כישופים אפלים 2 – פרק 25: דרקון האופל, חלק ב'

בטנו של אריק בערה, הוא הרגיש נחשול של חום עז. ואז, כשראה שהכל אבוד, אמר בטוח בעצמו ככל שהיה: "עופר," הוא לקח נשימה עמוקה אחת והמשיך, "תטיל את כישוף המוות. עכשיו."
"מה? אריק, אתה בטוח?" עופר אינו האמין למשמע אוזניו.
"בחיים לא הייתי בטוח כמו שאני עכשיו. תטיל עכשיו את כישוף המוות. עכשיו!" הוא הרים את קולו עוד ועוד, עד שהגיע לצעקה.
ואז, עופר הביט לתוך עיניו של הדרקון הנורא, בלי שום פחד או נקיפות מצפון, ואמר בקול רם:
"יום ולילה,
לילה ויום,
לרגע הזה הגענו,
כמו מתוך חלום.
כשמגיעים לרגע שאין ברירה,
הכישוף הזה יגיע בעת צרה.
היצור שעומד מלפנינו,
ירגיש את רגעיו האחרונים;
יידע מה הולך לקרות לו,
אך יהיה חסר-אונים.
הדרקון מאיים על מוות ילדינו,
מות-תמות עכשיו בצער לפנינו."

כל מי שהיה על הספינה התבונן במחזה: הדרקון התבעת ונהיה מסוחרר; עיניו התחילו להתגלגל כלפי מעלה, גופו התחיל להרגיש במוות המתקרב אליו עוד ועוד, ובאמת ידע שעוד דקה לא יהיה בחיים. כעבור חצי דקה גופו צנח על המים, ורעש עצום יותר מזה שהגיע כשעלה לאוויר בפעם הראשונה, נחבט שם. הדרקון צלל עוד ועוד למעמקי האדמה, ואריק ידע שלא יראה את הדרקון הזה יותר בחיים שלו. לא היה לו נקיפות מצפון, וכלל לא התחרט על מה שעשה – או יותר נכון על מה שהורה לעשות.
עופר הסתכל לאריק, ואריק חייך אליו כאות תודה. עופר הנהן בהבנה. הוא הרגיש שעשה מעשה אצילי וטוב-לב, ומצב רוחו התרומם מעט. אך יחד עם זאת, כולם התרפקו על אריק והודו לו, ואריק חשב לעצמו שיסדר את העניינים עם עופר עוד היום.

"מה עושים עכשיו? מתקדמים?" אריק שאל את יסמין.
"צר לי לאכזב, אריק," הצטערה יסמין, "אבל איננו יכולים."
"מה? מה זאת אומרת?" שאל אותה אריק בבהלה.
יסמין ידעה שהפתיעה אותו ללא-ספק. היא לקחה נשימה עמוקה. "אני מאוד מצטערת, אבל שר האופל הצליח בחצי מהתכנית שלו." אריק כיווץ את מצחו בשאלה, ויסמין המשיכה את דבריה: "הוא רק עיכב אותנו, לא יותר מזה," היא ניסתה להרגיע אותו, "אבל אנחנו לא יכולים להמשיך, כי אחרת שר האופל ישלח אלינו דבר אחר או משהו אחר, שאותו כבר… אני בטוחה שלא נוכל לנצח.
"אני רק רוצה לשמור על אלמנט ההפתעה," המשיכה יסמין, "אם יראה אותנו לא מתקדמים, הוא יחשוב שניצח ויעזוב אותנו. ואז, בשיא המתח…"
"נבוא אליו ונפיל אותו." המשיך אותה אריק, שהבין אותה. "וואלה, יסמין, שיחקת אותה. את חכמה."
"תודה, תודה." היא הצטנעה.
"תקשיבו חברים," אריק עלה על התורן והכריז: "אנחנו לא ממשיכים ליערות האמזונס עכשיו." פטפוטים ולחשושים של שאלות, אילצו את אריק להמשיך. "אם נמשיך, שר האופל ישלח אלינו דבר אחר או משהו אחר, שאותו כבר לא נוכל לנצח. ולעומת זאת, אם יראה אותנו לא מתקדמים, הוא יחשוב שניצח ויעזוב אותנו לגמרי. ואז, בשיא האקשן נבוא אליו ונפיל אותו. זוהי התכנית הכי חכמה. ואם אני כבר נואם, אני רוצה להגיד תודה לכולכם, על העזרה, על התמיכה ו… באמת על הכל! אתם החברים הכי טובים בעולם, ו… כל דבר שאני יכול לעשות למענכם, באמת, תבואו אליי בלי להסס בכלל. אני אוהב אתכם. פשוט אוהב אתכם." סיים אריק וירד לאחר שמחאו לו כפיים ושימחו אותו מאוד.
"כל הכבוד, אריק," מדי פעם באו אליו ואמרו לו דברים כאלה. הוא חייך אליהם, ואמר "תודה לכם".

"אז איפה אנחנו עוצרים?" אריק שאל את יסמין, שהייתה ליד ההגה.
"ברוך הבא לברזיל!" חייכה יסמין בהתלהבות, וכשאריק הסתכל קדימה, הוא ראה שבעוד כחצי קילומטר קיים אי מדהים, ובו שביל לכפר קטן ונעים.