כישופים אפלים 2 – פרק 24: דרקון האופל, חלק א'

אריק פתח את עיניו בחדר השקט שבספינה. הוא התנשף כאילו חלם חלום רע; אבל משהו לא הסתדר לו: יחסית להתנשפויות שלו, הוא מרגיש בסדר גמור. הוא הבחין בזווית העין שיסמין נכנסת לחדרו.
"איך אתה מרגיש?" היא שאלה אותו, וקולה היה רך ונעים כמו של אמא מלטפת ומחבקת.
"נפלא," הוא התיישב על המיטה.
"אתה התעלפת," אמרה יסמין, ולמראה כיווץ גבותיו של אריק ופניו
המבולבלים, היא המשיכה והסבירה, "קודם, כשהספינה כמעט התנגשה בקרחון. לפתע הדופק שלך הפסיק לפעום."
"מוזר," אמר אריק בניסיון להישמע רגוע, "לא הרגשתי כלום. בעצם, הרגשתי עייפות ותשוש. אבל אחר-כך, אני לא זוכר מה קרה."
"אתה זוכר איפה אנחנו?" יסמין הקשתה.
"בטח," השיב אריק, "על הספינה, בדרכנו ליערות האמזונס. הזיכרון שלי מצוין."
"יופי." התרחב חיוך על פניה של יסמין, "אז זה היה כנראה סתם התעכבות קלה." היא ניסתה להרגיע את אריק, ולמעשה גם את עצמה. היא המשיכה את דבריה וכחכחה בגרונה, "כולם מחכים לך בחוץ, דואגים לך מאוד."
"אז אני חושב שאני אעלה אליהם, שלא ידאגו. שיראו שאני בסדר." אמר אריק, וכשנעמד על רגליו לאחר שירד מהמיטה, המשיך: "אה, ויסמין…"
היא הסתובבה אליו בשאלה.
"רק רציתי להגיד לך… תודה." אמר אריק, והם חייכו מעט אחד לשני.

כשאריק עלה אל חבריו בספינה, לא היה אחד שהסתפק בלהגיד לו "שמח לראות אותך" או משהו בסגנון, כולם היו נלהבים ומאושרים, חיבקו אותו ונתנו לו הרגשות טובות מאוד.
יסמין עלתה גם היא והתאמצה להיראות מאושרת, ורכנה אל ההגה של הספינה וניסתה להיות עסוקה כמה שיותר.
אריק בא לפיטר ולמאי לאחר שפילס את דרכיו בין כל המאושרים, "היי פיטר, היי מאי," חייך אליהם, ולאחר שהתחבקו והתלהבו, שאל אותם בסקרנות מה השעה.
"רבע לשתיים עשרה בצהריים." מאי ענתה לאחר שהציצה בשעונה.
"חברים," קראה יסמין והשתיקה את המהומות, "אנחנו מתקרבים לדרום האוקיינוס האטלנטי. אז אם לא יהיו לנו עיכובים," המשיכה להודיע, "בעוד ארבעה ימים אריק יפגוש את הוריו."
לאריק הייתה צביטה בלב. הוא הרגיש מעט מאושר, אך יחד עם זאת חש עצב רב וריגוש. את הוריו לא ראה מעולם, או לפחות לא זכר אותם מעולם, ודמעה נפלה על לחיו. הוא הרגיש את זרועותיו של מאי נכרכות סביבו, ואת האהבה הרבה שפיטר ומאי מרעיפים עליו, אבל כל זה עדיין לא היה ממלא את בקשותיו ואת החום והאהבה מההורים שלו. מאמא ואבא שלו.
ברעש אדיר משהו קטע את מחשבותיו של אריק. אריק הסתובב במטרה להסתכל מה עצר אותו מלחשוב, ואז הוא ראה: דרקון עצום הגיח כלפי מעלה מהאוקיינוס שאין לו סוף. הם נקלעו למצב שאין לו דרך חזרה.
אריק חשב מה לעשות; הוא יודע לכשף דברים, והוא יודע שיש לו כוח כאן – הוא מוקף במים – אבל הוא חשב איזה כישוף יכול לעצור את הדרקון לגמרי. שום דבר לא עלה במוחו. הוא לא ידע אם זה בגלל לחץ של זמן או משהו אחר, אבל הוא לא ידע מה לעשות.
צבעו של הדרקון היה כחול וכתום, וכנפיו היו עצומים. עיטרו את גבו קוצים חדים כתער וזנבו הארוך הסתלסל כלפי מטה. בתחילה הוא נהם בחוזקה, סובב את ראשו והתמתח. לאחר מכן הוא חזר לעצמו, ונראה כמו בהתחלה.
אריק לא ידע אם הוא עומד לירוק אש בקרוב, אבל משהו בתוך ליבו אמר לו שכן. שאלה שניות אחרונות בחייו. הוא ניסה להתרכז ולעשות משהו, אבל הוא לא ידע מה ופחד שהמצב יחמיר. כעבור שניות אחדות ראו את הדרקון כל האנשים שהיו על הספינה. כולם החלו לפרוץ בצווחות אימה.
"תפסו מחסה!!!" צרח עופר והטיל על הדרקון כישוף כיוון – שהורה לו לעזוב צפונה. כפי שנראה, הכישוף לא פעל כצפוי, והדרקון שהתנגד פתח ביריקת אש: כנפיו התרחקו מחזהו, זנבו הסתלסל עתה כלפי מעלה, פער את פיו ואש עצומה נפלה על פני החלק המזרחי של הספינה. הדרקון צווח. עופר הבין שעשה טעות והחמיר את המצב.
"הוא התעצבן ממשהו!" מאי נלחצה וצעקה לאריק, "מה עושים?"
"אני מנסה לחשוב, אבל שום דבר לא עולה לי לראש!" צעק אריק כדי שמאי תשמע אותו, אבל יללות הדרקון התחזקו.
יסמין עברה לחלק הצפוני של הספינה ותפסה פיקוד. לא הייתה לה ברירה אלא לסגת. אריק הלך אליה, "מה את עושה?"
"מה נראה לך?" היא התחכמה.
מאי הטילה כישוף מים על החלק המזרחי של הספינה, והאש שהייתה שם פסקה לאחר שלוש דקות. אבל באותו הזמן, הדרקון הסתער על הספינה ונעמד עליה. הוא ירק אש על החלק הדרומי של הספינה.
"אבל יסמין," אריק המשיך לדבר איתה, "אם נסוג, איך נגיע ליערות האמזונס?" הוא ידע שאין ברירה, אבל עדיין בדק אם קיימת עוד אפשרות. אריק הסיט בדרקון לשנייה אחת, וליבו פעם בחוזקה. הוא חש עקצוצים כואבים רבים בכל גופו, והבין שהוא באמת נמצא בסכנת חיים. ואז הוא הסתכל על כל הספינה, והבין שלא רק הוא.
"אני מאוד מצטערת, אתה מעדיף למות?" היא לא הייתה צינית. המהומה ששררה בספינה הייתה נוראית: כל הנערים רצו מצד לצד באי ידיעה מה הם עושים, במטרה לברוח ולהתרחק כמה שיותר מהיצור המבחיל שעלה על הספינה. יסמין הרגישה שאריק מבין אותה. הנערים נצמדו אחד לשני כמה שיותר, הביטו לים וחשבו אפילו אולי יקפצו משם; באיזו דרך עדיף למות – להישרף בידי דרקון איום היורק אש, או לקפוץ בעצמך לאוקיינוס אינסופי ולטבוע במים? לא הייתה תשובה. הם לא ידעו מה לעשות; אבל האדרנלין שהיה בתוכם עמד להתפוצץ; עלו בעיניהם דמעות; הם לא ידעו מה לעשות. מה אפשר לעשות? אין להם אפילו כלי נשק היכול להילחם בדרקון עצום שכזה!
פיטר ומאי התרכזו. מאי העלתה השערה: "אולי אם ננסה לדבר איתו, עם הדרקון, אולי יבחין שאין בנו כל סכנה. איזו עוד אפשרות יכולה להיות בכלל? מה אכפת לנו לנסות?" ופיטר לא התנגד. הם עמדו מול הדרקון האיום והתרכזו; הם חשבו עליהם וניסו להסביר את עצמם, וזה לא היה טיפשי בכלל: דרקון חמוד, דרקון נפלא, האם תואיל בטובך להפסיק את הרוע הזה שאתה עושה? מה עשינו לך? גם ככה אנחנו יוצאים למלחמה, גם ככה קשה לנו, אבל אנחנו נשרפים מאש. אנחנו מתים מאש. לא כמוך, מתוק. אז אם רק… תוכל, להפסיק את האש, אולי להבין אותנו, מאוד נשמח…
בתגובה הדרקון ירק פעם נוספת אש, והפעם ארוכה מהרגיל. "כנראה שהוא לא מבין אותנו," אמר פיטר למאי.
"מה אתה מציע?" מאי כנראה חשבה שפיטר גיחך אליה, אבל הוא לא נרגע ואמר: "בואי ננסה להטיל עליו כישוף! בלאו יותר גרוע מזה לא יכול להיות!" וכך עשו. פיטר, מאי, אריק ויסמין היו היחידים שניסו להציל את המצב, ולא לגרוע ממנו ולהיכנס לשיא ההיסטריה.
"אולי את… כישוף המוות?" שאל פיטר בלחש ובגמגום, ולרגע התחרט שהציע. כישוף מוות? חשב פיטר, לאן התדרדרתי! להרוג? אתה רציני? אבל אתה מעדיף למות? חשב הקול השני שבראשו של פיטר, אף פעם לא הגעת למצב הזה, ואתה גם בלחץ של זמן, אז תחשוב טוב מה לעשות. מה אתה יכול לעשות.
"כישוף המוות?" אריק השתגע, "אתה יצאת מדעתך! נראה לך – "
"זה היה רק לרגע," התגונן פיטר וקטע את אריק, "סתם אמרתי – אני כבר לא יודע מה להגיד."
"אז אל תגיד!" זעם אריק.
"מה אתה מציע בכלל?" פיטר הדגיש את המילה השנייה, ומאי קטעה אותו: "אל תריבו עכשיו! זה לא עוזר לאף אחד!"
ואז הדרקון ירק אש בפעם הרביעית, וכולם הבינו שהוא כנראה ממש עצבני בגלל משהו. מאי אוטומטית פלטה את כישוף המים, והאש שהדרקון ירק נעלמה.
"אני מזכירה לכם שאנחנו נסוגים," העירה יסמין, "אין לנו ברירה. אנחנו גם לא יכולים להתקדם, ואם נישאר כאן ופשוט נעצור, הדרקון לא ילך סתם ככה. אין לנו ברירה." היא חזרה.
"לצערי היא צודקת," אמר אריק. "אה, ועוד דבר. אני יודע מאיפה בא הדרקון הזה."
"מה זאת אומרת?" שאלה מאי בסקרנות.
"הרי ברור שהוא לא הגיע סתם ככה," הסביר אריק, ולאחר שתיקה קצרה המשיך, "שר האופל שלח אותו אלינו. הוא לא רצה שנגיע. הוא רצה לעכב אותנו. הרי ברגע שנגיע, תתחיל המלחמה, והוא אפילו לא רוצה לעכב אותנו – הוא רוצה להרוג אותנו. הוא שלח אלינו את הדרקון שלו, יורק-האש הנורא, והדרקון עושה את התפקיד ששר האופל ציווה עליו."
וכשאריק, פיטר, מאי ויסמין הביטו בדרקון, ראו שהוא יורק אש בפעם החמישית, והפעם חזק. כזאת אש, שכישוף המים שאריק הטיל כעת לא הספיקה. מאי הצטרפה אליו, ואז גם פיטר, ורק כשהתרכזו כל כך חזק – הצליחו להעלים את האש. אלמלא הכוח הרב שהיה מסביבם – כל המים – הם כבר ממזמן לא היו בחיים.
מאי לחשה לפיטר, "אתה מבין? בגלל זה הדרקון לא הקשיב לנו כשדיברנו אליו. הוא נועד להיות רשע."
פיטר הנהן, בזמן שלכל האנשים בספינה הלב כבר כמעט לא עבד מרוב פחד. מרוב הידיעה שהם הולכים למות. כיצד הם ייחלצו מהמצב הזה? הם גם אינם יודעים כישופים – הם נערים רגילים לגמרי, חוץ מעופר. עופר הצטרף לארבעת הנערים שחיפשו כיצד להציל את המצב. "אז מה עושים?" שאל אותם. "בקרוב מאוד אנחנו עלולים לאבד את אחד החברים, ואז כבר לא נמשיך במסע."
"אנחנו יודעים," פיטר קונן, "וכל פעם שהדרקון יורק אש אנחנו עושים את כישוף המים, והאש נעלמת. אבל לא נוכל להחזיק מעמד כך זמן רב. גם כל פעם הוא מגביר את האש שהוא מוציא. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."
"חוץ מזה שאנחנו חוזרים," אריק המשיך אותו ויידע את עופר, "וליערות האמזונס כבר לא נגיע בחודש הקרוב."
"אני מבין." אמר עופר, והסתכל על הדרקון שירק אש שוב, וכולם נחלצו לעזרה והטילו עוד הפעם את כישוף המים. אבל יחד עם זאת, הם גם ידעו שבפעם הבאה שיירק הדרקון אש, לא יהיה להם כבר מה לעשות, ולא תהיה להם את האפשרות שכישוף המים יעזור. ואז, עד שהספינה תישרף, ייקח לא יותר מחמש דקות, והחברים שימותו…
"לא יכול להיות שככה זה נגמר, אחרי הכל," מאי בכתה ואז מרוב עצב ועצבים בעת ובעונה אחת היא צרחה, "מה אנחנו עושים???"