כישופים אפלים 2 – פרק 18: הדלת המסתורית, חלק א'

היה חשוך בזמן שאריק, פיטר ומאי היו בתוך הרכבת. יצור מפחיד עטוי ברדס התקרב אליהם.
נשמע רק הגשם שבחוץ. היה שקט. דממה. ומזה בדיוק פחד אריק. הוא ראה שהיצור מתקרב אליו, פותח את הדלת… היו לו ציפורניים שחורות, לא ראו לו פנים בגלל שכובעו הסתיר אותם, למרות שאריק ידע שהוא לא בן אדם… פחד. זו התחושה שעלתה במוחו של אריק. הוא חשב שהוא לא יהיה יותר מאושר לעולם. פחד ועצב.
הם היו בדרכם ל- White-Flag, אך הרכבת עצרה מנסיעה.
אריק לא היה מסוגל לדבר, אף על פי ששמע מישהי, כנראה את מאי,
צועקת ליצור: "מי אתה? מה אתה רוצה? תעוף מאיתנו עכשיו!"
אך זה היה חסר טעם; היא התאמצה לשווא. היצור בהה במאי ובפיטר לרגע קט, ואז פנה לאריק.
אריק הרגיש כאילו נשמתנו נעצרה, כאילו היצור לקח ממנו משהו, כאילו ליבו נעצר. הוא לא ידע אם זה קרה באמת או שדמיין וסתם הרגיש ככה, או שזה באמת קרה: לקחו לו את הלב.
הוא הסתחרר, הוא לא הרגיש דבר מלבד עייפות כבדה. ואז הרגיש שצנח ארצה וראה בעיניו רק שחור…

פיטר ומאי נשארו ערים. היצור התקרב אל שניהם.
"אריק! אריק!!!" צעק לו פיטר, "תקום עכשיו!!!" אריק לא שמע אותו, ומאי חששה שהתעלף. או גרוע מכך…
בפתאומיות רבה הרכבת המשיכה לנסוע, והיצור נרתע ונעלם בן רגע. מאי עברה למושב של אריק. "אריק… אריק…" היא ניסתה להעיר אותו. "אריק, אתה שומע אותי? אריק?"

*
אריק פקח את עיניו במיטה רכה ונעימה בתוך חדר גדול מאוד ומרווח והרגיש נפלא. הוא התאושש מעט, וזכר בוודאות מה היה ברכבת. הוא התיישב במיטה. "פיטר? מאי?"
"התעוררת!" מאי אמרה לו בעדינות, ובאה אליו עם כוס תה חמימה. פיטר התיישב לידו במיטה.
"איפה אנחנו? מה קרה לי?" שאל אריק בבלבול.
"אנחנו ב- White-Flag! הגענו! אנחנו בחדר שלנו!" פיטר התלהב. הוא חשב, אולי אני עם אנרגיות חיוביות מדי?
"מה? ברצינות?" אריק לא האמין למשמע אוזניו, "באמת?!" פיטר ומאי הנהנו. "אז רגע, מתי מתחילים הלימודים?"
"מחר." השיבה מאי.

***
"נו, ילדים. אתם מוכנים?" שאלה אמם של רוני ודן. "זהו היום הראשון שלכם בבית הספר, כיתה ו'. אני לא רוצה שתאחרו.
"בסדר, אמא," דן ירד מהמדרגות עם התיק שלו, "אני מוכן."
"איפה רוני?" היא שאלה.
"היא עדיין מתארגנת." דן השיב.
"נו, כמה זמן?" אמו הייתה חסרת סבלנות, הרי אף אמא לא רוצה שהילדים שלה יאחרו.
"תני לה, מה אכפת לך? לא את מאחרת." דן ניסה להרגיע אותה.
"אבל אז אתה תאחר," היא ענתה.
"הנה, הנה, הגעתי!" רוני ירדה למטה מהמדרגות הכי מהר שיכלה, עם תיק על גבה.
"סוף סוף." אמר דן.
"מה אתה רוצה? שכחתי לארגן את התיק אתמול." רוני הצטדקה.
"בסדר." דן לא רצה לריב.
אמם התערבה, "טוב, די. לא לריב!"
"מי רב?" שאל דן.
"אתם צריכים להיות ביחד כל הזמן," המשיכה אמם.
"למה?" שאלה רוני.
"מה למה?" שאל דן.
"ואל תשכחו להיות הילדים הכי טובים שתוכלו, טוב?" המשיכה אמם.
"אי פעם אכזבנו אותך?" דן צחק.
רוני קטעה אותם, "טוב, אני לא רוצה לאחר."
"או-קיי, אני רק אתן לכם כסף לאוטובוס. להתראות!" אמרה האמא.
"ביי." אמרו רוני ודני פה אחד. הם יצאו מהבית וסגרו את הדלת.

דן ורוני ישבו באוטובוס. רוני ניסתה למצוא נושא לשיחה. "אתה פוחד?" כשהוא שאל אותה ממה אז היא ענתה מהבית ספר החדש.
"לא יודע, ואת?" דן התעניין.
"גם," השיבה רוני.
"אבל בכל זאת, אנחנו נעבור את היום הזה כמו גדולים." אמר דן.
"צודק," הסכימה רוני, "אני רק מקווה שלא ילעגו לנו ויציקו לנו."
"למה שזה יקרה?"
"לא יודעת, אבל זה קורה תמיד בסרטים."
"הי, אני מזכיר לך שאנחנו לא בסרט."
"אני כבר עכשיו מתגעגעת לאמא," אמרה רוני.
"גם אני," הסכים דן, "אבל אין מה לעשות. נחזור הביתה בסוף השבוע."
"אני כבר מחכה ליום שבת." חייכה רוני.
דן הסכים איתה. "גם אני."
"אבל מצד שני, אני מאוד אוהבת ללמוד," אמרה רוני והרגישה גם שמחה וגם עצובה בעת ובעונה אחת, "אז אני בטוחה שאהיה ממש עסוקה השבוע הזה. ובעצם…" היא הרהרה לרגע אחד, "כל השנה."
דניאל צוחק.
"מה מצחיק?" היא שאלה אותו.
"כלום… כלום…" דן התריס והמשיך את דבריו, "ותמיד תזכרי שאת אף פעם לא לבד."
היא הודתה לו, "תודה, באמת… תודה שאתה ככה דואג לי, למרות שאתה לא יותר גדול ממני. דווקא אני יותר גדולה ממך בחצי דקה." הזכירה את העובדה הזאת.
"זה לא משמעותי," אמר דן.
לפתע האוטובוס נעצר, ורוני ודן ירדו עתה והגיעו לבית הספר. ליבם פעם בחוזקה.

רוני ודן נכנסו עתה לבית הספר; הם התהלכו קצת, אבל לא ראו שום אדם.
"מאוד שקט פה," רוני קבעה עובדה.
"מוזר," אמר דן.
"אה, הנה!" אמרה רוני בהתלהבות. "יש שם מישהי!"
"מי זאת?" שאל דן.
מנהלת בית הספר באה. "שלום ילדים מתוקים," אמרה להם, "באיזה כיתה אתם?"
"אנחנו בכיתה ו'1" אמרה רוני.
"אתם חדשים פה, נכון?" שאלה המנהלת.
"כן." דניאל אמר.
"אז ו'1 זה במסדרון. אתם פונים שמאלה, ואז ימינה." הסבירה להם.
"טוב…" אמרה רוני, אבל המנהלת קטעה אותה בלי כוונה.
"תקשיבו, תמיד לילדים חדשים קצת קשה להתאקלם, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת," אמרה המנהלת ברחש, "אז קחו הכל בקלילות בינתיים – וגם אם קצת קשה, אני מבטיחה לכם ששבוע הבא הכול יהיה יותר טוב. וכמובן, אם קורה משהו, אני מבקשת שתודיעו לי במהרה, ברור?"

***
"כבר?" שאל אריק, "ומה עם ספרים, חוברות?"
"המנהל אמר שנקבל הכל כבר מחר, בזמן הלימודים." פיטר ענה לו בהתרגשות, "איזה כיף, נכון?"
אוי לא, אריק פחד, בעצם, ממה יש לי להיות לחוץ? לא יקרה כלום. מה יכול כבר לקרות? אריק, תחשוב, הדבר הכי רע שיכול לקרות הוא… המממ…
רק שלא יהיו לי חברים, ו… רק שאני לא אבין כלום בלימודים, ו… שיעשו לי דווקא דברים רעים ואני אפצע, ו… שאני לא אחבב את המורים, שהם יהיו רעים, שיתנו הרבה שיעורי בית, שיהיו מלא מבחנים…
בקיצור, יכול להיות גיהינום.
איך בדיוק אני אתמודד עם כל זה?
די!
אריק, תחשוב חיובי, בסך הכל אתה ילד רגיל, אמנם מאומץ, אבל רגיל, כמו כל הילדים האחרים. אם הם יכולים, אין סיבה שאתה לא. לא יכול לקרות כלום. חוץ מדברים טובים. תהיה בטוח בזה.
הנה, כבר עכשיו אתה מרגיש הרבה יותר טוב.
וחוץ מזה, פיטר ומאי צריכים להיות הרבה לחוצים ממני: הרי המנהל דיבר איתי, סימן שהוא מכיר אותי, וזה שהוא הסכים לקבל אותי יחד עם החברים שלי, לא אומר שהוא מכיר אותם.
אוי, באמת אריק, מה אתה ממציא עכשיו שטויות כדי להיות יותר רגוע? הרי סביר להניח שכשפיטר ומאי הגיעו לכאן הם דיברו עם המנהל והתחבבו עליו.
ותראה איך פיטר מתלהב, הוא באמת לחוץ כמוני?
טוב נו, כנראה זה רק האופי שלי ואני באמת צריך ללמוד מאחרים. מה שכן, יכול להיות שגם מאי לחוצה וזה טבעי מאוד. גם לגבי כל שאר הילדים.
אם כי, יש כאן גם כיתות גבוהות, וזה אומר שיש כאן נערים מכשפים שבאמת יכולים לעשות לי רע!
אה, אבל לא.
אסור להם. אפילו דייויד – מנהל בית הספר – אמר שאסור לעשות קסמים או כישופים מחוץ לכותלי בית הספר. וכמובן – יש את אגף הלימודים הבית ספרי, ויש את הכיוון המזרחי והנגדי, שהוא איפה שאני עכשיו, כל החדרים.
טוב, אריק, תירגע עכשיו ומהר!
הכל בסדר. לא יקרה לך כלום. לא כשאתה עם פיטר ומאי – החברים הכי טובים שלך שלעולם אף אחד לא יחליף אותם!
וגם הם – לעולם לא יסכימו להחליף אותי במישהו אחר!
יש לי חברים אמיתיים, שלעולם לא יעזבו אותי ואני לעולם לא אעזוב אותם!
***
רוני ודן הנהנו.
"שיהיה לכם בהצלחה!" אמרה המנהלת והלכה משם.
לאחר שהיא הלכה, דן אמר: "אוי, לא."
"מה אוי לא?"
"נראה לי שאת צודקת," אמר דן.
"אמרתי לך," אמרה רוני.
"טוב די. חכי," אמר דן, למרות שידע שאמר זאת לעצמו, "עוד לא קרה כלום…"

רוני ודן הלכו הרבה מאוד זמן בבית הספר לשווא.
"נו, איפה כיתה ו'1?" דן התאונן.
"לא יודעת, איך אפשר למצוא פה משהו בכלל?" אמרה רוני.
"בית הספר הזה ענקי," דן קבע עובדה, "אני בכלל לא רואה פה כיתות."
"אתה זוכר מה המנהלת אמרה?" שאלה רוני בתקווה שיענה חיובי.
"משהו עם מסדרון…" השיב לה דן.
"אבל אין כאן מסדרון!"
"נכון, אז לא יודע…"
"אוף, אנחנו בטוח כבר מאחרים."
"נכון, כי אין כאן ילדים בכלל!"
"כי כולם בכיתות," רוני השלימה אותו.
"טוב, אז אין לנו ברירה. בואי נמשיך ללכת," אמר דן.
"אוי, לא!" רוני הייתה על סף בכי.
"מה נעשה???" נאנח דן.
"לא יודעת, אבל אני חושבת שאנחנו די אבודים…"
"איזה באסה, דווקא ביום הראשון אנחנו בצרות." דן היה עצוב.

"אה, הנה!" רוני התלהבה לפתע.
"אני רואה שם בסוף כיתות," הודיע דן.
"גם אני." אמרה רוני בסיפוק.
"בואי נלך," אמר דן.
רוני ודניאל רצו הרבה.
"איפה ו'1?" שאלה רוני.
"לא יודע," אמר דן, "את רואה?"
תשובתה של רוני הייתה שלילית.
רוני ודן הולכים הרבה זמן. "אה, הנה!" צעקה רוני בהתלהבות, "בוא."
רוני ודן נכנסו עתה לכיתה.