כישופים אפלים 2 – פרק 28: בכפר ליד האגם, חלק א'

"ברזיל!" צרחה זוהר מאושרת. "בחיים שלי לא הייתי בברזיל!"
"זה פשוט חלום שמתגשם!" דנה זרמה איתה כשירדה מהספינה וצעדה על החוף.
כל האנשים כבר לא היו על הספינה; הם היו מאושרים, התהלכו בחוף, פטפטו והתלהבו. "בחלומות הכי מאושרים שלי לא הייתי מאמינה שיום אחד אני אהיה בברזיל!" אמרה תהל לדניאל.
גם אריק חייך מזה חודשים; אפילו היו לו כמה רגעים שהוא פשוט שכח לאן כולם התכוונו ללכת ולמה הם התכוונו ללכת. הוא פשוט היה שמח. "יסמין, באמת כל הכבוד לך. ממש." הוא חייך אליה והיא כל-כך התלהבה מזה שהוא חיבק אותה.
"כל הכבוד לך," היא הצטנעה. "אתה חבר אמיתי."

"מה זה הכפר שם?" שאל מייקל לאחר שכולם הלכו כחצי שעה ביער שהאי היה מוסתר בו.
הם התקדמו לעבר כפר קטן ונעים; היו שם בקתות מעץ וארובות בגגות; ליד כל בית היה שביל וגינה קטנה; בעבוע מים זורמים היה נשמע בקרוב לאזור; האנשים שם היו נראים נחמדים מאוד, עוזרים ומתחשבים.
"וואו, איזה כפר מדהים!" נשימתה של זואי נעצרה.
"באמת יפה כאן," אמר אריק. הוא התקדם לאחת הנשים שעמדה להיכנס לביתה. "שלום, אני אריק."
היא הנהנה וחייכה.
"אני והחברים שלי צריכים מקום ללון כאן. אולי יש איזו בקתה פנויה?"
האישה חייכה, ולהפתעתו של אריק, היא ענתה בחיוב: "הו, כן. ליד האגם שם עם המים הזורמים, יש שם בקתה מאוד נעימה, ואלה שגרים שם הלכו ועוד לא חזרו ממזמן. אני חושבת שהם כבר לא יגיעו. אתם מוזמנים בהחלט לשהות שם בינתיים."
"תודה רבה לך!" אריק שמח, וחזר לחבורה.
"או-קיי. בשורות טובות." אמר אריק, "יש לנו מקום לשהות בו. יש שם" – הוא הצביע לכיוון המזרחי – "בקתה ליד אגם ריקה. ואנחנו יכולים להיות שם בינתיים."
"איזה יופי!" אמר תום.
"אני מאושרת!" אמרה שרה.
"גם אני!" הסכים איתה אחיה, ג'ק.
"מצוין!" חיוכה של דנה היה מאוזן לאוזן.
"אז למה אנחנו מחכים? בואו נלך!" אמרה זוהר.
כולם הלכו אחריה לעבר הבקתה. למרבה הפתעתם, היא הייתה לא פחות ממושלמת. הם מעולם לא חשבו שדבר כל כך טוב יקרה להם פתאום. ההרים הענקיים שהקיפו את האזור נתנו להם תחושה של רוגע ושל שלווה. האגם עם המפל והמים הזורמים השרו אווירה נעימה. האוויר היה צח ושמע הציפורים המצייצות נתן הרגשה של חופש.
הם נכנסו לבקתה שהייתה פתוחה, והייתה שם לחות. היה שם מקום לכל האנשים – הבקתה הייתה גדולה מהרגיל והיו שם כמה חדרים, ולא היה ספק בכלל שכולם ייכנסו שם.
אריק שמח מאוד שסוף-סוף הוא יכול להירגע, לפחות לעת עתה, מכל מה שעבר עד עכשיו: קורנליה הרוצחת, הספינה שכמעט נתקלה בקרחון, הדרקון שאיים על חייו וחיי כל הסובבים אותו… הוא ידע שעבר יותר מדי. הוא ידע גם שלא הולך להיות לו קל כשיגיע ליערות האמזונס.
הוא חש באיום. באיום של שר האופל המגיע לחלומותיו, האיום של הדברים שמעכבים את מסעו. הוא לא ידע כיצד יוכל להתמודד עם כל מה שהולך לקרות לו. לו ולחבריו. הוא נזכר שעדיין לא דיבר עם עופר. ורצה לעשות זאת בדיוק עכשיו.
בזמן שכולם התארגנו ותפסו מקומות בבקתה, אריק ביקש לדבר עם עופר. הם התהלכו עד לאגם, ואז התיישבו על האבנים הגדול שבצד המים. "אני צריך לדבר איתך," אמר לו אריק, לפני שהתהלכו והתחילו את השיחה רבת-המשמעות.
"רק לפני הכל, אני רוצה להגיד לך תודה." אמר אריק ברצינות, "הכל קרה בזכותך, גם הדברים הטובים, וגם הדברים הרעים שהובילו לדברים הטובים."
עופר הקשיב בסבלנות, ונתן לאריק חופש לדבר איתו ולא להעמיס עליו עוד ועוד. אריק המשיך, "אני לא מכחיש שהלוואי ודבר לא היה קורה. הלוואי שהשרשרת לא הייתה מגיעה לידי. הלוואי שלא הייתי צריך להיות נסיך, הלוואי שהוריי היו בריאים ושלמים, ובני-אדם רגילים. הלוואי. אבל זה קרה. ואין טעם לשנות את מה שכבר קרה.
"אתה מבין כמה קשה לי, ואני יודע שאתה מבין בגלל שאתה לא מפסיק לעזור לי. גם בסתר. ואני מבחין בכך. ומה שקרה עם הדרקון… אני מאוד מצטער שביקשתי ממך לעשות דבר כזה, ולא עשיתי את זה בעצמי; אבל בבקשה, תנסה להבין אותי. אני מתחנן בפניך. עם כל מה שעובר עליי… אני לא מסוגל להתמודד גם עם להטיל כישוף מוות. ו…" אריק רצה לומר שהוא מצטער על כך שהוא קיבל את כל הקרדיט על מוות הדרקון, אבל לא יכול היה לסבול את המבוכה. אז שתק.
עופר נאנח. "זה בסדר, אריק – "
"רגע!" עצר אותו, "עדיין לא סיימתי." וכשעופר אמר "לא צריך", אריק התעקש. עופר הניח לו. "ובעניין השרשרת שנתת לי…" המשיך, "אני מרגיש שהיא מנסה לשמור עליי. והזהב שלה… כאילו נותן לה כוח. ולאו דווקא טוב. לפעמים גם… רע?" הוא לא יודע אם הוא אמר את המילה האחרונה או שאל אותה.
עופר הנהן. "אתה כנראה צעיר מדי בשביל שתתמודד עם עול כזה. אני מצטער שנתתי לך אותה. חשבתי שהיא תשמור עליך, שהיא תגן עליך. אבל באמת יכול להיות שטעיתי. אתה כנראה… זה לא בשבילך. אם אתה מבין למה אני מתכוון."
"רגע," אמר אריק, "אז למה שלא תיקח ממני אותה? היא אצלי בכיס כל הזמן – "
"זה לא כל כך פשוט," קטע אותו עופר. "אינני יכול." אריק שתק במקום לשאול 'למה', משום שחשב שהוא כבר יאמר את התשובה, ולא צריך לשאול. עופר המשיך: "ברגע שנתתי לך את השרשרת, אין לי דרך להחזיר אותה ממך. וגם אם אני אקח ממך אותה, או שאחרים יגנבו אותה ממך, או שאתה תיתן לי או לאחרים… זה בלתי אפשרי. היא שלך לנצח. ואתה היחיד באפשרותך להשמיד אותה."
"למה להשמיד אותה?" שאל אריק בפליאה.
עופר נשם עמוקות. "טוב, אני חושב שלא אוכל יותר לשתוק. ואני מתחרט על כך. אריק, תבין. השרשרת לא תמיד יכולה להיות משומשת לטובה. היא מסוגלת להפנט אנשים ולשעבד אותם לרשע, היא מסוגלת להיות אכזרית אליך, רק אם היא תרצה."
"אני לא מבין." אריק דבר אמת. "אז בגלל זה נתת לי אותה?" הוא רצה לשאול איך הוא נתן לו אותה, אבל לא רצה להעביר נושא.
"לא! אריק, באמת! אינני משקר!" עופר הרים את קולו.
"אז למה?" אריק התעקש.
"אמרתי לך," הסביר עופר, "חשבתי שהיא תועיל לך, לא תקשה עליך. חשבתי שעליך היא תהיה מיוחדת ותשתנה לטובה. כי אתה אדם טוב, אריק. לא חשבתי שתהיה מסוגל לעולל מעשים רעים. והנה, עד עכשיו צדקתי. רק תעמוד על הצד שלך, תדע 'לומר' לשרשרת לא למעשים שהיא גוררת אותך אליהם."
"ולמה אני לא יכול לתת למישהו אחר את השרשרת, ואילו אתה נתת?"
"אממ…" המהם עופר. "אני מצטער, אריק. את השרשרת ניתן להעביר רק לשלושה אנשים. לפני כשבעים שנה מישהו מצא את השרשרת הזו עמוק באדמה, ארכיאולוג, והבין לאחר שנים שהשרשרת המוזהבת אינה דבר טוב. ונתן אותה לנין שלו. ש…"
"זה אתה." המשיך אותו אריק. "ואתה נתת לי לנצח. היא הועברה אליי לתמיד…" לקח לאריק דקה ארוכה כנצח לקלוט. "מנוול שכמותך!" צעק עליו אריק. "איך יכולת?!"
"אריק, תן לי להסביר." עופר השפיל מבט, ואריק נעמד.
"מה להסביר?! מה?! שהרסת לי את החיים? שאתה האדם הכי רשע בעולם?! ש – "
"אריק! אני מבקש ממך להירגע!" עופר הרים את קולו והביט בו.
"אני באמת מצטער שאני לא נענה לבקשותיך!" הפטיר אריק בצעקה. הוא התחיל ללכת לעבר הבקתה, ואז נעצר וזרק לעופר: "בחיים לא הייתי מאמין שתעשה דבר כזה. אבל מסתבר שכשמקלפים את הקליפות שלך, אתה חלאה."

בבקתה, באותו הזמן, קרו כמה דברים: פיטר הסתובב שם, וזוהר – שדיברה עם דנה ופיטר עשה לה סחרחורת – החליטה להשפיל אותו, והיא לא ידעה למה.
"אתה יודע, החולצה שלך לא… לא הכי יפה בעולם."
דנה הגדילה את עיניה בהתפלאות.
"מה? מה זאת אומרת?" גמגם פיטר. הוא הסתכל על חולצות וראה שזו החולצה האהובה עליו ביותר – הכחולה עם הכיתוב בלבן, והתמונה המרהיבה שמסתתרת מתחת וליד הכיתוב בלבן… הייתכן שהיא אומרת אמת? חשב פיטר, בעצם, למי אכפת מה היא חושבת. אני אוהב את החולצה – וזה מה שחשוב!
פיטר הלך משם.
זוהר חייכה.
"למה עשית את זה?" שאלה דנה.
"מה? מה הבעיה?" זוהר היתממה.
"למה אמרת לו את זה? איזה מסכן. מה הוא עשה לך?" דנה חשבה על פיטר באותו הרגע.
"אוי, באמת. עזבי את זה עכשיו." זרקה אליה זוהר והן המשיכו בשיחה המשעממת שלהן.
מאי באה ללכת לפיטר, שראתה אותו מאוכזב, אבל ג'ק עצר אותה. "מאי, נכון?"
היא הנהנה.
"בואי, שבי." הוא הזמין אותה. "הפוף כאן ממש נעים."
מאי התיישבה על הפוף הכחול, והוא התיישב על הפוף הירוק ליד והביט בה. "אז מה, מה שלומך?"
"בסדר, ג'ק. ומה איתך?" מאי חייכה אליו ושמחה מהקשר בינם.
"גם."
מאי ראתה שהוא מתקרב אליה, והיא הופתעה. ואז היא הבינה: הוא רוצה לנשק אותה, ואז מיהרה לומר: "אה, ג'ק. בדיוק נזכרתי. רציתי
להגיד משהו לפיטר. נדבר בפעם אחרת, טוב?"
היא ראתה על פניו אכזבה, והיא הלכה משם לעבר פיטר.