כישופים אפלים 2 – פרק 21: הקרחון המוסתר, חלק ב'

רוני ודן יצאו להפסקה והלכו באיטיות, בדיוק כמו בפעם הקודמת. זה כל כך לא יפה, חשב דן, אז בסך הכל טעיתי במאה. בגלל זה לצחוק עליי? מה מצחיק פה בכלל? למה לעשות לי את זה? איזה ילדים רעים יש בכיתה שלי. אני רוצה הביתה. עכשיו. את החיבוק האוהב של אמא שלי. קשה לי פה.
"מה קורה, דן?" שאלה רוני ברחש.
"למה את מתכוונת?" דן דיבר בלחש.
"איך אתה מרגיש?" שאלה רוני בנימוס.
"בקשר למקודם?" שאל אותה דן, ולאחר שהנהנה ענה: "סתם, כלום… באמת…"
"זה ממש שטויות," אמרה רוני, "אתה לא צריך בכלל להתייחס."
"זה מה שאני עושה, אני לא מתייחס אליהם." דן ניסה להיראות כאילו שום דבר לא מפריע לו בכלל.
"יופי. ככה צריך," אמרה רוני.
"אוף, אני מתגעגע לאמא." אמר דן.
"כן, גם אני…" רוני הנהנה.
"אבל צריך ליהנות מכאן כמה שיותר," דן ניסה לעודד את עצמו, "הרי בסוף השבוע נחזור הביתה."
"נכון, אתה צודק." רוני הסכימה איתו.
"תגידי, ראית את רועי?" דן שאל אותה.
"לא, לא יודעת, לא שידוע לי איפה הוא."
"אה," התלהב דן בדיוק כשראה את רועי הולך אליהם, "בדיוק דיברנו עליך."
"שלום, מה נשמע?" שאל רועי.
"הכל בסדר, מה איתך?" רוני חייכה.
"דניאל, אל תתייחס אליהם," אמר רועי כאילו בהתנצלות, "הם אומרים את מה שהם אומרים רק כי הם מקנאים בך."
"כן, גם אני אמרתי לו את זה." המשיכה רוני.
"יאללה, תתעודד. מה בסך הכל קרה?" רועי ניסה לעשות לדן מצב רוח טוב.
"כן, צודקים," אמר דן בעל כורחו, "אני אנסה."
"טוב. אממ," רועי כאילו נהיה נבוך, "אני הולך לשם."
רועי הלך לעבר הטריבונות ועזב את רוני ודן.
"טוב, ביי." אמר דן.
"ביי." אמר רועי.

***
הספינה התקדמה במהירות מסחררת.
"הקרחון הסתתר!!!" צעקה יסמין לאלה שבאו אליה בתלונות רבות, וחלקם בצדק. "אני נשבעת שאם זה היה סתם כך, לא היינו מגיעים למצב כזה! הייתי מספיקה להסתובב!"
"בינתיים תאטי את הספינה!" תבע מייקל.
"זה מה שאני עושה עכשיו," אמרה יסמין בלחץ רב, "אני מנסה להסתובב."
הכל היה תלוי בה עתה. לפחות חייהם של כל עשרים האנשים שהיו על הספינה. וגם שלה.
הספינה הסתובבה מעט, אבל היה זה עניין של שניות; הקרחון יכול היה לפגוע בחצי הדרומי של הספינה, אבל למזלם הספינה האטה. היא הסתובבה עוד קצת… ועוד קצת… ובאותו הזמן הקרחון התקרב: מאה וחמישים מטרים… הספינה הסתובבה עוד מעט… המרחק בין הקרחון לספינה היה מאה מטרים…
כל שנותר היה לכולם הוא להתפלל.
אריק לא ידע למה, אבל הרגיש משהו רוטט בכיסו. הוא הכניס את ידו, ולא האמין: השרשרת הייתה בכיסו. הוא ראה שהיא מוזהבת וזוהרת יותר מאי-פעם, והחזיק אותה חזק בידו והתפלל.
הספינה המשיכה להסתובב והיא התקדמה… עוד קצת ועוד קצת… אך עם זאת, היה המרחק עד הקרחון חמישים מטרים…
בבקשה אלוהים, התפלל אריק, מה כולנו עשינו שאנחנו צריכים למות עכשיו? אנחנו עוד צעירים! בבקשה, בבקשה, בבקשה… אני מתחנן! אין סיבה שהקרחון ייפגע עכשיו בספינה שלנו! אנחנו עוד צריכים לעזור! אני עוד רוצה לראות את ההורים שלי! בבקשה! תציל אותנו רק עכשיו וזהו! אני לא אבקש עוד שום דבר בחיים שלי! בבקשה! אני מבטיח! רק תציל אותנו!
אריק אחז בשרשרת הכי חזק שיכל. כולם התפללו והיו לחוצים.
לבסוף, כעבור דקה שנראתה כנצח, הקרחון יצא מכלל סכנה! כולם היו מאושרים וחיבקו אחד את השני והודו ליסמין כל כך הרבה, והודו שהכל בזכותה. אריק היה מאושר, והודה לאלוהים. וגם ליסמין, כמובן… פיטר ומאי התחבקו, ואחר-כך גם עם אריק ויסמין. כולם צהלו ורקדו מרוב שמחה. הספינה התרחקה מהקרחון שנסתר בקצב מסחרר, כך שלא ראו אותו כבר באופק ולא היה סיכוי אחד קטן שהיו נתקלים בקרחון נוסף. הם היו מאושרים. כולם.

***
בחדרם של רוני ודן, רוני פצחה איתו בשיחה: "מה אתה עושה?"
"כלום. אוף, משעמם לי," דן השיב לה.
"סיימת שיעורים?" רוני התעניינה.
"כן, ממזמן." הוא הודיע לה.
רוני הנהנה.
"מה את עושה?" שאל דן אדיש.
"שיעורים, יש לי עוד קצת," אמרה רוני, שישבה על כיסא מפואר על יד שולחן הכתיבה, מרוכזת בחוברות ובמחברות.
"מתי את מסיימת?" דן התעניין.
"לא יודעת," השיבה רוני, "נראה לי עוד מעט."
"תגידי…" המשיך דן.
"מה?" רוני הייתה סקרנית מאוד.
"שמת לב שאין כאן טלוויזיה?" התפלא דן.
"אה, וואלה… צודק," רוני הביטה מסביבה, ואכן לא ראתה מכשיר עם מסך בחדר, ובטח שלא טלוויזיה.
הם שתקו לרגע בזמן שרוני המשיכה להכין את השיעורים וכתבה בתשומת לב רבה.
"טוב, אני הולך לעשות סיבוב בחוץ," אמר דן.
"או-קיי," רוני חייכה אליו, "אני עוד מעט אצטרף."
"טוב, ביי," אמר דן בחביבות.
"להתראות," אמרה רוני.
באותו הזמן שדן יצא מהחדר והתחיל לרדת במדרגות, היה אפשר להבחין שהיה מעט מבואס ולא רק בגלל שירד באיטיות כה רבה. אבל רוני אינה הבחינה בכך.
באותו הרגע, הוא ראה את דרור ואת רונית מתלחששים; רונית שמה את היד על הקיר ובדקה שאף אחד לא רואה אותה. דן התחבא מעל המדרגות וראה מה היא עושה. דלת מסתורית נפתחה ברגע שרונית החליקה את היד; רונית ודרור נכנסו פנימה; הדלת שמאחוריהם נעלמת כלא הייתה לעולם. לא הייתה לדן אפשרות אחרת במוחו, אלא לרוץ ברגע זה, מיד, במדרגות בחזרה לחדר שלו, ואולי גם לספר לרוני על מה שקרה באותו הרגע.
"יסמין, איפה אנחנו?" תום שאל אותה.
"עדיין באוקיינוס ההודי," השיבה. השאלה ששאל הייתה הגיונית. אמנם אוקיינוס זה מקווה מים ענקי, אבל הם שטו כבר יום שלם.
"מתי עוברים אותו?" מייקל התערב.
"עוד בערך חמש עשרה שעות." ענתה יסמין, לאחר שהביטה בשעונה.
"מה?! כל כך הרבה זמן?" דנה הצטרפה לשיחה.
יסמין הנהנה.
"ומה יש אחר כך?" הוסיף ג'ק.
"אוקיינוס הקרח הדרומי," אמרה יסמין בחוסר עניין.
"ואחר כך?" ג'ק המשיך.
"אני צריכה לשאול את אריק, כי אני עוד לא יודעת מה המיקום המדויק של יערות האמזונס, למרות שאני חושבת שגם הוא לא יודע… אבל בקיצור, או האוקיינוס האטלנטי או האוקיינוס השקט."
"מה?!" התפלאה זוהר. "אז עוד כמה זמן מגיעים? מתי אני רואה יבשה או דורכת עליה?"
"מינימום חמישה ימים," אמרה יסמין.
"ומקסימום?"
"חמישה עשר ימים," יסמין שמחה לדבר עם זוהר. בכיתה היא אף פעם לא דיברה איתה, למרות שתמיד רצתה. זוהר הלכה משם באדישות רבה, ולא הביטה אפילו לא לרגע אחד במתבוננים בה.
אריק חש את האוויר הצח והצונן. כשחשב על המצב שבו הוא נמצא נתמלא צער רב, אבל כשניסה לחשוב לעומק, הסתכל רק על הדברים הטובים שקרו עד עכשיו. הוא פחד מדברים רבים, אבל ניסה לא לחשוב על זה ולחיות את הרגע. פשוט להיות.
אבל לפתע הרגיש עתה לא כראוי.
"אריק? אריק? הכל בסדר?" הוא שמע מילים מעורפלות.
הראייה של אריק היטשטשה. הוא הרגיש נחשול של מים מצליף בו, והניח לרגליים שלו ליפול אחורנית. העיניים שלו נעצמו לחלוטין, והרגיש שנשימתו הייתה לרגע חזקה מדי, ואז הפסיקה לגמרי.
הוא שם לב שהשרשרת שהייתה בכיסו כבר אינה עוד. הוא לא ידע מה קורה סביבו. הוא לא שמע דבר. הוא לא ראה כלום.
"הוא התעלף!" צרחה מאי.
היא חשבה איך הם ימשיכו ככה את המסע. ולא רק היא. כולם. בלי אריק… זה בלתי אפשרי. כל המסע הזה מיותר. את האדם היחיד שהכי צריך פה זה את אריק, חשבה מאי, איך נמשיך?
"מה קרה לו?" ליבם של כל אנשי הספינה התחילו להלום.
"מה עושים עכשיו?" פיטר פנה ליסמין.
"באמת שאין לי שמץ של מושג," אמרה יסמין בבעתה, "אני חושבת שהכי טוב זה שתיקחו אותו לחדר, שינוח שם. אחר כך נראה מה עושים. הוא לא מת, אני לא חושבת."
"לא חושבת?!" צעק פיטר, "מה, יכול להיות שהוא מת???"
הספינה התחילה להרעיש; היה בלגן אמיתי.
ואז הייתה דממה.