין. היא הושיטה את הספינה, ולימדה גם אחרים. בזמן האחרון דיבר איתה לעיתים הרבה יותר קרובות. הוא הרגיש סיפוק, וניסה לחשוב על דברים אחרים, וטובים, במקום הפחד הנורא שמאיים להתקרב – מהמלחמה שמתקרבת.
המקום כולו השתנה בבת אחת. "מה… מה קורה פה?" נבהלו כולם.
"מה הולך פה?" תהה אריק. "יסמין, איפה אנחנו? היכן צריכים להיות יערות האמזונס?"
"אריק, תאמין לי, אני נשבעת לך. האמזונס צריך להיות בדיוק…" היא תהתה לרגע והמשיכה, "כאן!"
הם הסתכלו סביב. הם לא היו באוקיינוס יותר. לא היה כלום מסביב. רק… לבן. הכל היה לבן. הספינה נעלמה. האנשים נשארו. הם עמדו על לבן. הם ראו רק לבן. לבן זוהר מדי. שסנוור את עיניהם.
"מה הולך פה?" נלחצה מאי.
"מה אנחנו עושים עכשיו?" פיטר נלחץ לא פחות ממנה.
"איך הגענו לפה?" השאלה הקלאסית נשמעה מפי יסמין.
אריק תפס את ראשו. הוא לא ידע מה לעשות.
ואז הוא ראה.
דלת.
דלת שחורה, באמצע הלבן. "אממ…" הוא אמר, "יש כאן… דלת."
כולם הסתובבו באחת, לראות על מה אריק מדבר.
"לפתוח אותה?" שאל.
"אני לא רואה אפשרות אחרת," אמר מייקל.
"תפתח אותה." אמרה זואי.
אריק התקרב באיטיות לדלת השחורה. הוא פחד. הוא לא ידע מה יש מאחורי הדלת הזו. יכול להיות כל דבר – אחרי שפתאום הם הגיעו למקום לבן, בלי כלום. בלי שום דבר. רק לבן.
אריק פתח את הדלת, ולא האמין למראה עיניו.
מלא אנשים היו במקום עצום בחדר שחור; רבים הצטרפו אליהם; אנשים הופיעו מהצדדים מאש ירוקה, ואז הם הלכו כרגיל. אריק הבין, אלה קסמים. ואז הוא קלט שגם הוא עומד על אש ירוקה. הוא מיהר לצאת ממנה. כולם אחריו הלכו בעקבותיו.
"מה זה המקום הזה?" התפלאה יסמין.
"אין לי מושג…" השיב אריק.
כולם הצטופפו בין אנשים רבים. אריק חשב לעצור מישהו ולשאול מה זה המקום הזה, אבל אחד האנשים הקדים אותו ואמר: "אריק, וכולכם, הגיעו למשרדי עוד מספר דקות. הוא בקומה השלישית. אתם תמצאו אותו." והלך משם.
"מה?" אריק לא האמין.

באמת לא לקח להם הרבה זמן למצוא את המשרד: הם הלכו למעלית, לחצו על מספר 3 המציג כנראה את הקומה השלישית, הם הלכו במסדרון זמן מה, ואז היה חדר יחיד שעל פתח דלתו היה רשום: "משרדו של ארתור" – ובפתח היה את אותו האדם שאמר לאריק להגיע לשם.
"הו, אריק, " פתח ארתור – זה היה שמו, "אני שמח שהגעת. בואו, בואו." אמר, וכולם נכנסו למשרדו. ארתור התיישב בכיסא והביט במחשב שעל השולחן.
"אז… אני מבין שהחלטתם להצטרף למסדר." אמר ארתור.
"מה? איזה מסדר?" שאלו.
"המסדר. המסדר שמגן על הממלכה האבודה שביערות האמזונס. לשם אתם נוסעים, לא?"
אריק חזר לנשום. "מאיפה אתה יודע?"
ארתור צחקק. "זה לא משנה. אבל, חשוב לי שתדעו, שאנחנו כאן כדי לעזור לכם. לעזור לכם במה שרק תזדקקו לו. אתם אמיצים מאוד וגיבורים. ו… כל הכבוד לכם!"
הם חייכו.
"אז אתה הבאת אותנו לכאן, נכון?" אריק התחיל לקלוט.
ארתור הנהן. "כן, לא הייתה לי ברירה. היה חשוב לי שתדעו שלא רק אתם במסע הזה. עכשיו… או יותר נכון, עוד כמה דקות… נגיע ליערות האמזונס. עם עזרה של המסדר "צופן הנחש"."
"מה? מה זה השם הזה?" תהתה יסמין.
"'צופן הנחש' זה על שם הכניסה ליערות האמזונס. היא… קצת מסובכת, נגיד את זה ככה, ו… טוב, אתם כבר תראו."

*
ארתור ועשרת החברים פילסו את דרכם בין ההמונים ועברו בתוך האש. כשחצו אותה, גילו שהם בתוך הספינה שלהם – ובה עוד עשרים אנשים שנראו חזקים מאוד ומעולים בכשפים.
"זה המסדר," הסביר ארתור.
אריק הרגיש עתה הקלה רבה. עכשיו, יש עוד מלא חזקים שיכולים לעזור לו ולתמוך בו, וגם ברגעים הכי קשים, הוא אף פעם לא יהיה לבדו. תמיד יהיה את המסדר שיגן עליו – ויש לו את אותה מטרה שיש לו. איזה כיף, חשב אריק, אני באמת מרגיש יותר מוגן עכשיו, איתם, וגם יותר… הקלה.
"וואו," התפלאה מאי, "איזה כיף, נכון, אריק?"
אריק הנהן וחייך.
"ממש טוב יותר." אמר פיטר. "יותר הקלה," הוא חייך, "גם אתם מרגישים את זה?"
הם הנהנו.
"בעוד רגעים ספורים נגיע ליערות האמזונס," הכריז ארתור, ראש המסדר. "אני מבקש מכולם לעקוב אחריי ולשמור על שקט, כי… איך אני אומר את זה… יש יצורים שלא ממש אוהבים בני אדם, המתחבאים ביערות האלה… וכשמפריעים להם במנוחתם, לא תצא מזה חי."
"הוא מדבר ברצינות?" לחש אריק לפיטר ומאי.
"אני כמעט בטוח." אמר פיטר.
"אל תיקח סיכון." אמרה מאי.
אריק לא האמין שאחרי כל כך הרבה דברים שעבר, אחרי מסע חייו שעבר עד כה, עכשיו מתחילה המלחמה. עכשיו זו ההרפתקה הנוראה ביותר. עכשיו זה הגורל. ברגע שידרכו את כפות רגלם באדמת הממלכה… אין דרך חזרה. למרות שגם עכשיו אין יותר דרך חזרה. זה הסוף. הסוף מתקרב. המילים האלה הדהדו במוחו של אריק: זה הסוף. זה הגורל שנקבע. אין דרך חזרה.
אריק הרים את ראשו והסתכל על הנוף, וראה שבעוד כמאתיים מטרים – יערות האמזונס. ליבו דפק בחוזקה רבה; הוא עדיין פחד; עכשיו חש שהמסדר עדיין לא משתיק את פחדו; הוא עדיין מרגיש לא בטוח; הוא עדיין מרגיש שזה הולך להיות סופו…