כישופים אפלים 2 – פרק 17: המסע מתחיל, חלק ב'

מה הולך לקרות לי, חשב פיטר בזמן שארז את דבריו החשובים ביותר (ברגע זה התלבט אם לקחת את הדובי הקטן, המתוק והחמוד שלו שהכי אהב בעולם), ייתכן שאני אמות! בעצם, מה זה ייתכן? אין סיכוי שלא! תפסיק לחשוב אחרת! נכון שצריך לחשוב חיובי, אבל אם אחשוב חיובי ברגע זה… הוא לא רצה להמשיך לחשוב על המשפט, אבל ידע שההמשך יהיה שימצא אותו מת. אבל אין לי ברירה. בשביל אריק אני מוכן להקריב את החיים שלי ולמות! כן! אני מוכן!
"מאי!" פיטר התעורר ממחשבותיו. הוא הלך לחדר המקביל המפואר ומצא אותה שם, עצובה, כמעט בוכה, אבל אורזת את דבריה ומנסה להתאושש.
"מה?" קולה היה רפה.
פיטר בא אליה וחיבק אותה. הוא ניסה לעודד אותה. לאחר שהיא
לאחר שצחקקה מעט, שאלה אותו: "מה רצית? למה באת?"
"אה, נכון!" התעורר, "כמעט שכחתי. אני מתלבט אם לקחת את הדובי הזה או לא."
מאי צחקה. "אתה עובד עליי?"
"מה?" פיטר היתמם.
"למה שתיקח אותו?" מאי ניגבה את דמעותיה שפסקו.
"כי הוא הדובי שלי מגיל אפס, הוא החבר הכי טוב שלי ואני מת עליו!" פיטר הצטדק. הוא באמת מאוד אהב אותו, וקשה היה לו להיפרד ממנו אפילו לשלושה ימים.
"אה, וואלה?" מאי קמה, חשה את הדובי שהיה בידיו של פיטר ואמרה, "אז תיקח אותו. הוא יהיה לך לתקווה במסע."
"צודקת במאה אחוז. לא חשבתי על זה ככה." אמר פיטר והודה לה, פניו היו חייכניות ועיניו החומות נראו טובות לב.
"פיטר," אמרה מאי כשהוא יצא מהחדר. הוא הסתובב אליה בתהייה. "רק רציתי להגיד שאני ממש אוהבת אותך." הוא חייך אליה. "גם אני אוהב אותך, הכי בעולם." הם חייכו אחד לשני ונפרדו עם חיוך קט על פניהם.

**
יסמין משיקה עתה אל המרינה, שם היו אסדות רבות. היא ראתה אדם בן כחמישים, מביט אל האופק.
"סליחה?" היא פנתה אליו.
"כן, במה אני יכול לעזור לך?" שאל אותה.
"יכול להיות שאחת מהספינות פה היא שלך?" שאלה אותו. הוא תהה למה היא שואלת אותו שאלה מוזרה כזו.
"למה את שואלת?" עיניו השחורות יקדו.
"אני וחברים שלי…" יסמין גמגמה מפחד, "אנחנו רוצים לעשות סיבוב… קטן… לא יותר משעה… בבקשה, אם יש לך ספינה אחת, אנחנו רוצים להשכיר. כמה כסף שאתה רוצה, זה לא הבעיה…" אף על פי שידעה שזו כן בעיה, ניסתה להראות ביטחון עצמי.
האדם המהם בזמן שיסמין פחדה ממנו.

***
"אל תדאג, חבר." דניאל התאושש ראשון. מייקל ותום חיבקו את אריק. ים ואמבר המהמו. תהל הסכימה עם דניאל.
"לא ננטוש חבר כשהוא בצרה וצריך עזרה!" מייקל עודד את אריק. זו הייתה התשובה הכי יפה שאריק אהב. לא ננטוש חבר כשהוא בצרה וצריך עזרה. המשפט הדהד במוחו של אריק. הם חברים אמיתיים. חברים אמיתיים כל כך שלא יעזבו אותו ויתרמו לו עד האינסוף, ואפילו יסתכנו בחייהם.
"אתם חברים אמיתיים," הבין אריק.
כולם באו איתו והאמינו לו. הוא לא האמין שזה יהיה כל כך קל. ולפתע נזכר. הוא עוד לא ארז תיק… וגם הם לא…
"הקשיבו מהר! בעוד פחות מעשר דקות תפרוץ סערה, כמו שכבר אמרתי לכם," אריק היה לחוץ, "מהר! אבל מהר, ארזו תיק! עוד מעט נצא למסע עם ספינה, שאני מקווה שיסמין תוכל להשיג. ניפגש במרינה הקרובה עוד חמש דקות בדיוק. מי שיאחר… יאלץ להישאר כאן. תודה, חברים!" סיים אריק.
"רגע, רגע…" עצר אותו תום, "מתי מתחילים החמש דקות שלנו?"
אריק חייך באיטיות, "לפני חמש עשרה שניות." הוא רץ משם, בזמן שהחברים הטובים רצו לבתיהם לארוז.

***
שרה לא הספיקה לענות לזוהר. ברגע שבאה לענות, היא, זוהר, נועם, מאי וג'ק מצאו אותם במקום שונה לחלוטין: בפתח הבית של פיטר, אריק ודנה. "איפה אנחנו?" דנה הייתה הראשונה להתעורר.
"מה הולך פה? היינו בחלום?" זוהר התבלבלה.
"ועכשיו התעוררנו?" נועם המשיך אותה.
שרה התענגה על הרגע שזוהר שכחה את מה ששאלה אותה. עכשיו היא לא חייבת לה שום הסברים! הרי גם אם מישהו ישאל אותה בשנית, היא תעשה כאילו לא שמעה ומנסה להבין איפה הם. ג'ק שתק.
היא דפקה על דלת הכניסה שלוש פעמים. לא היה קול ולא עונה.
היא הייתה אמיצה למדי באותו הרגע מכדי לפתוח את הדלת. נועם התקרב לזוהר, בזמן שמאי הציצה פנימה. שרה נכנסה ראשונה.
"הלו?" שאלה בקול רם, "יש כאן מישהו?"
רק כעת היא הבחינה שעל דלת הכניסה לא היה רשום דבר.
"אלוהים, איזה פחד… איפה אנחנו?" זוהר חיבקה את נועם.
"אל תדאגי… לא יקרה כלום…" נועם ניסה לנחם אותה.
ג'ק נכנס גם הוא הביתה.
"מה זה? זה הגנים של המשפחה הזאת שהם כל כך אמיצים?" דנה צחקה.
פיטר ירד מחדרו עם תיק ארוז לקומת הכניסה ונבהל.

***
אריק המשיך לרוץ. הוא חלף על פני כמה אנשים שהביטו בו בעיניים חשודות. "מצטער, מצטער…" אמר והמשיך לרוץ.
לפתע הוא עצר בבהלה ובפתאומיות רבה. לא ייתכן, חשב, זה לא הגיוני… זה לא אמיתי… אריק, תתעורר, זה רק בראש שלך… תתעורר… תמשיך לרוץ, אין לך הרבה זמן לשטויות כאלה עכשיו; זה ברור שזה חלום… זה שקוף. תפסיק לדמיין, אריק. הסערה עומדת לפרוץ עוד חמש דקות. אין לך זמן. תמשיך לרוץ, אריק, תמשיך לרוץ…
אריק באמת לא ידע אם מה שהוא רואה זה חלום או לא, וליתר ביטחון שאל: "זואי? עופר?"
כן, זה אמיתי. זה לא חלום. אבל רגע, איך זה יכול להיות? חשב, מה קרה, שהם נמצאים לי מול העיניים? הם חיפשו אותי? זואי יודעת כמה פגעה בי שעזבה אותי בלי שום מבוגר? ועופר… עופר שחשבתי ששיקר לי… הוא נמצא כאן. הוא זה שנתן לי את השרשרת, אריק נזכר בה, אבל… רגע, איפה היא? אוי ואבוי, נזכרתי במה שהוא אמר לי: אני אשמור עליה, והיא תשמור עליי בחזרה… שיט, ושכחתי ממנה! אז אם לא שמרתי עליה כראוי, האם זה אומר שגם היא לא תשמור עליי, ואני הולך למות? רגע… שנייה, אני עוד לא קולט… זואי ועופר… הם כאן… אני לא מאמין…

***
"תודה!" אמרה יסמין בקול רם מאוד ובהתלהבות רבה, "אין עליך! אתה אלוף! תודה רבה! ממש תודה רבה לך. באמת."
אמנם יסמין התלהבה, אבל היא עמוק בלב היא לא חשה בטוב, שידעה שהאדם המתחשב הזה שעומד כאן לפניה, הולך לא לקבל יותר את הספינה שלו. אבל היא ידעה שלא הייתה לה ברירה. היא ידעה שזה יהיה לטובתו בסופו של דבר, ושאם היה במקומה היה עושה בדיוק את אותו הדבר. אבל לא היה לה כל כך קל לשכנע אותו. ההפך. ההפך הוא הנכון: לקח לה כמעט שתים עשרה דקות להסביר לול למה זה כל כך חשוב, וגם לשוט בלעדיו. היא המציאה לו כל מיני תירוצים, שהאמין להם בלב שלם. טוב, נו… חשבה, בסופו של דבר – אין לי ברירה, והוא
היה עושה בדיוק כמוני אילו היה במצבי כעת. ואני מקווה שיבין, שיבין ולא יכעס. אבל אין לה ברירה… אין לה ברירה, זה היה העידוד שלה עד כה, אף על פי שהולכים הם עכשיו לצאת למסע הרה-סכנות, ולמזלה – הספיקה לארוז תיק למקרה חירום. שהגיע זה עתה.

***
זוהר, נועם ודנה שמעו מבחוץ את צעקת הבהלה של פיטר. הם נכנסו פנימה. הם ראו ששרה וג'ק מנסים להרגיע אותו.
"אל תדאג, אנחנו לא רעים." אמרה שרה.
"תצאו מכאן! תצאו מכאן עכשיו! גנבים שכמותכם," צעק פיטר, בזמן שמאי ירדה עתה גם היא עם תיק ארוז.
"מה קרה, פיטר? עוד שלוש דקות פורצת ה…" ואז מאי שתקה. היא בהתה בחמשת הנערים. "פיטר, מי אלה?"
"אין לי מושג!" ענה לה.
"מה אין לכם מושג? אנחנו איתכם בכיתה!" הפצירה זוהר.
"וואלה?" תמהה שרה.
"וואלה!" זוהר אמרה, הלכה לפיטר והביטה בשרה, כאילו היא עברה איזה צד של מלחמה.
"טוב, טוב… היה כאן איזה אי-הבנה. אבל זה נפתר עכשיו, נכון?" אמרה מאי.
"תקשיבו מהר, אין לנו הרבה זמן!" אמר פיטר.
"הרבה זמן למה?" שאל נועם.
מאי הביטה בפיטר, "איך נסביר להם את הכל עכשיו?"
"עוד כמה זמן נשאר?" שאל אותה פיטר.
מאי הביטה בשעונה היפה ביד ימין שלה וענה לו שנשאר עוד שתי דקות. "אין לנו זמן." אמר פיטר, "בואו איתנו עכשיו! מהר! רוצו אחרינו! עכשיו!!!"
מאי ופיטר יצאו מהבית ורצו, בעקבותיהם ניסו דנה, נועם, שרה, זוהר וג'ק להאמין להם ופתחו בריצה. אמנם חשבו לעצמם, שהכל מוזר להם גם ככה, לכן עדיף להם להיות כבר עם פיטר ומאי.

שבעת הנערים אצו במהירות רבה. פיטר ומאי עצרו, בעקבותיהם גם השאר, ברגע שראו את אריק מול זואי ועופר.
"אריק! אין לנו זמן!" צעקה לו מאי, מכיוון שהתחילה רוח עזה, השמיים השחירו והיה קשה לשמוע אחד את השני.
"עוד כמה זמן נשאר?" צעק לה בחזרה.
היא הציצה בשעונה, "שמונים שניות!"
"רוצו בינתיים למרינה, אני אבוא עוד מעט! בואי נקווה שיסמין ארגנה לנו ספינה! כשבעה נערים מהכיתה אמורים כבר להיות שם!" הוא צעק, כבר היה קשה מאוד לשמוע אחד את השני.
"מרינה? מה מרינה?" דנה התבלבלה.
מאי ופיטר הנהנו בהסכמה לעבר אריק.
"אריק…" לחשה זואי, "אריק שלי… אני כל כך מצטערת…"
אריק בקושי שמע אותה, בזמן שכולם המשיכו לרוץ.
"אריק," אמר עופר, "יש לי שיחה ארוכה איתך. בוא בינתיים נרוץ, לפני שאיזה ברק יפגע בנו."
זלגו לאריק כחמישה דמעות ברגע זה, אך ניגב אותן במהירות וניסה להסתיר, וכולם פצחו בריצה.

*
"שלושים שניות!" צעקה מאי. הגשם טפטף על כל שישה עשר האנשים שעלו על הספינה. "מהר!" מאי עמדה בפתח הספינה, שכמעט עמדה לשוט, אם מאי הייתה עוזבת את החבל. "קדימה! עשרים שניות!" נשארו עוד כשבעה נערים שעדיין לא הספיקו לעלות לספינה. "עוד כחמש עשרה שניות תפרוץ הסערה!!! תפסו מחסה!!! מהר!!! היכנסו פנימה!!!"
אמבר, מייקל, תום, דנה ואריק עדיין לא הספיקו לעלות על הספינה.
"למה אתם מחכים???" צרחה מאי, "עשר שניות! כבר!!! דחפו את אלה שלא נכנסו לתוך המקלט, קדימה!!! אנחנו צריכים לצאת!!!"
ארבעה מהם נכנסו פנימה. אריק ומאי עדיין נשארו בחוץ.
"שבע! שש! חמש! ארבע!" ספרה מאי בלחץ, בזמן שאריק נכנס. "אנחנו יוצאים עכשיו! שלוש!!! שתיים!!! אחת!!!"
ברגע שאריק נכנס, נזכר שהשרשרת המוזהבת והמיוחדת לא איתו.
כשהגיעה לאחת עזבה מאי את החבל, והספינה יצאה מהמרינה, אל עבר הים הפתוח. בן רגע נראה הברק הענק בשמיים ולאחר כשנייה שמעו רעם חזק.
הסערה פרצה, והמסע התחיל.