כישופים אפלים 2 – פרק 26: ביתה של המכשפה, חלק א'

קורנליה חייכה אליהם כאילו היא זוממת להרוג אותם. אריק מעולם לא פחד כמו עכשיו. הוא, מאי, פיטר וג'ון לא העזו לומר מילה, והם רק הלכו מספר צעדים לאחור.
"מה קרה? ממה אתם פוחדים?" שאלה קורנליה בחיוך מלחיץ, והתקדמה צעד אחד גדול, שקירב אותה בדיוק כפי שהייתה קרובה אליהם מקודם.
אריק רץ לעמוד ליד מאי, ג'ון ופיטר. "מה אנחנו עושים?" הוא לחש
למאי, שעמדה לידו. היא לפתה את ידו בחוזקה.
"אין לי שמץ של מושג," היא ענתה לו, ואריק הרגיש את פעימות ליבה החזקות. לרגע הוא חשב שאפילו קורנליה שומעת את פעימות ליבם של ארבעתם.
"אין לכם ממה לפחד ממני." קורנליה ניסתה להרגיעם.
אריק לא הבין מאיפה היה לג'ון את האומץ באותו הרגע לעמוד מולה ולומר בקול רם: "למה הרגת את רונאלד? למה את כזאת מרושעת?" אריק לא ידע שג'ון גם פחד ממנה. הוא פחד אפילו יותר ממנו, אבל הוא לא יכול היה לשתוק יותר. הוא התפרץ בטעות.
"הו," קורנליה חייכה את חיוכה העקום, "זה לא עניין שלך. וגם לא היית צריך לראות את מה שראית." היא הביטה בהם והמשיכה. "את מה שכולכם ראיתם." היא צחקה קצת.
מאי רצה לעבר הדלת והדפה את קורנליה, אבל לפתע קורנליה שפשפה את האגודל שלה באצבעה ופתאום מאי נעצרה באמצע. קורנליה חייכה.
"מה עשית לה?" צרח אריק. "תחזירי אותה עכשיו!"
"הקפאתי אותה, כמובן, שלא תברח לי. שאתם לא תברחו לי. ואריק, אתה לא תגיד לי מה לעשות." היא דיברה רגועה, ואריק לא ידע ממה היא כל כך רגועה. אה, בעצם זה הגיוני שהיא רגועה, חשב לעצמו, לה אין ממה להיות לחוצה. הרי היא זאת שתהרוג או אותנו.
"למה? מה את רוצה מאיתנו? ומאיפה את יודעת איך קוראים לי?" העז אריק לשאול.
"אל תיתממו לי, אתם." אמרה קורנליה, "אם אתם רוצים לדבר, לא כאן. זה לא מקום טוב לדבר, ובטח שלא את השיחה שלנו." היא התעלמה מהשאלה שאריק שאל – כיצד היא יודעת איך קוראים לו. אריק תהה אם היא יודעת גם איך קורים למאי, פיטר וג'ון. הוא הניח שכן.
"אז איפה?" ג'ון שאל, וקיווה שהם ידברו בציבור, וכך היא לא תוכל לעשות להם כל רע.
אבל תשובתה הלחיצה אותו. "בבית שלי." היא אמרה, והתכוונה לכך. קורנליה מצמצה ומאי נעמדה; ההקפאה חלפה. "מה קרה?" מאי שאלה מבולבלת.
"הולכים לבית שלי. אני רוצה שנדבר שם." אמרה קורנליה, ומאי, ג'ון ואריק היססו. הם לא ידעו מה לענות לה.
מצד אחד, חשב אריק, אם נסרב היא בטוח תיקח אותנו בכוח או תאיים עלינו, ולעומת זאת אם לא נסרב, יכול להיות שהיא תתרכך קצת ולא תחשוב שאנחנו פוחדים ממנה. אני חושב שבגלל זה גם מאי וג'ון לא יודעים מה לענות לה. כי באמת קשה להחליט. כששאלתי אותה למה בבית שלה, היא ענתה שהשיחה לא מתאימה למקום אחר. וכשג'ון שאל למה, היא סירבה לענות. כנראה באמת מוטב לדבר במקום אחר. הם התאמצו לא לומר כלום; הם התאמצו לא לשאול שאלות; הם התאמצו לא לחשוב.

הם מצאו את עצמם בפתחו של בית בסגנון עתיק למדי, מוקף דשא ובתום מאה מטרים עצים רבים. קורנליה הובילה אותם ופתחה את הדלת. אריק, פיטר, ג'ון ומאי כן פחדו. הם לא סמכו עליה. לא באמת. "היכנסו, היכנסו, כלבלבים קטנים וחמודים." קורנליה צחקה, ואריק העז להיכנס ראשון. אחריו נכנסה מאי, ואז ג'ון, אחר כך פיטר ורק בסוף קורנליה. זה העליב את אריק שהיא קראה להם כלבלבים קטנים. היא לא יודעת מי הם בכלל; היא לא מכירה אותם. או לפחות כך הוא חשב.
הבית של קורנליה לא היה בית; זה היה יותר בקתה. בקתה של מכשפה. בית של מכשפה כמו בית של מכשפה: לא בית משוכלל מדי, לא גדול מדי, כן עתיק מדי, הכל עשוי מעץ חום – פשוט בקתה נוחה ונעימה. אריק התפלא כמה הסלון נעים, חמים ונוח. הוא התיישב, ובעקבותיו כל השאר.
קורנליה החלה לדבר: "שלום לכולם. שלום אריק, שלום מאי, שלום פיטר, שלום ג'ון."
ארבעתם היו נבוכים לענות לה. כיצד היא יודעת איך קוראים להם? מאיפה היא מכירה אותם? הם לא ראו את קורנליה אף פעם קודם. והם ידעו עליה דבר אחד: היא מכשפה.
"אז כפי שאתם יודעים, שמי קורנליה, ואני מכשפה. אני מניחה שזהו הזמן לגלות לכם שראיתי אתכם. ראיתי אתכם חמש דקות לפני כן, כשדיברתי אם רונאלד – "
"שלקח לך את הכוח," ג'ון פלט.
"כן. אתם מבינים, אני לא אישה רעה. הוא לקח לי את הכוח המיוחד שלי. ובלי כוח, הכישופים מעטים. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לקח ממנו את הכוח שגנב ממני. אבל לא על זה נדבר עכשיו. לא על זה רציתי לדבר איתכם." אמרה קורנליה וניסתה לחייך.
"על מה רצית לדבר איתנו?" שאל פיטר בפעם הראשונה. הוא ניסה להתרכך איתה.
"אז ככה… יש אצלכם משהו שאני רוצה." פתחה קורנליה, "משהו שהוא חשוב לי."
"מה?" סקרנותה של מאי התלקחה.
"ג'ון, אני לא יודעת אם אתה ממש קשור לזה… אבל… מאי, פיטר, ואריק," היא הדגישה כשקראה בשמו של אריק. "התברר לי לא מזמן שמישהו נתן לכם משהו."
"את יכולה להיות יותר ספציפית?" שאל אריק.
"הו, נו באמת. תפסיקו להיתמם!" קורנליה הרימה את קולה ונעמדה.
"אנחנו לא מיתממים!" אמר אריק.
"תיזהרו ממני, אני יכולה להיות מאוד קשה אתכם!" צעקה קורנליה.
"מה את רוצה מאיתנו?" שאל פיטר.
"השרשרת!" היא צעקה, "השרשרת המוזהבת!" למראה פניהם של אריק, מאי ופיטר היא המשיכה. "היא אצלכם, נכון?"
הם לא ענו.
"נכון?!"
דממה.
"השעה מאוד מאוחרת, אתם תישנו כאן הלילה. אין לי מספיק כוח להחזיר אתכם לבית הספר White-Flag." קורנליה ביטאה את שם בית-הספר בסלידה.
לאריק הייתה תחושה שהיא זוממת משהו, אבל הוא לא ידע מה. כשהיא הלכה משם, ג'ון צעק עליהם: "תראו למה הכנסתם אותי! אין לי מושג מה היא רוצה מכם ועכשיו אני תקוע פה!"
"אוי באמת, תירגע!" מחתה מאי, "חוץ מזה, מה אתה רוצה מאיתנו? היא הביאה אותך לכאן, לא אני!" היא נעמדה.
"טוב, אז מה עושים עכשיו?" שאל פיטר.
"נראה לי היא זוממת משהו, או שהיא משקרת לנו," לחש פיטר. הם התקרבו אחד לשני, כשידיהם על השולחן.
"מה זאת אומרת?" שאלה מאי.
"ברור שהיא לא מכשפה טובה." אמר אריק, בטוח בעצמו. "רואים על הפנים שלה, ומכשפה טובה בחיים, אבל בחיים לא הייתה הורגת מכשף. גם אם הוא 'לקח לה כוח'."
מאי הנהנה. "אני בטוח שאתה צודק."
"אז מה עושים? באמת נישן כאן הלילה?" שאל ג'ון, ונקודת האור היחידה שהייתה לו היא שהוא עם חבריו הטובים שהכיר באותו היום.
"נראה לי שבלית-ברירה," ענה פיטר, מאוכזב. ג'ון התבאס. אריק הסתכל עליהם והנהן.