כישופים אפלים 2 – פרק 19: הדלת המסתורית, חלק ב'

המורה הביטה בהם בהתפעלות, כמוה גם כל ילדי הכיתה. "שלום לכם," אמרה.
"שלום," אמרו רוני ודן פה אחד.
"אני יודעת שאיחרתם אבל שטויות," המורה הבינה אותם, "ליום הראשון זה בסדר."
רוני ודניאל עמדו ללא ניע.
"בואו, בואו, זה בסדר," המשיכה המורה, לאחר שראתה שהם פוחדים ונבוכים מעט, "אין מה להתבייש. אתם מוזמנים לתפוס את מקומכם.
"שמי הוא רונית ואני אהיה המורה שלכם השנה. אני מקווה שנעבור את השנה הזאת אלופים, בלי שטויות ושלא תגרמו לי לכעוס או להתעצבן."
רוני ודניאל ישבו אחד ליד השני בשורה האחרונה בכיתה, כיוון שכל שאר השורות היו תפוסות.
"נו, אז מה שלומם, ילדים מתוקים?" המורה ניהלה את השיעור הראשון שלה בנחמדות רבה.
"איך עבר עליכם החופש הגדול? היה כיף? נהניתם?
"אל תדאגו, ביום הראשון אני בהחלט לא נותנת לכם שיעורי בית, ואני בטוחה גם שלא אתן לכם ללמוד הרבה.
"היום הראשון הוא רק להסתגלות, במיוחד לתלמידים החדשים שלנו בכיתה, ובכללי – בבית הספר. ועוד דבר – אחר-כך אראה לכם את החדרים שבהם תשנו, ואתן לכם לפרוק את הדברים. אתם תחזרו הביתה בעוד שבוע.
"אז, שיהיה לנו בהצלחה השנה!
"עוד מעט נרד לטקס פתיחת השנה.
"אני מבקשת שתיקחו את עצמכם בידיים ותתנהגו טוב, יפה, בלי כל מיני שטויות, זה ברור?
"ואני מבטיחה לכם שאם אנחנו נאחר להפסקה ולזמן האוכל, אתן לכם זמן כפול, אבל זה בנוסף רק אם תהיו תלמידים למופת. או-קי?
"אני מבקשת כולם להסתדר בשני טורים, כדי שנצא בצורה מסודרת: טור בנים וטור בנות.
"תודה! ובלי לדחוף בבקשה!"

***
"אז מה אתה אומר," מאי קטעה את מחשבותיו, "נרד לעשות סיבוב? נכיר מצוין את הבית ספר, ואת כל המקום הענק הזה, שהולך להיות הבית שלנו!"
פיטר הנהן בהתלהבות.
למראה פניהם של מאי ופיטר, אריק אינו היה מסוגל לסרב. תחילה הם יצאו מחדרם וירדו במדרגות.
בפתאומיות רבה, אריק הרגיש שהמדרגות עומדות ליפול. "מה זה? מה קורה כאן?" נבהל. פיטר היה לידו ומאי מאחוריהם. הוא שם לב שגם חבריו הרגישו תזוזה. ואז הבין. המדרגות לא נופלות. הן משנות כיוון.
"המדרגות משנות כיוון! איך זה יכול להיות?" אמר אריק.
"שכחתם? אנחנו בבית ספר של כישופים. כשאני חושבת על זה," אמרה מאי, "זה לא כזה בלתי צפוי."
פיטר צחק. "לא בלתי צפוי? תגידי, את משוגעת?!" הוא הזכיר לה שהם עוברים עתה לכיוון הדרומי במקום לכיוון הצפוני.
"טוב," אריק התנער, "אז נכיר את החלק הדרומי של וויט פלג, בכל מקרה רצינו לעשות סיור. נגיע לחלק הצפוני יותר מאוחר." הוא המשיך לרדת במדרגות, בעקבותיו גם הם שהצדיקו אותו.
"אז לאן אנחנו מגיעים עכשיו?" שאל פיטר, ואריק ידע ששאל את מאי. היא המהמה, וכעבור רגע ענתה שכנראה הם מתקרבים לחדרו של דייויד, אבל שיש כיוונים נוספים, לכן הם לא ילכו למשרדו.
אריק ניסה לשנות נושא, "אם לא נמצא את החדר שבו נלמד מחר?"
"אתה עדיין מפחד?" שאלה מאי.
"מה פתאום? מתי פחדתי?" ליבו של אריק פעם בחוזקה מתשובתה הפתאומית של מאי.
"ראינו אותך מקודם, זה היה שקוף שהיית לחוץ." פיטר התערב.
אריק ניסה למחות. "אוי, באמת… זה לא נכון!"
"טוב, טוב…" אמרה מאי, ופיטר אמר: "מה שתגיד…"
אריק, פיטר ומאי המשיכו ללכת במסדרון השמאלי. שלושתם לא ידעו לאן הם הולכים. הם התקדמו, ונתנו לדרכים להוביל אותם. נשימתו של אריק התחזקה והוא ניסה להיות בשקט, אך ללא הצלחה. הוא לא ידע למה זה קרה. לרגע קט חשב שעדיין מוחו עסוק בלימודים שיתקיימו מחר, אבל מיד נזכר שהוא מוכרח לנסות לא לחשוב על זה. מאי חשבה על נושא לפטפט, אבל היא הייתה עסוקה מדי בחשיבה לאן ילכו כעת, היכן הם ומה זה המקום הזה; הרי ידעה היא שאריק ופיטר הולכים בעקבותיה וסומכים עליה בעיניים עצומות, למרות שעתה היו עיניהם פקוחות ואריק הוביל. פיטר זכר טוב כיצד מאי התנהגה אליו כשאריק קיבל את המכתב מדייויד. הוא זכר כמה העליבה אותו במקום לשתף אותו במה שקרה, אבל התאמץ לשכוח מזה. מאז הוא ניסה להתייחס אליה כרגיל, כמו תמיד, וכאילו הרגע הזה מעולם לא קרה. אבל לשווא. הוא לא הצליח להדחיק את זה, למרות שזכר גם שלאחר מכן היא התנצלה לא מעט והבינה את התנהגותה הרעה, וזה שיפר טוב את יחסו אליה.
המסדרון היה ארוך וצר; הוא עלה מעט למעלה, והוא נמשך בערך מאתיים מטרים; היה קצת חשוך, הקירות היה גבוהים מאוד וגדולים; לכל נשימה היה הד חזק מדי; בקצה המסדרון הייתה רק דלת אחת שנפרשה כלפי מעלה. אריק, פיטר ומאי יכלו לראותה רק כשהתקרבו. הם כאילו הלכו אל עבר הלא נודע.
"אולי כדאי שנחזור?" אמר פיטר בבעתה. "לא נראה לי בכלל שאתם יודעים מה זה המקום הזה. אולי אסור לנו להיות כאן?"
"מאי?" אריק שאל בהיסוס, כאילו שתגיד משהו, שתיתן איזשהו מידע.
היא סירבה. "בואו נחזור."
אריק ופיטר הנהנו. שלושתם הסתובבו – ונשימתם נעצרה מרוב בהלה. אדם זר לחלוטין שנראה כבן שלושים לחייו, שנראה כה מפחיד ומוזר ביותר, הביט בהם בסלידה. לידו הייתה חתולה מבעיתה יותר ממנו. הוא עמד ממש מאחוריהם לפני שהסתובבו, כל כך קרוב, עד שבגדיו התחככו בשלהם כשהסתובבו. אריק, פיטר ומאי נסוגו מספר צעדים לאחור לפני שהצליחו להיעצר.
"איבדתם משהו?" שאל אותם.
הם הנידו את ראשם לשלילה.
"אז מה אתם עושים כאן? אסור לכם להיות כאן. זהו המקום שמחוץ לתחום. לטובתכם. זה ברור?"
הם הנהנו מהר מאוד ולא הצליחו להוציא מפיהם מילה, כאילמים.
"יופי," האיש חייך כאחד שהצליח להבהיר את העניינים לילדים קטנים ותמימים, "אני מצטער שלא הצגתי את עצמי, שמי הוא מר רוסלן, ואני המפקח של בית הספר ושל אזור החדרים. החתולה שלי, שמה קיצי, עיניה חדות כמו תער, מביטה ומדווחת לי על כל דבר הכי קטן שקורה כאן," איים עליהם, "והיא לא זזה שני מטר ממני בלעדיי. ראו הוזהרתם, אתפוס אתכם עוד פעם אחת מחוץ לתחום ותסולקו מבית הספר לפני שתספיקו לומר את שמכם. ראו הוזהרתם! זה ברור?"
אריק, פיטר ומאי מעולם לא פחדו כמו עתה, והנהנו במשך חצי דקה ארוכה שנראתה כנצחית.
"יופי…" מר רוסלן חייך והלך משם בעקבות חתולתו.

***
כל הכיתה יצאה להפסקה לאחר ששמעה את צלצול בית הספר. רוני ודן הלכו ביחד לאט והסתובבו בבית הספר.
"נו, אז מה אתה אומר על בית הספר?" פצחה רוני בשיחה.
"דווקא מציון," אמר דן, "היום הזה עובר יותר מהר ממה שחשבתי."
"כן, אה?" רוני התלהבה, "אני אומרת לך, שלא הולך להיות לנו כל כך רע כאן."
"כן, אני בטוח שאנחנו אפילו נחכה להיות כאן עוד שבוע." אמר דן.
"גם אני בטוחה בזה," אמרה רוני.
ילד שרוני ודן לא הכירו בעבר הגיע אליהם. "שלום, איך קוראים לך?" רוני שאלה אותו.
"אני רועי," רועי חייך אליהם.
"שמי הוא דן," דן התחבר אליו.
"ולי קוראים רוני. אני ודן אחים תאומים. אם כי אני גדולה ממנו בחצי דקה," אמרה רוני.
"למה את חייבת להפיץ את זה?" דן התווכח איתה.
"נחמד," רועי קטע את דן משום שלא רצה שהוא ורוני יתחילו לריב, "אז אני מבין שאתם חדשים כאן."
"כן." רוני ודן הנהנו.
"אני הגעתי לכאן בשנה שעברה," סיפר רועי, "כי ההורים שלי חושבים שאני צריך ללמוד יותר מכולם."
"כן," אמר דן, "גם שלנו."
"אבל זה לא כל כך נורא, רוב הזמן אני משתעמם." אמר רועי.
לפתע חבורת ילדים מהכיתה של רועי, רוני ודן הגיעה אליהם. אחד הילדים לגלג על רוני ודן והעליב אותם. "… מה קרה שעברתם בית ספר? מה, פחדתם מהקודם?…"
כל שאר הילדים צוחקים ולועגים על רוני ודן.
"די כבר, תעזבו אותם!" רועי לא יכול היה לסבול זאת יותר, "מה אתם רוצים מהם?"
"למה, מי אתה בכלל?" צעק אליו אחד הילדים.
"מה זה משנה? כולנו בני אדם, בדיוק כמוכם!" המשיך רועי, "ואין לכם שום סיבה להתחיל להעליב ולצחוק על אחרים!
"רועי, עזוב אותם. אל תתייחס." דן לא רצה שרועי יסתבך בגללו.
"מה, אתם פוחדים מאיתנו?" המשיך הילד.
"אנחנו לא פוחדים מכם, למה שנפחד?" התערבה רוני.
המורה שלהם פתאום הגיעה.
"שלום לכם, הכל בסדר?" קולה של רונית היה רגוע, "אני לא רוצה מריבות ביום הראשון. בעצם, בכל השנה."
"בטח, הכל מצוין. למה שלא יהיה בסדר?" אמר אחד הילדים.
"רועי, הכל בסדר?" שאלה רונית את רועי ששתק, "רועי?"
רועי לא ענה לה.
"טוב, אין לי הרבה זמן פנוי," אמרה רונית, "אם קורה משהו, רק תודיעו לי, טוב?
"ואתם, ילדים. לא להציק להם! הם תלמידים חדשים, ואני בטוחה שהם צריכים קצת יותר זמן להתאקלם. הם דווקא ממש מתוקים. תנסו להתחבר איתם. אני רוצה לדבר אתכם אחר-כך."
יש צלצול, כל התלמידים חזרו כעת לכיתה.
"תודה שהגנת עליי," רוני הודתה לרועי.
"אה, בכיף," חייך רועי, "זו פשוט לא פעם ראשונה שזה קורה בבית הספר."

***
"מי זה היה?" שאלה מאי.
"או יותר נכון מה זה היה?" פיטר נדהם.
"אני חושב שכדאי שנסתלק מכאן מהר!" תבע אריק והתחיל ללכת הליכה מהירה כלפי חוץ.
"רגע! רגע!" עצרה אותו מאי, וגם את פיטר שהתחיל לרוץ לאריק.
"מה עכשיו?" נאנח פיטר, בזמן שאריק הסתובב.
לרגע חשבה מאי שיהיה זה טיפשי מה שרצתה לומר, אבל אמרה בכל זאת. "אתם לא חושבים שכדאי לדעת מה יש מאחורי הדלת הזאת?" היא נשמעה מעשית.
"מה?" אריק נדהם, ופיטר המשיך אותו, "את משוגעת לגמרי! אסור לנו להיות כאן!"
"זה גם מה שמר רוסלן אמר," אריק הצדיק את פיטר.
"נו, בדיוק! בגלל שאסור לנו להיות כאן!" למראה הבעות פניהם של אריק ופיטר, מאי הסבירה את עצמה. "אסור לנו להיות כאן בגלל מה שיש כאן, נכון?"
"מן הסתם," אמר אריק.
"ומה יש כאן?" שאלה מאי בתקווה שאריק או פיטר ימשיכו אותה, או יבינו למה היא מתכוונת.
להפתעתה הרבה של מאי, אריק התקרב כמעט בריצה לעבר הדלת המסתורית.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" לחש פיטר בצעקה, "בוא הנה מיד! שניכם השתגעתם לגמרי!"
מאי הצטרפה לאריק.
"או מיי גאד, אני לא מאמינה שאנחנו עושים את זה!" אמרה מאי לפיטר, שהיה כבר ליד הדלת.
פיטר התקרב אליהם. "אם יתפסו אותנו…"
"נדאג שלא!" הודיע אריק.
הוא חיכה מספר רגעים. "למה אתה מחכה בדיוק? יכולים לבוא לכאן כל רגע!" פיטר הלחיץ אותו.
"טוב, טוב… הנה, אני פותח." אמר אריק, ומאי הסתכלה לכיוון היציאה, לדאוג שאף אחד לא רואה אותם.
אריק פחד. הוא יותר מדי פחד. מה יקרה? אריק חשב בפראות, מה יכול להיות מעבר לדלת הזאת? סביר להניח שיש כאן סתם איזה חדר ריק, או כיתה ישנה… בעצם אני לא יודע. למה אסור להיכנס לשם? מה יש שם? ואם יתפסו אותנו… הלך עלינו. אבל באמת הלך עלינו. כמו שפיטר אמר. יסלקו אותנו מכאן תוך חצי שנייה. אז למה אתה מחכה בדיוק, אריק? ממה אתה פוחד? תפתח את הדלת, תציץ לשנייה ותחזור מיד. לא יקרה כלום. ואם אתה לא תפתח את הדלת הזאת עכשיו, ברגע זה, אתה תתחרט על כך מאוד. בטח מר רוסלן עדיין באזור, והוא יבדוק עוד מעט זמן שהלכנו מכאן בוודאות. אז יאללה, אריק, תפתח את הדלת הזאת. תפתח אותה כבר. תפתח.
מאי חשבה אחרת ממנו: טוב מאוד שאנחנו בודקים עכשיו מה יש בדלת הזאת. סביר להניח שאיזה אוצר מסתורי או דבר אחר חשוב מאוד. ובדיוק בגלל זה מר רוסלן הגיע אלינו ושאל אותנו מה אנחנו עושים כאן. כאילו שידענו בכלל שאסור להיות כאן. מה הוא חשב? או אולי הוא לא ידע שאנחנו חדשים ולפני רגע הגענו לכאן? מר רוסלן התנהג במסתוריות רבה מדי, הוא דאג מדי. ואני שמחה שאריק חושב כמוני. מזל. והדבר הכי נורא שיכול לקרות הוא שיסלקו אותנו מבית הספר. בכל זאת, זה יהיה הדבר הכי נורא בעולם והכי עצוב, אבל מיליון אחוז נצליח לשכנע שיחזירו אותנו, ושלא ראינו כלום מעבר לדלת ושזה לא יקרה עוד הפעם. וחוץ מזה, זה לא עניין של חיים או מוות…
פיטר חשב בדיוק הפוך ממאי: אני לא מבין איך הם מעיזים. לפני רגע הגענו לבית הספר, וכבר הייתה את התקרית ברכבת, אריק התעלף והסתבכנו עם מר רוסלן שאיים עלינו. עכשיו אריק ומאי רוצים גם את זה? מה יש להם? מה קורה להם? הם מחפשים רק צרות, שני אלה. ולי אין ברירה, אלא להסתבך יחד איתם. באמת. מה הם רוצים בכלל? ומה הם חושבים בדיוק שימצאו מאחורי הדלת הזאת? אני יודע שמאי סקרנית, אבל עד כדי כך? הרי היא יודעת מה יקרה אם יתפסו אותנו! יעיפו אותנו מהבית ספר מיד, מה שאמר רוסלן, וזהו. ייגמרו לי החיים. אני אעדיף למות מאשר לחזור לבית הספר הנורא הזה שהייתי בו. עד שסוף סוף מצליח לי משהו בחיים, שני אלה רוצים בכוונה להרוס. כאילו דווקא. אני לא מאמין עליהם! ובנוסף לכל, הם גוררים אותי אחרי השטויות שהם עושים. בפעם הבאה, אני הולך ולא מסתבך יותר בשום דבר! אפילו עכשיו, אני לא יודע למה אין לי את האומץ לרוץ משם, לברוח ולחזור מיד לחדר. בלית ברירה, אני נשאר. נשאר ומסתבך עם מאי ואריק. או שאולי זה לא בגללם. זאת אומרת גם בגללם, אבל יכול להיות שלא רק. אני חושב שאני יותר סקרן מהם. אני מת מסקרנות למה אסור לנו להיות כאן, ומה יש מאחורי הדלת הזאת. אז שאריק יפתח כבר! עכשיו! אריק, תפתח כבר את הדלת! נו! תפתח!
"טוב, אני פותח." הודיע אריק.
מאי ופיטר הביטו בו. ליבם פעם בחוזקה רבה.
אריק התחיל להוריד את הידית הכסופה והחלודה של הדלת, בחצי איטיות. הכל היה כמו בהילוך איטי. מאי ופיטר פחדו. אריק יותר מהם. הוא המשיך להוריד… עוד קצת… ועוד קצת… הידית הורדה עד הסוף, ועכשיו, כל שנותר זה לדחוף את הדלת קדימה, והיא תיפתח… אריק הציץ קדימה, ולרגע קט חשב בפראות שהדלת נעולה. אבל לאחר מכן הבחין שלא. הוא דחף את הדלת קדימה. עוד קצת… ועוד קצת… ואז הוא ראה. הוא המשיך לפתוח את הדלת, ועד שכבר הייתה פתוחה והיה ניתן להבחין מה יש בפנים, אריק, פיטר ומאי לא האמינו למראה עיניהם. ואז נשמעה צווחה.