כישופים אפלים 2 – פרק 31: התפוח המורעל, חלק ב'

היא תכננה לתת להם לארוחת הערב רק תפוח אחד – את התפוח המורעל. לא דבר אחד נוסף מעבר לזה. היא ידעה שקיבלה את מה שרצתה – או יותר נכון את מה ששר האופל רצה – אבל היא גם רצתה להיות בטוחה בעצמה שהדבר יישאר אצלה לעד ושלא יגנבו לה, או ינסו לגנוב לה.
לא היה אכפת לה שאריק ימות. הרי היא בלאו הרגה כל כך הרבה מכשפים, אנשים וילדים, לכן חשבה שעוד כמה לא ישנה לה הרבה. קורנליה אף פעם לא חשבה על אחרים. היא תמיד הייתה אגואיסטית. אגואיסטית ומרושעת. והיא גם לא ידעה שאריק פחד. היא לא ידעה מה הוא מרגיש.
אריק, פיטר, מאי וג'ון רצו לברוח. הם חשבו על דרך לצאת מהבית של קורנליה. בצהריים, ניסו לצאת בזמן שקורנליה הייתה בחדר הסודי שלה, אבל הדלתות היו נעולות. סביר להניח, שבכישוף חזק מאוד. הם לא הצליחו לפתוח את הדלת, כנראה בגלל שהכישוף היה צריך להיות אחר. או שהוא היה בלתי-ניתן לשינוי. מלבד קורנליה, כמובן.
היה הרבה מאוד כוח במקום. כוח לא היה הבעיה: הם היו מוקפים בעצים ובאדמה. ומה שנותן את הכוח – האש, המים, האוויר (עננים או שמיים רבים וקרובים) והאדמה. אדמה היה חלק עיקרי ומרכזי ביותר ביער שבביתה של המכשפה. העצים היו חיים, והיה אפשר להרגיש זאת. היה אפשר לחוש זאת.
הם לא ידעו מה לעשות. לא עלו במוחם עוד רעיונות. הם חשבו לומר לקורנליה שהם רעבים ושיקטפו פירות וירקות מבחוץ, אבל היא כמובן לא טיפשה, והיא לא קנתה את זה. זה היה צפוי, חשב אריק. הוא לא הבין מה היא רוצה מהם, לאחר שכבר קיבלה את השרשרת הכי יקרה לאריק. ועוד בשוחד. מה עוד היא רוצה?
הוא לא חשב שהיא רוצה להרוג אותם. הוא חשב שהיא פשוט רוצה לייאש אותם, או לבדוק את השרשרת שהוא נתן לה. "היא הייתה כל היום בחדר הסודי שלה," סיפר אריק, "היא כנראה בודקת את השרשרת, לראות מה קורה איתה או מה היא עושה או משהו כזה. למרות שנראה לי שקורה שם משהו."
כשמאי שאלה מה לדעתו קורה, הוא ענה: "ראינו אותה בחדר. היא מתנהגת מוזר. נראה לי שהיא לא תשחרר אותנו עד שתקבל באמת את מה שהיא רוצה, וכנראה לא רק פיזית. אני חושב שמשהו נתחבל שם. האמת, אני בטוח. היא מסתירה מאיתנו משהו. היא לא אומרת לנו משהו. כמה דברים. למרות שלא ציפיתי שהיא תגיד.
"בקיצור, קורה שם משהו חשוד," המשיך אריק. "אני גם בטוח שהיא לא מי שהיא אומרת שהיא. היא נראית לי מאוד רעה. אבל מאוד. יותר מדי. שלא לדבר על זה שהיא התנהגה מאוד מוזר אתמול בערב, כשהיא לקחה משהו לחדר הסודי שלה. נראה לי היא מתכננת משהו. זו הסיבה הכי סבירה ההגיונית לכל מה שקורה פה."
"האמת, אריק," אמר פיטר, "אין דבר בעולם יותר הגיוני ממה שאתה אומר. אתה צודק בכל מילה. היא מתנהגת מוזר; קורה כאן משהו מאוד חשוד; היא מסתירה מאיתנו משהו; היא לא קיבלה את כל מה שהיא רוצה מאיתנו; היא לא מי שהיא אומרת שהיא… תקשיב, אינני מבין כיצד לא עלינו על זה קודם."
"טוב, אתם מבינים שכל מה שאתם אומרים פה ממש לא מרגיע." מחה ג'ון, "זה רק נותן לי תחושה יותר רעה בנוגע לכל מה שקורה כאן. בכל זאת, אנחנו לכודים כאן. אין לנו איך לצאת. היא קלעה אותנו כאן, ונפלנו למלכודת שלה. כמה טיפשים היינו כשהלכנו עם המכשפה המרושעת הזאת לביתה שלה, אחרי שראינו שהיא הרגה מכשף!"
"היא כנראה רוצחת," הסכימה איתו מאי. "אני מסכימה שהיא מתנהגת מוזר, חשוד ומסתורי. אבל אריק, זה רציני. האישה הזאת רוצחת. היא נראית רוצחת. ראית גם איך היא איימה על פיטר. אישה נורמלית – או מכשפה נורמלית – בחיים אבל בחיים לא הייתה מאיימת ככה על בן-אדם, גם אם היא רוצה את הדבר הכי חשוב בעולם!"
"זה באמת קצת מלחיץ, מה שאת אומרת." אמר אריק, "ואנחנו צריכים דרך לצאת מכאן כמה שיותר מהר. בדחיפות. לך תדע מה המשוגעת הזאת יכולה לעשות לנו. או גרוע מזה – מה היא הולכת לעשות לנו. האמת, אנחנו כבר בסכנה. סכנה יותר גדולה משאתם חושבים. היא לא סתם לא נותנת לנו ללכת. היא רעה. המכשפה הזו רעה. קורנליה מרושעת."

הערב הגיע, ואיתו הרעב החמור של אריק, פיטר, מאי וג'ון. קורנליה לא נתנה להם כלום לאכול, וגם לא נתנה להם לצאת לקטוף פירות וירקות מבחוץ. היא הייתה רעה יותר מדי במהלך כל היום הזה. הם ירדו למטבח בחיוך – סוף-סוף יאכלו משהו. והם נשבעו לעצמם שלא משנה מה היא נותנת להם לאכול – הם יאכלו ויטרפו את זה.
קורנליה הייתה ללא ספק חכמה מדי וערמומית מדי. לא משנה מה הם יעשו – התכנית שלה עומדת להצליח. כיצד ארבעה ילדים חלשים יצליחו לשרוד בלי מזון? או, עם מזון מורעל? זהו, התשובה היא לא. הם לא יכולים לשרוד. קורנליה הרבה יותר חזקה מהם – גם בכוח שלה ובכישופים שהיא מסוגלת לעשות או לכשף.
אריק, פיטר, מאי וג'ון דילגו מחייכים וצהלו מרוב אושר. אך כאשר הגיעו למטבח עמד באמצע השולחן אך ורק תפוח אדום כדם. הוא היה נראה באמת מפתה. חיוכם של אריק, פיטר ומאי נמוג מיד, בניגוד לג'ון שרץ בשמחה לעבר התפוח המגרה. אפילו תפוח אחד ויחיד נראה לו כל כך מיוחד וכל כך שונה.
אבל אריק הספיק לעצור בעדו. הוא לפת את ידו של ג'ון בחוזקה ולא נתן לו לזוז. מבטו של אריק עדיין התלכסן לעבר התפוח האדום. "שלא תעיז לאכול מהתפוח הזה!"
"מה? למה?" התבלבל ג'ון.
"אתה עיוור או מה?" מאי הייתה רצינית לחלוטין.
"מה? מה קרה?" הוא המשיך לשאול.
"אה… ג'ון… חוששני שהתפוח הזה מורעל." אמר פיטר בפחד.
"מה?" צחק ג'ון והשתחרר מאחיזתו של אריק, "איזה שטויות אתם מדברים! וואי, מה שהרעב עושה לכם… אתם מתחילים לדמיין." הוא התחיל ללכת לעבר התפוח ואחז בו. אריק, מאי ופיטר אינם היו יכולים לעצור בעדו. הוא המשיך לצחוק. "כמה שעות אתם לא אוכלים – והופ, אתם מתחילים לדמיין!"
"אנחנו לא מדמיינים!" צעק אריק ברגע האחרון – שפתו של ג'ון כמעט נגעה בתפוח.
ג'ון נעצר לחלוטין.
"אריק, מה קורה לך? מה, אתה רוצה לאכול את התפוח? הנה, קח. זה בסדר. נתחלק חצי-חצי…" ג'ון המשיך לפטפט. מאי ופיטר לא האמינו עד כמה בן-אדם יכול להיות עיוור.
"אתה צוחק עלינו או מה?" צעקה גם מאי, "התפוח הזה מורעל! וזה מה שהיה חסר לקורנליה! החיים שלנו!"
"את כל-כך צודקת!" פתאום נפל לאריק האסימון, "כישוף כוח מוות – כשבן-אדם מת," אריק הסביר את עצמו. "מכשפים גדולים מסוגלים לכלוא את הנשמה של הבן-אדם, ונהיה להם כוח ממש גדול."
"כמה גדול?" שאל פיטר.
"משהו כמו אוקיינוס שלם." השיב אריק.
עיניו של פיטר נפקחו באחת.
"הו באמת," צחקק ג'ון, כשהתפוח בידו. "הפסיקו לדבר שטויות! התפוח הזה ממש אינו מורעל! תראו… תראו גם כמה הוא נראה טעים, מפתה ומגרה…" הוא קירב אליהם את התפוח. "תריחו, תריחו את ריחו המושלם. וואו, רק בגלל התפוח הזה היה שווה לחכות כל כך הרבה זמן!" אמר ג'ון, התרחק מהם לעבר השולחן והתיישב על אחד הכיסאות מעץ – ואריק, פיטר ומאי, שהיו כמובן יותר חכמים ממנו, הבינו שהוא התעוור; התפוח עשה אותו עיוור; היה בו איזה קסם שגירה אותו. והם לא האמינו למראה עיניהם: הכל קרה כל כך מהר, ובאחת ג'ון הצמיד את שפתיו לתפוח האדום כדם.