כישופים אפלים 2 – פרק 29: בכפר ליד האגם, חלק ב'

במהלך כל השבועיים הבאים, אריק לא דיבר מילה עם עופר ולא הסתכל עליו; הוא הרגיש כמה פעמים שעופר מסתכל עליו, ודווקא הוא לא הביט בו; היו כמה פעמים שעופר לחש לאריק: "אני צריך לדבר איתך." ואילו אריק ענה לו בפעם הראשונה: "קשה לדבר עם זבל. צריך לזרוק אותו לפח." והלך משם. בכל הפעמים הבאות, אריק החליט פשוט לא לענות, ובתום השבועיים האלה עופר הבין שחסר טעם לדבר איתו. זה הרי גם ככה לא יעזור ולא ישתנה. עופר אשם, ושניהם יודעים זאת טוב מאוד ובוודאות מוחלטת.
בכל הזמן הזה, אריק ויסמין התחברו מאוד ביחד, ותמיד הלכו להלוות מהשכנים מעט אוכל וקטפו פירות וירקות מהעצים והשיחים. הפירות תמיד היו טעימים ועסיסיים, ולירקות היה טעם של בריאות.
אריק אהב את יסמין, ואפילו כבר החליט לחשוב עליה בקטע של זוגיות. היא הייתה אהבתו הראשונה. הוא לא שכח את מה שעופר אמר לו לפני שנה – "אתה ויסמין נועדתם להיות ביחד" – והיה בטוח שבזה הוא לא שיקר. בזה גם אין לו למה לשקר – זה לא היה נותן לו כלום.
פיטר ומאי המשיכו להיות חבריו הטובים של אריק; הם חלקו איתו סודות כמוסים – לדוגמה: זוהר אמרה לפיטר שהחולצה שלו לא הכי יפה בעולם; מאי דיברה עם ג'ק, הם פלרטטו ויש ביניהם איזשהו קטע – הוא אפילו ניסה לנשק אותה; פיטר חייך לתהל לראשונה והיא גלגלה עיניים; מאי התחברה קצת עם דנה והן סיפרו בדיחות וצחקו; ואריק סיפר על מה שקרה לו עם עופר.
באותה שיחה הוא גם גילה שעופר בא למאי להגיד לה שידבר איתי, והיא ענתה לו: "נו, אז מה אתה רוצה ממני? לך תדבר איתו." ועופר השפיל מבט. אריק חייך בניצחון.
"אהה!" הבינה מאי, "אז בגלל זה הוא ביקש ממני שתדבר איתו! לא הבנתי מקודם."

בשבוע שלאחר מכן, נזכר אריק שהם זמני בכפר המרהיב הזה, ושאל את יסמין: "תגידי, יסמין." פתח כשקטפו תפוחים מהעצים, "אנחנו כבר שלושה שבועות כאן. לא כדאי שנמשיך במסע? בסוף יהיה מאוחר מדי, לא?"
יסמין המהמה. "לא יודעת. ולא נראה לי שיהיה מאוחר מדי. שר האופל רצה לעכב אותנו כדי שיהיה לו יותר זמן, אבל אני לא בטוחה שהוא יצליח לעלות לשלטון."
"אני מאוד בטוח שהוא יצליח. זה שר האופל!" הזכיר לה, "אין דבר שהוא לא יכול לעשות!"
"טוב, בשבילך כן נמשיך במסע." אמרה יסמין.
אריק חייך.
"אבל בשבוע הבא," היא אכזבה אותו.
"למה? את בטוחה שזה רעיון טוב?" שאל אריק.
"אני מאוד בטוחה שזה רעיון טוב. זה שר האופל!" היא הקניטה אותו, "אין דבר שהוא לא יכול לעשות!"
ומהמשפט הזה נזכר אריק למה הם בכפר הזה: כדי ששר האופל יחשוב שניצח, ושנשמור על אלמנט ההפתעה. ואכן, יסמין צודקת. חשב לעצמו אריק, אני סומך עליה במאה אחוז. עד עכשיו היא גם הביאה ספינה, גם הצילה אותנו מקרחון, גם השיטה אותנו עד ברזיל, גם נלחמה מול דרקון האופל, וגם החוכמה שלה… אני סומך עליה. היא מחליטה. היא צריכה להחליט.

בארוחת הערב אריק התפלא כשכמה נערים רצו להמשיך את המסע. "מתי נמשיך את המסע? אני כבר מת להמשיך אותו. היה מגניב עד עכשיו." אמר ג'ק.
"גם אני רוצה להמשיך," אמרה שרה.
אלה הגנים של משפחת דיליאון, צחקה לעצמה דנה בלב – והיא הופתעה כאשר זוהר ביטאה זאת בקול רם: "הו באמת, ג'ק ושרה. הייתי צריכה לנחש. משפחת דיליאון אוהבת צרות ונמשכת אליהם."
כמה נערים אחרים צחקו.
"זה לא מצחיק," נועם מחה. "הם עוזרים לאריק ואוהבים לעזור. תצחקו, תצחקו, עדיף אותם מכם."
"סתום כבר, למה מי אתה בכלל?" נעמד מייקל שצחק מקודם, והיה ברור שמתחילה מריבה.
"מי אתה בכלל?" נועם נעמד גם הוא. שניהם היו בצדדים הרחוקים ביותר של השולחן הארוך.
"יותר חשוב ממך!" גיחך מייקל.
זוהר התפרצה ונעמדה גם היא, "שאני אבין עכשיו, נועם, אתה נגדי עכשיו?"
"למה שאני אהיה נגדך?" נועם שאל ולא הבין.
"הו, אל תיתמם. 'הם עוזרים לאריק ואוהבים לעזור'," היא הקניטה אותו בלגלגנות. "אני לא מאמינה שאתה נמשך לשרה יותר ממני! גם מציל אותה ממוות, גם בעדה. מה יהיה הצעד הבא שלך?"
"מה זאת אומרת 'מציל אותה ממוות'?" שרה התערבה ונעמדה, ומייקל צחקק כאילו להזכיר שגם הוא כאן. "מה רצית? שייתן לי למות?"
"את רצית את זה בכלל!" התווכחה זוהר, "בגללו, נכון?" היא הצביעה על נועם.
שרה השפילה מבט.
"מה זאת אומרת בגללי?" שאל נועם.
"מה ששמעת!" מייקל התווכח בכוח.
"עזוב, נועם. אל תתייחס," מאי נעמדה גם היא וניסתה להסיט את הנושא לכיוון אחר – הרי היא מאוהבת בו.
"למה, מאי?" פנתה אליה זוהר, ואחר-כך לנועם. "מה? אתה באמת לא יודע שבגלל זה היא רצתה להתאבד? כי היא אוהבת אותך ואתה אוהב אותי?"
"מה?! אם אתה אוהב אותה," התפלאה דנה. "אז למה נישקת אותי? אני לא מאמינה עליך, נועם!"
"מה?!" נעמד ג'ק מרוב פליאה, "את אוהבת אותו, זוהר? אמרת שאת רוצה אותי! בגלל זה התנשקנו!"
"מה?!" גם מאי נעמדה עכשיו, "אם אתה אוהב אותה אז למה פלרטטת איתי? יש לי מזל שלא התנשקתי איתך!"
"מה?! ניסית לנשק אותה?" זוהר הסתכלה על מאי בלגלוג כאילו מי היא בכלל, "בזמן שאנחנו היינו זוג?"
"אתם הייתם זוג?!" נועם התפלא, "אבל הקטע שהיה בינינו… מה זה היה?"
"אה…" זוהר לא ידעה מה לענות.
יסמין קטעה את זוהר, התערבה ונעמדה גם היא, "תפסיקו לריב! אנחנו לא באנו לכאן כדי לריב! אני מזכירה לכם שאנחנו כאן בשביל אריק, בשביל לעזור לו, ויהיה מאוד קשה לעזור כשאתם רבים ככה! וואי, כמה סיבוכים יש עם זוגיות ואהבה… למזלי אני לא מאוהבת." היא התפרצה.
"מה?!" פלט אריק ונעמד בטעות. כולם השתתקו באחת.
"אהה…" קולה של יסמין היה חרישי.
אריק ברח משם לעבר הנהר והרגיש שמותירים אחריו מבטים. הוא לא ידע בדיוק לאן הוא הולך. היה חשוך בחוץ; המים של האגם זרמו בשקט.
הוא התיישב על הסלעים שישב יחד עם עופר ונזכר בכל מה שעבר עליו: שלא היו לא את ההורים שלו, שהוא לא הרגיש אותם; שחטפו את יסמין וכמה הוא דאג לה; שנעלמו ילדים מכיתתו במסתוריות רבה מדי; שהוא היה בטוח שעופר הוא הרע; שזואי עזבה אותו בפתאומיות; שהוא גילה שהוא בעצם נסיך של ממלכה ביערות האמזונס; שיסמין הביאה להם את הספינה; שהוא סיפר לילדים מכיתתו על הסיפור שלו ושבהתחלה לא האמינו לו.
הוא נזכר בקטעים הרומנטיים שלו עם יסמין; הוא נזכר בקרונליה המרשעת; ברגעים שבו היה בסכנת חיים ומוות; בקרחון שכמעט התנגש בספינה; בדרקון שהופיע פתאום ואיים על החיים שלו; בעופר ששיקר לו כל החיים ונתן לו את השרשרת המוזהבת; בחברויות שלו עם פיטר ומאי – חבריו האמיתיים שלא יעזבו אותו לעולם בעת צרה. בכל אלה הוא נזכר – בדברים הטובים ובדברים הרעים; בדברים המרגשים ובדברים הנוראים; ברגעים המותחים וברגעים המפחידים; ברגעים של שנאה וברגעים של אהבה.
הלוואי שכל זה לא היה קורה, חשב אריק, הלוואי והיו לי את החיים הכי רגילים שיכולים להיות לילד, לנער, לאדם. הלוואי ולא הייתי נקלע לכל המצבים האלה. למה כל זה קרה דווקא לי? חשבתי שאני בן-אדם רגיל, שאין בי משהו מיוחד. וגם אף-פעם לא רציתי שיהיה בי משהו מיוחד. אולי היו מקרים שלא הערכתי מספיק את החיים הרגילים, הכיפיים, המצחיקים והמאושרים. אבל לא התכוונתי שיקרו דברים כאלה נוראים. לא ציפיתי שיקרו כאלה דברים נוראים. לא רציתי את זה בכלל. למה לא יכולתי להיות בן-אדם רגיל? למה אלוהים בחר דווקא בי מכל האנשים בעולם?
לאיזה מצב נקלעתי. איזו צרה. ובושה. עכשיו יסמין יודעת שאני אוהב אותה, ועכשיו גם הפסדתי את היחסים הטובים שלי איתה. מה אני אעשה עכשיו? איך אתנהג איתה רגיל? יכול להיות שהיא לא תדבר איתי, מרוב מבוכה – כמובן – למרות שלא עשיתי לה דבר רע. למרות שהתייחסתי אליה הכי יפה בעולם. היא הייתה מלכה בשבילי, והייתי כל-כך מאושר איתה. ואם היא הייתה אוהבת אותי – למרות שפלטה בטעות שהיא לא אוהבת אף אחד – היא הייתה רצה אחריי ואומרת לי את זה. הרי אני כבר הסגרתי את עצמי. אוף. איזה טיפש אני. למה לא יכולתי פשוט לשלוט בעצמי? למה הייתי חייב להכניס אותי למצב הזה? למה? לך תדע עכשיו מה היא אומרת עליי, מול כולם, על מה כולם מרכלים. אוף.
גם איזה מצב קרב בין שרה, זוהר, נועם, ג'ק, מאי… וואי. מזל שאני לא אחד מהם. בעצם, לא מזל. המצב שלי פי מיליארד יותר גרוע משלהם. יכול להיות שהכל בגלל השרשרת שעופר נתן לי? שהיא מטילה עליי רוע? אבל איך אני בדיוק אשתמש בה לטובה? אוי, באמת. זו בסך-הכל שרשרת. איך בדיוק אשלוט בה? מה עופר הזה רוצה? הוא ללא ספק בן אדם מוזר. מוזר ומסתורי.
וואי, בחיי שבא לי לקבור את עצמי באדמה. איך החיים שלי יימשכו ככה? מה יקרה מעכשיו? מה יקרה מחר? איך המסע המטורף הזה ימשיך? איך להתנהג? איך להתנהג מול יסמין? מול כולם, שראו אותי? טירוף. פשוט טירוף. טירוף זו המילה הנכונה.
כואב לי הראש. מיליארד ואחד מחשבות מתרוצצות במוחי, ועוד מיליארד ושתיים שאלות שאין עליהן תשובה. אינני יודע איך לשלוט בעצמי. אני לא יודע איך אשרוד בכלל את המשך המסע. כל כך הרבה כאב והרבה רגשות מעורבבים… איזה סיוט. אני לא יודע מה אעשה. מה אני יכול לעשות. איך אשלים עם יסמין? איך אנצח את המלחמה שעומדת להיות?
איך אדבר עם פיטר ומאי, כשהם יודעים מה אני מרגיש? בעצם, זו לא בעיה. אפילו זה דבר טוב – שאוכל סוף-סוף לדבר איתם על מה שעובר עליי, על הרגשות הכואבים שלי, על התחושות שלי והפחדים שלי. אולי אפילו נתקרב עוד יותר. הלוואי שזה יקרה.
איך אני מלא בבקשות. אריק, אתה חייב לשלוט בעצמך. אי-אפשר לשנות את מה שקרה, עדיף לא לבכות על העבר, ולחשוב על העתיד ולשנות אותו. כן. ככה תחשוב, אריק. ככה. זה יעשה לך רק טוב. באמת. תראה איך כבר אתה מרגיש יותר טוב. נכון?
ואז, כשאריק שאל את עצמו זאת, הבחין שבין רגע רגשותיו העכורים ממשיכים להצליף בו.
אריק הרגיש את הרוח המלטפת והקרה, ואת רגשותיו מתפרצות עוד ועוד. הוא פחד שפתאום יזרוק את השרשרת המוזהבת לאגם, שיאמר ליסמין את כל מה שהוא חושב עליה ויתאכזב. ואז הוא קלט: עיניו מכוסות דמעות, פניו נפולות לעבר האגם ורטובות מהדמעות שהכאיבו לו. כל הכאב שלו התפרץ החוצה.
ואז סגר עליו הלילה.