כישופים אפלים 2 – פרק 32: צופן הנחש, חלק א'

נשימתו של אריק נעצרה באחת כשראה את יסמין.
בעל כורחו חזר בלילה החשוך והאפל לבקתה; הוא לא ידע מה השעה, אבל היה בטוח שכבר אחרי חצות. כשנכנס לבקתה בשקט כולם ישנו, והוא היה בטוח בכך כששמע את הנשימות החזקות של כולם ביחד. הוא היה במתח רב לדעת מה קרה לאחר שברח אתמול בערב; לאחר שגילה בטעות מול כולם שאהב את יסמין.
יסמין ישבה על הפוף, וכשראתה את אריק נכנס לבקתה היא מיד נעמדה. היא הייתה עתה יפה יותר מתמיד: שערה הבלונדיני התפזר מאחוריה ולכתפיה; חולצתה הייתה נראית חדשנית; היא בהתה בו מספר שניות ארוכות, והוא הביט בה. אריק חזר לנשום מעט כשראה אותה מחייכת אליו.
"היי, אריק," קולה של יסמין היה רפה.
"יסמין." אמר אריק, "מה את עושה פה? את לא ישנה?"
"חיכיתי לך." השיבה לו.
מה? חשב אריק, לי? היא חיכתה לי? ולמה היא לא באה אליי לבחוץ? מה, היא הייתה חייבת להישאר בבקתה? מוזרה. אבל למה היא חיכתה?
"מה? למה?" אריק לא יכול היה שלא לשאול.
"רציתי לספר לך משהו מאוד חשוב." אמרה.
"למה לא באת לבחוץ?" שאל.
"יצאתי, לא ראיתי אותך בחושך. וגם היה קר מדי," הסבירה לו יסמין.
אריק המשיך. "אז… מה רצית לומר לי?"
"ש…" היא המהמה, "אני… אני…"
"מה?" לחש אריק.
"אני אוהבת אותך." יסמין משכה בכתפיה.
"מה?" אריק הגדיל את עיניו.
"כן." אמרה. "אני לא יודעת מה אמרתי בארוחת הערב, אבל זה לא היה נכון. אני מצטערת, אריק. אני אוהבת אותך ותמיד אהבתי אותך. פשוט, אני חושבת… שזה היה עמוק בלב, ולא ראיתי את זה. וכשראיתי את זה, ניסיתי להדחיק. כי חשבתי שאתה לא אוהב אותי."
"יסמין…" לחש אריק. הוא לקח נשימה עמוקה, ולא האמין שאמר את מה שאמר: "אני אוהב אותך."
ואז הגורל הביא לנשיקתם הראשונה, ולאהבתם הראשונה.

***
למחרת בבוקר, כולם פילסו את דרכם ביער ועזבו את הכפר. לקח להם בערך שעתיים את שהם נפגשו בספינה. זוהר, נועם, ג'ק, דנה ומאי הזעיפו פנים מדי פעם אחד לשני; המצב שהיה ביניהם היה בהחלט לא נעים. ואילו אריק… הוא היה בטוח שזה היום הכי נורא בכל ימי חייו, ומסתבר שטעה. ובגדול. הוא היה מאושר.
הרוח שנשבה הייתה קרירה ונעימה; השמיים הבהירים היו תכולים ולא היה נראה ענן אחד; הייתה הרגשה טובה של בוקר, במיוחד לאריק. פיטר ומאי הלכו ביחד עד שהגיעו לאי, ואילו יסמין ואריק הלכו ביחד. כשהגיעו לאי, פיטר ומאי התקרבו לאריק וסימנו לו בתנועת ראש אחת שיבוא אליהם. אריק נאלץ לעזוב את יסמין לרגע.
"מה? מה קרה אתמול שאתה כל כך מאושר? מה קרה עם יסמין?" חייכה מאי. היא צדקה ברגשותיה. בהתחלה חשבה למעשה כמו אריק, או יותר נכון חשבה עליו, אבל כשראתה אותו היום בבוקר, הבינה מה קרה. היא גם לא הייתה היחידה ששמה לב שיסמין נשארה בבקתה לאחר שכולם הלכו לישון.
אריק הנהן בראשו. "אני ויסמין ביחד! היא הודתה אתמול בלילה שהיא אוהבת אותי.
"כל הכבוד, אריק!" אמר פיטר.
"תודה, תודה." אריק הסמיק.
יסמין קטעה את מחשבותיהם ושיחותיהם של כולם. "תעלו מוזמנים לעלות לספינה! אני שמחה להכריז שאנחנו ממשיכים את מסענו ליערות האמזונס!"
נשמעו קולות רמים וצחקוקים של אושר ושמחה; חלק אפילו שרקו. אבל היו חמישה שאינם חשבו כך.
"אריק." אמרה לו זוהר. היא באה אליו. "אני יכולה לדבר איתך רגע?"
"כמובן, כמובן," אמר אריק והלך איתה לצד. שם עמדו גם נועם, דנה, ג'ק ושרה.
זוהר פתחה. "אני מצטערת שאני מודיעה לך את זה, אפילו גם לנו זה קצת עצוב – "
"מה? מה קרה? קרה משהו?" אריק נלחץ.
"לא, לא, לא, לא, לא… פשוט…" זוהר נאנחה. "טוב, אני פשוט אגיד את זה וזהו. החלטנו לחזור הביתה. אני, נועם, דנה, שרה וג'ק. זה פשוט קצת גדול עלינו כל המסע הזה. אני ממש מצטערת, אבל שיהיה לך הרבה בהצלחה. דוד שלי מאמריקה, הוא מפוצץ בכסף, והוא ישלם על טיסה שלנו חזרה לאוסטרליה. זה בסדר? אני מקווה שאתה לא עצוב או משהו… אנחנו מאוד אוהבים אותך, פשוט… קשה לנו, או-קיי?"
אריק שתק מספר שניות ארוכות. "בטח, כן. בסדר, בטח, בטח, בטח. או-קיי. אז מה? תישארו כאן?"
"בינתיים. או-קיי?" אמרה זוהר.
"כן, בטח. להתראות." אמר אריק.
היה איזה רגע של מבוכה, ואז הוא חיבק את כולם. "להתראות."
כשסיים את השיחה, ראה שכולם כבר עלו על הספינה וחיכו רק לו.