כישופים אפלים 2 – סוף דבר

אריק בלע את רוקו. הוא החזיק את ידה של יסמין ומאי התקרבה לאריק. פיטר נצמד אל מאי. אריק הבין ששר האופל כאן, מאיים על החיים שלו ושל כל הסובבים אותו. הוא הבין ששר האופל יודע שהם באו לכאן רק לאחר חודש שלם, כדי שתהיה לו הפתעה. ועכשיו הוא עצבני. שר האופל כועס.
כישוף שחור התבצע באמצע השמיים. השמיים נהיו שחורים לחלוטין. כישופים כחולים כהים, לבנים ורוטטים התפרצו בממלכה. היו אלה כישופים אפלים יותר ממה שיכל אריק לדמיין, והוא הבין לא מעט בכשפים. החלה רוח חזקה כמו סופת טורנדו. ירד גשם כמו מבול. אריק הבין שעכשיו מתחילה סכנת החיים האמיתית. הוא ניסה להשלים עם הסיבה שהוא לא יראה יותר לעולם את ההורים שלו; הוא ניסה לחוש את השניות האחרונות בחייו.

***
הם מצאו את עצמם בפתחו של בית בסגנון עתיק למדי, מוקף דשא ובתום מאה מטרים עצים רבים. קורנליה הובילה אותם ופתחה את הדלת. אריק, פיטר, ג'ון ומאי כן פחדו. הם לא סמכו עליה. לא באמת. "היכנסו, היכנסו, כלבלבים קטנים וחמודים." קורנליה צחקה, ואריק העז להיכנס ראשון. אחריו נכנסה מאי, ואז ג'ון, אחר כך פיטר ורק בסוף קורנליה. זה העליב את אריק שהיא קראה להם כלבלבים קטנים. היא לא יודעת מי הם בכלל; היא לא מכירה אותם. או לפחות כך הוא חשב.
הבית של קורנליה לא היה בית; זה היה יותר בקתה. בקתה של מכשפה. בית של מכשפה כמו בית של מכשפה: לא בית משוכלל מדי, לא גדול מדי, כן עתיק מדי, הכל עשוי מעץ חום – פשוט בקתה נוחה ונעימה. אריק התפלא כמה הסלון נעים, חמים ונוח. הוא התיישב, ובעקבותיו כל השאר.
קורנליה החלה לדבר: "שלום לכולם. שלום אריק, שלום מאי, שלום פיטר, שלום ג'ון."
ארבעתם היו נבוכים לענות לה. כיצד היא יודעת איך קוראים להם? מאיפה היא מכירה אותם? הם לא ראו את קורנליה אף פעם קודם. והם ידעו עליה דבר אחד: היא מכשפה.
"אז כפי שאתם יודעים, שמי קורנליה, ואני מכשפה. אני מניחה שזהו הזמן לגלות לכם שראיתי אתכם. ראיתי אתכם חמש דקות לפני כן, כשדיברתי אם רונאלד – "
"שלקח לך את הכוח," ג'ון פלט.
"כן. אתם מבינים, אני לא אישה רעה. הוא לקח לי את הכוח המיוחד שלי. ובלי כוח, הכישופים מעטים. לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לקח ממנו את הכוח שגנב ממני. אבל לא על זה נדבר עכשיו. לא על זה רציתי לדבר איתכם." אמרה קורנליה וניסתה לחייך.
"על מה רצית לדבר איתנו?" שאל פיטר בפעם הראשונה. הוא ניסה להתרכך איתה.
"אז ככה… יש אצלכם משהו שאני רוצה." פתחה קורנליה, "משהו שהוא חשוב לי."
"מה?" סקרנותה של מאי התלקחה.
"ג'ון, אני לא יודעת אם אתה ממש קשור לזה… אבל… מאי, פיטר, ואריק," היא הדגישה כשקראה בשמו של אריק. "התברר לי לא מזמן שמישהו נתן לכם משהו."
"את יכולה להיות יותר ספציפית?" שאל אריק.
"הו, נו באמת. תפסיקו להיתמם!" קורנליה הרימה את קולה ונעמדה.
"אנחנו לא מיתממים!" אמר אריק.
"תיזהרו ממני, אני יכולה להיות מאוד קשה אתכם!" צעקה קורנליה.
"מה את רוצה מאיתנו?" שאל פיטר.
"השרשרת!" היא צעקה, "השרשרת המוזהבת!" למראה פניהם של אריק, מאי ופיטר היא המשיכה. "היא אצלכם, נכון?"
הם לא ענו.
"נכון?!"
דממה.
"השעה מאוד מאוחרת, אתם תישנו כאן הלילה. אין לי מספיק כוח להחזיר אתכם לבית הספר White-Flag." קורנליה ביטאה את שם בית-הספר בסלידה.
לאריק הייתה תחושה שהיא זוממת משהו, אבל הוא לא ידע מה. כשהיא הלכה משם, ג'ון צעק עליהם: "תראו למה הכנסתם אותי! אין לי מושג מה היא רוצה מכם ועכשיו אני תקוע פה!"

***
לפני חודשיים היה לי את יום הולדתי ה-15, חשב אריק, וכל מה שעברתי עד עכשיו, בשבילי אלה היו הרגעים הנוראיים ביותר בחיים שלי. בעצם, אני לא בטוח שאלו חיים עכשיו. אני כמעט בטוח שאני מת. אבל אני לא מאמין בחיים אחרי המוות, אז אולי אני לא? טוב… את זה אני לא יודע, אבל אם אני לא מת, נניח, אז איפה אני בדיוק? ואיך הגעתי לכאן לעזאזל? את זה, באמת שאין לי מושג; אין לי תשובה לשום שאלה שלי, למרות שהייתי מת לדעת. בעצם, לא מת. אריק, למה להתחיל לדבר ככה? איך אני עייף… אני מרגיש שהעיניים שלי נעצמות. אני לא מרגיש טוב. אני מרגיש חלש, אני רואה רק נקודות שחורות בעיניים. אני מנסה לפתוח אותם, אבל אני לא מצליח. איך אני אוכל לחיות ככה? אם אני באמת חי? הכל חשוך, אפילו את הירח אני מנסה לראות, אבל אני כבר לא מצליח; כנראה שנרדמתי.

***
…היום יום-הולדתי, היום הראשון של השנה החדשה, ואני עוזב… אני עוזב למען ההורים שלי, למען כל-כך הרבה יצורים ובני-אדם מעולמות אחרים, אני עוזב בשביל להילחם; אני מסתכן למען האהבה, ואני כל-כך מבקש, שאני אשרוד…
המחשבה הזו הדהדה בראשו של אריק, והיא פסקה ברגע שפיטר הגיע אליו. פיטר הלך מפתח ביתו עד שנעמד ליד אריק; הוא שהה שם לרגע, ולאחר-מכן התיישב לידו. פיטר בהחלט הבחין בכך שאריק לא כראוי, ואפילו ראה את דמעותיו הנוזלות על הכביש. פיטר כל-כך רצה לחבק אותו, והוא חשב על הוריו ועל העובדה שכנראה יש לו אחים, למרות שאולי לא. אבל הוא מיד התעשת וניגש לדבר איתו; הוא שם-לב שהוא היה צריך איזשהו חיזוק קטן במהירות האפשרית.
"היי אריק," פצח פיטר בשיחה, והתיישב לידו במדרכת הרחוב.
"אתה קולט שיכול להיות שזו תהיה השיחה האחרונה שלנו?" שאל אותו אריק.
"אתה פוחד?" פיטר ניסה לעזור לו.
"אני לא בטוח…" אריק אמר בלחש. "אני לא יודע מה… מה הולך לקרות לנו. ההורים שלי הם באיזושהי ממלכה, ואני צריך להציל אותם. וזה עוד חלק קטן ממה שאני צריך לעשות וממה שיהיה לי ויקרה לי, ואני לא יודע מה מצפה לי."
"אני מבין אותך, אבל אני מזכיר לך שאתה לא לבד. אני ומאי נהיה איתך לאורך כל הדרך. ובכן, זהו כן מסע מסורבל, אפל וקשה, אבל זה למטרה טובה, ומה כבר יכול לעצור אותך? שר האופל? אתה לא זוכר שיש לך כוחות? אתה רק צריך ללמוד לשלוט בהם. ואז… אף אחד בעולם כולו לא יוכל אפילו להשתוות לך!"
"אולי אתה צודק," השיב אריק, "תודה על הכל."
"אתה לא צריך להודות לי," אמר פיטר ונעמד. "אני רק הייתי צריך להזכיר לך מי אתה." פיטר חיכה לתגובה, אבל עקב כך שאריק אינו השיב והסב את פניו, הלך לביתו.

***
"מתקרבת סערה," אמרה מאי.
"מה? מה פתאום! מאיפה את כל-כך בטוחה? למה שתתחיל סערה בכלל?" פיטר נלחץ.
"אני לא יודעת, אבל אנחנו חייבים לעוף מכאן כמה שיותר מהר." השיבה לו מאי במהירות. "תקרא לאריק!"
פיטר מיהר לרוץ אליו; "טוב."
אריק הגיע למאי תוך פחות משתי דקות. "תגידי לי שזה לא מה שאני חושב," אמר למאי. היא סירבה.
"אז מה אנחנו מתכננים לעשות עכשיו?" שאל אותה.
"אתה לא חושב שזה סימן שאנחנו צריכים לצאת למסע?" מאי חשבה. ליבה פעם בחוזקה.
"מה מסע? את אמיתית?!" פיטר נלחץ. זה הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו על הראש. יסמין באה אליהם. "מה שמעתי? מאי," היא פנתה אליה, "מה את גילית?"
"כן, יסמין. זה מה שאת חושבת."
"טוב, אין זמן. אריק, מהר, תכין תיק. קח איתך את הדברים החשובים ביותר שאתה צריך. פיטר, גם אתה. זריז. אין לנו מספיק זמן. אני הולכת לארגן לנו את הספינה." יסמין נשמעה מאוד בטוחה בעצמה.
אריק היה בטוח שלא שמע טוב. לקח לו רגע לעכל את ששמע. מאי הוציאה פתק בזריזות מכיסה ואמרה לאריק: "תשמע, אריק. הפתק הזה היה למקרה חירום. וכמו שאני רואה עכשיו… אין לנו ממש ברירה. אני מבקשת ממך שתרוץ לקרוא לכמה שיותר נערים מכיתתנו. הם מודעים למה שקרה. אתה מבין מה אני מבקשת ממך?"
אריק הנהן. פיטר כבר מזמן הלך לארגן לעצמו תיק לדרך. יסמין לא נראתה קרובה לאזור. מאי עלתה בריצה לחדרה לארגן לעצמה תיק עם הדברים החשובים ביותר לדרך. לא היה לכולם יותר מרבע שעה, עד שהסערה תפרוץ.

***
לאריק הייתה צביטה בלב. הוא הרגיש מעט מאושר, אך יחד עם זאת חש עצב רב וריגוש. את הוריו לא ראה מעולם, או לפחות לא זכר אותם מעולם, ודמעה נפלה על לחיו. הוא הרגיש את זרועותיו של מאי נכרכות סביבו, ואת האהבה הרבה שפיטר ומאי מרעיפים עליו, אבל כל זה עדיין לא היה ממלא את בקשותיו ואת החום והאהבה מההורים שלו. מאמא ואבא שלו.
ברעש אדיר משהו קטע את מחשבותיו של אריק. אריק הסתובב במטרה להסתכל מה עצר אותו מלחשוב, ואז הוא ראה: דרקון עצום הגיח כלפי מעלה מהאוקיינוס שאין לו סוף. הם נקלעו למצב שאין לו דרך חזרה.
אריק חשב מה לעשות; הוא יודע לכשף דברים, והוא יודע שיש לו כוח כאן – הוא מוקף במים – אבל הוא חשב איזה כישוף יכול לעצור את הדרקון לגמרי. שום דבר לא עלה במוחו. הוא לא ידע אם זה בגלל לחץ של זמן או משהו אחר, אבל הוא לא ידע מה לעשות.
צבעו של הדרקון היה כחול וכתום, וכנפיו היו עצומים. עיטרו את גבו קוצים חדים כתער וזנבו הארוך הסתלסל כלפי מטה. בתחילה הוא נהם בחוזקה, סובב את ראשו והתמתח. לאחר מכן הוא חזר לעצמו, ונראה כמו בהתחלה.
אריק לא ידע אם הוא עומד לירוק אש בקרוב, אבל משהו בתוך ליבו אמר לו שכן. שאלה שניות אחרונות בחייו. הוא ניסה להתרכז ולעשות משהו, אבל הוא לא ידע מה ופחד שהמצב יחמיר. כעבור שניות אחדות ראו את הדרקון כל האנשים שהיו על הספינה. כולם החלו לפרוץ בצווחות אימה.
"תפסו מחסה!!!" צרח עופר והטיל על הדרקון כישוף כיוון – שהורה לו לעזוב צפונה. כפי שנראה, הכישוף לא פעל כצפוי, והדרקון שהתנגד פתח ביריקת אש: כנפיו התרחקו מחזהו, זנבו הסתלסל עתה כלפי מעלה, פער את פיו ואש עצומה נפלה על פני החלק המזרחי של הספינה. הדרקון צווח. עופר הבין שעשה טעות והחמיר את המצב.
"הוא התעצבן ממשהו!" מאי נלחצה וצעקה לאריק, "מה עושים?"
"אני מנסה לחשוב, אבל שום דבר לא עולה לי לראש!" צעק אריק כדי שמאי תשמע אותו, אבל יללות הדרקון התחזקו.
יסמין עברה לחלק הצפוני של הספינה ותפסה פיקוד. לא הייתה לה ברירה אלא לסגת. אריק הלך אליה, "מה את עושה?"
"מה נראה לך?" היא התחכמה.
מאי הטילה כישוף מים על החלק המזרחי של הספינה, והאש שהייתה שם פסקה לאחר שלוש דקות. אבל באותו הזמן, הדרקון הסתער על הספינה ונעמד עליה. הוא ירק אש על החלק הדרומי של הספינה.
"אבל יסמין," אריק המשיך לדבר איתה, "אם נסוג, איך נגיע ליערות האמזונס?" הוא ידע שאין ברירה, אבל עדיין בדק אם קיימת עוד אפשרות. אריק הסיט בדרקון לשנייה אחת, וליבו פעם בחוזקה. הוא חש עקצוצים כואבים רבים בכל גופו, והבין שהוא באמת נמצא בסכנת חיים. ואז הוא הסתכל על כל הספינה, והבין שלא רק הוא.
"אני מאוד מצטערת, אתה מעדיף למות?" היא לא הייתה צינית. המהומה ששררה בספינה הייתה נוראית: כל הנערים רצו מצד לצד באי ידיעה מה הם עושים, במטרה לברוח ולהתרחק כמה שיותר מהיצור המבחיל שעלה על הספינה. יסמין הרגישה שאריק מבין אותה. הנערים נצמדו אחד לשני כמה שיותר, הביטו לים וחשבו אפילו אולי יקפצו משם; באיזו דרך עדיף למות – להישרף בידי דרקון איום היורק אש, או לקפוץ בעצמך לאוקיינוס אינסופי ולטבוע במים? לא הייתה תשובה. הם לא ידעו מה לעשות; אבל האדרנלין שהיה בתוכם עמד להתפוצץ; עלו בעיניהם דמעות; הם לא ידעו מה לעשות. מה אפשר לעשות? אין להם אפילו כלי נשק היכול להילחם בדרקון עצום שכזה!
פיטר ומאי התרכזו. מאי העלתה השערה: "אולי אם ננסה לדבר איתו, עם הדרקון, אולי יבחין שאין בנו כל סכנה. איזו עוד אפשרות יכולה להיות בכלל? מה אכפת לנו לנסות?" ופיטר לא התנגד. הם עמדו מול הדרקון האיום והתרכזו; הם חשבו עליהם וניסו להסביר את עצמם, וזה לא היה טיפשי בכלל: דרקון חמוד, דרקון נפלא, האם תואיל בטובך להפסיק את הרוע הזה שאתה עושה? מה עשינו לך? גם ככה אנחנו יוצאים למלחמה, גם ככה קשה לנו, אבל אנחנו נשרפים מאש. אנחנו מתים מאש. לא כמוך, מתוק. אז אם רק… תוכל, להפסיק את האש, אולי להבין אותנו, מאוד נשמח…
בתגובה הדרקון ירק פעם נוספת אש, והפעם ארוכה מהרגיל. "כנראה שהוא לא מבין אותנו," אמר פיטר למאי.
"מה אתה מציע?" מאי כנראה חשבה שפיטר גיחך אליה, אבל הוא לא נרגע ואמר: "בואי ננסה להטיל עליו כישוף! בלאו יותר גרוע מזה לא יכול להיות!" וכך עשו. פיטר, מאי, אריק ויסמין היו היחידים שניסו להציל את המצב, ולא לגרוע ממנו ולהיכנס לשיא ההיסטריה.
"אולי את… כישוף המוות?" שאל פיטר בלחש ובגמגום, ולרגע התחרט שהציע. כישוף מוות? חשב פיטר, לאן התדרדרתי! להרוג? אתה רציני? אבל אתה מעדיף למות? חשב הקול השני שבראשו של פיטר, אף פעם לא הגעת למצב הזה, ואתה גם בלחץ של זמן, אז תחשוב טוב מה לעשות. מה אתה יכול לעשות.
"כישוף המוות?" אריק השתגע, "אתה יצאת מדעתך! נראה לך – "
"זה היה רק לרגע," התגונן פיטר וקטע את אריק, "סתם אמרתי – אני כבר לא יודע מה להגיד."
"אז אל תגיד!" זעם אריק.
"מה אתה מציע בכלל?" פיטר הדגיש את המילה השנייה, ומאי קטעה אותו: "אל תריבו עכשיו! זה לא עוזר לאף אחד!"
ואז הדרקון ירק אש בפעם הרביעית, וכולם הבינו שהוא כנראה ממש עצבני בגלל משהו. מאי אוטומטית פלטה את כישוף המים, והאש שהדרקון ירק נעלמה.
"אני מזכירה לכם שאנחנו נסוגים," העירה יסמין, "אין לנו ברירה. אנחנו גם לא יכולים להתקדם, ואם נישאר כאן ופשוט נעצור, הדרקון לא ילך סתם ככה. אין לנו ברירה." היא חזרה.
"לצערי היא צודקת," אמר אריק. "אה, ועוד דבר. אני יודע מאיפה בא הדרקון הזה."
"מה זאת אומרת?" שאלה מאי בסקרנות.
"הרי ברור שהוא לא הגיע סתם ככה," הסביר אריק, ולאחר שתיקה קצרה המשיך, "שר האופל שלח אותו אלינו. הוא לא רצה שנגיע. הוא רצה לעכב אותנו. הרי ברגע שנגיע, תתחיל המלחמה, והוא אפילו לא רוצה לעכב אותנו – הוא רוצה להרוג אותנו. הוא שלח אלינו את הדרקון שלו, יורק-האש הנורא, והדרקון עושה את התפקיד ששר האופל ציווה עליו."
וכשאריק, פיטר, מאי ויסמין הביטו בדרקון, ראו שהוא יורק אש בפעם החמישית, והפעם חזק. כזאת אש, שכישוף המים שאריק הטיל כעת לא הספיקה. מאי הצטרפה אליו, ואז גם פיטר, ורק כשהתרכזו כל כך חזק – הצליחו להעלים את האש. אלמלא הכוח הרב שהיה מסביבם – כל המים – הם כבר ממזמן לא היו בחיים.
מאי לחשה לפיטר, "אתה מבין? בגלל זה הדרקון לא הקשיב לנו כשדיברנו אליו. הוא נועד להיות רשע."
פיטר הנהן, בזמן שלכל האנשים בספינה הלב כבר כמעט לא עבד מרוב פחד. מרוב הידיעה שהם הולכים למות. כיצד הם ייחלצו מהמצב הזה? הם גם אינם יודעים כישופים – הם נערים רגילים לגמרי, חוץ מעופר. עופר הצטרף לארבעת הנערים שחיפשו כיצד להציל את המצב. "אז מה עושים?" שאל אותם. "בקרוב מאוד אנחנו עלולים לאבד את אחד החברים, ואז כבר לא נמשיך במסע."
"אנחנו יודעים," פיטר קונן, "וכל פעם שהדרקון יורק אש אנחנו עושים את כישוף המים, והאש נעלמת. אבל לא נוכל להחזיק מעמד כך זמן רב. גם כל פעם הוא מגביר את האש שהוא מוציא. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות."
"חוץ מזה שאנחנו חוזרים," אריק המשיך אותו ויידע את עופר, "וליערות האמזונס כבר לא נגיע בחודש הקרוב."
"אני מבין." אמר עופר, והסתכל על הדרקון שירק אש שוב, וכולם נחלצו לעזרה והטילו עוד הפעם את כישוף המים. אבל יחד עם זאת, הם גם ידעו שבפעם הבאה שיירק הדרקון אש, לא יהיה להם כבר מה לעשות, ולא תהיה להם את האפשרות שכישוף המים יעזור. ואז, עד שהספינה תישרף, ייקח לא יותר מחמש דקות, והחברים שימותו…
"לא יכול להיות שככה זה נגמר, אחרי הכל," מאי בכתה ואז מרוב עצב ועצבים בעת ובעונה אחת היא צרחה, "מה אנחנו עושים???"

***
הערב הגיע, ואיתו הרעב החמור של אריק, פיטר, מאי וג'ון. קורנליה לא נתנה להם כלום לאכול, וגם לא נתנה להם לצאת לקטוף פירות וירקות מבחוץ. היא הייתה רעה יותר מדי במהלך כל היום הזה. הם ירדו למטבח בחיוך – סוף-סוף יאכלו משהו. והם נשבעו לעצמם שלא משנה מה היא נותנת להם לאכול – הם יאכלו ויטרפו את זה.
קורנליה הייתה ללא ספק חכמה מדי וערמומית מדי. לא משנה מה הם יעשו – התכנית שלה עומדת להצליח. כיצד ארבעה ילדים חלשים יצליחו לשרוד בלי מזון? או, עם מזון מורעל? זהו, התשובה היא לא. הם לא יכולים לשרוד. קורנליה הרבה יותר חזקה מהם – גם בכוח שלה ובכישופים שהיא מסוגלת לעשות או לכשף.
אריק, פיטר, מאי וג'ון דילגו מחייכים וצהלו מרוב אושר. אך כאשר הגיעו למטבח עמד באמצע השולחן אך ורק תפוח אדום כדם. הוא היה נראה באמת מפתה. חיוכם של אריק, פיטר ומאי נמוג מיד, בניגוד לג'ון שרץ בשמחה לעבר התפוח המגרה. אפילו תפוח אחד ויחיד נראה לו כל כך מיוחד וכל כך שונה.
אבל אריק הספיק לעצור בעדו. הוא לפת את ידו של ג'ון בחוזקה ולא נתן לו לזוז. מבטו של אריק עדיין התלכסן לעבר התפוח האדום. "שלא תעיז לאכול מהתפוח הזה!"
"מה? למה?" התבלבל ג'ון.
"אתה עיוור או מה?" מאי הייתה רצינית לחלוטין.
"מה? מה קרה?" הוא המשיך לשאול.
"אה… ג'ון… חוששני שהתפוח הזה מורעל." אמר פיטר בפחד.
"מה?" צחק ג'ון והשתחרר מאחיזתו של אריק, "איזה שטויות אתם מדברים! וואי, מה שהרעב עושה לכם… אתם מתחילים לדמיין." הוא התחיל ללכת לעבר התפוח ואחז בו. אריק, מאי ופיטר אינם היו יכולים לעצור בעדו. הוא המשיך לצחוק. "כמה שעות אתם לא אוכלים – והופ, אתם מתחילים לדמיין!"
"אנחנו לא מדמיינים!" צעק אריק ברגע האחרון – שפתו של ג'ון כמעט נגעה בתפוח.
ג'ון נעצר לחלוטין.
"אריק, מה קורה לך? מה, אתה רוצה לאכול את התפוח? הנה, קח. זה בסדר. נתחלק חצי-חצי…" ג'ון המשיך לפטפט. מאי ופיטר לא האמינו עד כמה בן-אדם יכול להיות עיוור.
"אתה צוחק עלינו או מה?" צעקה גם מאי, "התפוח הזה מורעל! וזה מה שהיה חסר לקורנליה! החיים שלנו!"
"את כל-כך צודקת!" פתאום נפל לאריק האסימון, "כישוף כוח מוות – כשבן-אדם מת," אריק הסביר את עצמו. "מכשפים גדולים מסוגלים לכלוא את הנשמה של הבן-אדם, ונהיה להם כוח ממש גדול."
"כמה גדול?" שאל פיטר.
"משהו כמו אוקיינוס שלם." השיב אריק.
עיניו של פיטר נפקחו באחת.
"הו באמת," צחקק ג'ון, כשהתפוח בידו. "הפסיקו לדבר שטויות! התפוח הזה ממש אינו מורעל! תראו… תראו גם כמה הוא נראה טעים, מפתה ומגרה…" הוא קירב אליהם את התפוח. "תריחו, תריחו את ריחו המושלם. וואו, רק בגלל התפוח הזה היה שווה לחכות כל כך הרבה זמן!" אמר ג'ון, התרחק מהם לעבר השולחן והתיישב על אחד הכיסאות מעץ – ואריק, פיטר ומאי, שהיו כמובן יותר חכמים ממנו, הבינו שהוא התעוור; התפוח עשה אותו עיוור; היה בו איזה קסם שגירה אותו. והם לא האמינו למראה עיניהם: הכל קרה כל כך מהר, ובאחת ג'ון הצמיד את שפתיו לתפוח האדום כדם.

***
אריק הרגיש שהתעורר מאוחר, וזה לא היה רק בגלל שכשקם לא היה אף אחד במקום. הוא יצא מהחדר והרגיש את האוויר הצח והים הנפלא, שהתפרש לכל כיווני האוויר. היה קשה למחצה לחוש בהבדל בין הים לשמיים; הם היו בהירים מעט והים היה תכול בהיר. כשאריק יצא, הבחין שנוצרו קבוצות בין כל הנערים והנערות. הוא לא ידע לאיזו קבוצה להשתייך.
יסמין ניסתה ללמד את פיטר ומאי לנהוג בספינה; זוהר, דנה ונועם דיברו ותפסו נוכחות רבה, לעומת שרה ואחיה ג'ק שהתבודדו באחת הפינות המרוחקות ביותר של הספינה, כך שבקושי ראו אותם ובטח שאי היה אפשר לשמוע אותם – אלא אם כן היית קרוב אליהם דיו עד שהיית משתתף בשיחתם. מייקל ותום התלהבו לראות זה את זה, והיה בולט מדי שדניאל ותהל מנסים להשתלב איתם או עם קבוצות אחרות; וזואי ועופר דיברו אחד עם השני בחלק המערבי של הספינה במסתוריות רבה מדי שאריק הבחין שדבר מה אינו כשורה.
להפתעתו של אריק, כאילו רגליו הובילו אותו ליסמין, לפיטר ולמאי במקום ליבו שרצה לדבר עם עופר ולהשלים את שיחותיו עם זואי.
"בוקר טוב, אריק!" יסמין הייתה מלאת שמחת חיים.
"אתה יודע מה השעה? כבר אחת עשרה וחצי בבוקר!" מאי הייתה מאושרת ממנה לא פחות.
אריק לא שם לב להתנהגותו, ושאל בתמימות, "אתם רואים את זואי ועופר?" לאחר שהם הנהנו, הוא המשיך, "הם מתנהגים מוזר מדי." לרגע הוא חשב שהם לא חושבים כמוהו, אבל כעבור חצי דקה ארוכה שנראתה כנצח שארבעתם הביטו בהם, הסכימו איתו.
"אתה צודק," אמר פיטר, "משהו פה חשוד."
"גם אני חושבת." הסכימה מאי.
"אני כבר לא יודעת מה לחשוב. עופר הזה… אני עדיין לא מאמינה שהוא טוב. אני לא שוכחת שהוא חטף אותי, ואני לא מתפלאת שגם עכשיו הוא מתנהג מוזר…" הסבירה יסמין.
"אוי אריק," מאי קטעה אותה, "אתה זוכר את השרשרת שקיבלת ממנו?"
אריק הנהן בפחד, כי ידעה שתשאל אותו כעת אם היא אצלו. והוא אכן צדק.
"הבאת אותה?"
אריק שתק.
"אתה זוכר את מה שהוא אמר, נכון?" מאי ביררה, "אתה תשמור על השרשרת הזאת, והיא תשמור עליך. והוא אמר גם שהיא מיוחדת מאוד והרבה רוצים אותה… אריק, היא אצלך, נכון?"
"נכון?" פיטר קיווה.
אריק אפילו לא הספיק לענות, כי ג'ק התחיל לצרוח. "קרחון! קרחון!!!"
כולם הסתובבו ובהו קדימה, והם לא האמינו למראה עיניהם.
"באמת יש קרחון!!!" צרחה תהל.
זוהר, דניאל, דנה ועופר ניסו למצוא את דרכם בין כל המהומה, ולהביט אל עבר החלק הצפוני.
"מה אנחנו עושים עכשיו???" פיטר נלחץ.
אריק בחיים שלו לא פחד כמו עכשיו. ולמעשה, כל מי שהיה על הספינה לא פחד כמו עתה.
קרחון ענקי, לרוחבו ולאורכו, התקרב אליהם במהירות עזה, למרות שהספינה הייתה זו שהתקרבה באמת.
היה מרחק של כשלוש מאות מטרים מהקרחון לספינה.
כולם היו בטוחים שזהו הרגע לקץ חייהם.
הקרחון מתקרב… והוא מתקרב… מאתיים חמישים מטרים… הוא מתקרב… מאתיים מטרים…

***
רוני ודן יצאו להפסקה והלכו באיטיות, בדיוק כמו בפעם הקודמת. זה כל כך לא יפה, חשב דן, אז בסך הכל טעיתי במאה. בגלל זה לצחוק עליי? מה מצחיק פה בכלל? למה לעשות לי את זה? איזה ילדים רעים יש בכיתה שלי. אני רוצה הביתה. עכשיו. את החיבוק האוהב של אמא שלי. קשה לי פה.
"מה קורה, דן?" שאלה רוני ברחש.
"למה את מתכוונת?" דן דיבר בלחש.
"איך אתה מרגיש?" שאלה רוני בנימוס.
"בקשר למקודם?" שאל אותה דן, ולאחר שהנהנה ענה: "סתם, כלום… באמת…"
"זה ממש שטויות," אמרה רוני, "אתה לא צריך בכלל להתייחס."

***
הספינה התקדמה במהירות מסחררת.
"הקרחון הסתתר!!!" צעקה יסמין לאלה שבאו אליה בתלונות רבות, וחלקם בצדק. "אני נשבעת שאם זה היה סתם כך, לא היינו מגיעים למצב כזה! הייתי מספיקה להסתובב!"
"בינתיים תאטי את הספינה!" תבע מייקל.
"זה מה שאני עושה עכשיו," אמרה יסמין בלחץ רב, "אני מנסה להסתובב."
הכל היה תלוי בה עתה. לפחות חייהם של כל עשרים האנשים שהיו על הספינה. וגם שלה.
הספינה הסתובבה מעט, אבל היה זה עניין של שניות; הקרחון יכול היה לפגוע בחצי הדרומי של הספינה, אבל למזלם הספינה האטה. היא הסתובבה עוד קצת… ועוד קצת… ובאותו הזמן הקרחון התקרב: מאה וחמישים מטרים… הספינה הסתובבה עוד מעט… המרחק בין הקרחון לספינה היה מאה מטרים…
כל שנותר היה לכולם הוא להתפלל.
אריק לא ידע למה, אבל הרגיש משהו רוטט בכיסו. הוא הכניס את ידו, ולא האמין: השרשרת הייתה בכיסו. הוא ראה שהיא מוזהבת וזוהרת יותר מאי-פעם, והחזיק אותה חזק בידו והתפלל.
הספינה המשיכה להסתובב והיא התקדמה… עוד קצת ועוד קצת… אך עם זאת, היה המרחק עד הקרחון חמישים מטרים…
בבקשה אלוהים, התפלל אריק, מה כולנו עשינו שאנחנו צריכים למות עכשיו? אנחנו עוד צעירים! בבקשה, בבקשה, בבקשה… אני מתחנן! אין סיבה שהקרחון ייפגע עכשיו בספינה שלנו! אנחנו עוד צריכים לעזור! אני עוד רוצה לראות את ההורים שלי! בבקשה! תציל אותנו רק עכשיו וזהו! אני לא אבקש עוד שום דבר בחיים שלי! בבקשה! אני מבטיח! רק תציל אותנו!
אריק אחז בשרשרת הכי חזק שיכל. כולם התפללו והיו לחוצים.
אריק חש את האוויר הצח והצונן. כשחשב על המצב שבו הוא נמצא נתמלא צער רב, אבל כשניסה לחשוב לעומק, הסתכל רק על הדברים הטובים שקרו עד עכשיו. הוא פחד מדברים רבים, אבל ניסה לא לחשוב על זה ולחיות את הרגע. פשוט להיות.
אבל לפתע הרגיש עתה לא כראוי.
"אריק? אריק? הכל בסדר?" הוא שמע מילים מעורפלות.
הראייה של אריק היטשטשה. הוא הרגיש נחשול של מים מצליף בו, והניח לרגליים שלו ליפול אחורנית. העיניים שלו נעצמו לחלוטין, והרגיש שנשימתו הייתה לרגע חזקה מדי, ואז הפסיקה לגמרי.
הוא שם לב שהשרשרת שהייתה בכיסו כבר אינה עוד. הוא לא ידע מה קורה סביבו. הוא לא שמע דבר. הוא לא ראה כלום.
"הוא התעלף!" צרחה מאי.
היא חשבה איך הם ימשיכו ככה את המסע. ולא רק היא. כולם. בלי אריק… זה בלתי אפשרי. כל המסע הזה מיותר. את האדם היחיד שהכי צריך פה זה את אריק, חשבה מאי, איך נמשיך?
"מה קרה לו?" ליבם של כל אנשי הספינה התחילו להלום.
"מה עושים עכשיו?" פיטר פנה ליסמין.
"באמת שאין לי שמץ של מושג," אמרה יסמין בבעתה, "אני חושבת שהכי טוב זה שתיקחו אותו לחדר, שינוח שם. אחר כך נראה מה עושים. הוא לא מת, אני לא חושבת."
"לא חושבת?!" צעק פיטר, "מה, יכול להיות שהוא מת???"
הספינה התחילה להרעיש; היה בלגן אמיתי.
ואז הייתה דממה.

***
אש. זה מה שאריק, פיטר ומאי ראו מאחורי הדלת. בתחילה אריק

היה בטוח שהוא לא רואה טוב, אבל כשבירר עם פיטר ומאי, הבין שהוא

רואה מצוין: אש. ורק אז שם לב, שאלה היו להבות אש. פיטר שפשף את עיניו ובדק אם גם עתה הוא רואה זאת. והוא ראה. הוא, מאי ואריק. עלטה שחורה הייתה בתוך החדר ולהבות אש הבהבו מצד לצד; שלושתם ראו בנוסף שמסביב ללהבות מים שקופים חצי תכולים. ואז הבינו: כנראה זה מה שמנע מהלהבות להיות אש. כאילו לא היה ברור מי
מנצח: האש או המים.
"אתם רואים מה שאני רואה?" שאל פיטר בתדהמה. הוא חשב שהוא רואה לא טוב, או שהוא חולם. אבל הוא לא העלה בדעתו שזה הדבר שבאמת יש מאחורי הדלת המסתורית. "או שרק אני רואה אש?"
"תסתכל טוב, זה לא אש!" אמר אריק, "אלה להבות אש מוקפות מים טהורים."
"על מה אתה מדבר?" פלט פיטר, ואז הוא ראה. אריק צדק.
"להבות אש! למה יש כאן להבות אש?" מאי ניסתה שלא לצעוק. "בואו נמהר לברוח מכאן. עוד יכולים לתפוס אותנו."
אריק סגר את הדלת. אימה, זה מה שהוא הרגיש. פחד עז ואימה. בתוך בית ספר לכשפים קיים מסדרון אפל וחשוך שבסופו דלת מסתורית ובה להבות שמביעות אימה כלשהי ומסביב גלי מים. להבות האימה. זה באמת מעורר סוג של אימה.

***
"אתה מתגעגע להורים שלך, נכון?" שאלה יסמין את אריק.
"עכשיו יותר מתמיד." אמר, "אני מת לראות אותם. אני מתגעגע אליהם."
"אני מבינה אותך." אמרה יסמין.
"לא, את לא." אמר אריק, "זה שאת מנסה להבין, לא אומר שאת מבינה. אני רוצה לראות אותם. לא ראיתי אותם כל החיים שלי. אני מחכה להם. הם יבואו אליי, נכון? הם יבואו אליי… הם צריכים לדעת שאני כאן, הם לא ישכחו אותי…"
"הו, אריק." אמר פיטר, "הכל יהיה בסדר. אתה תראה אותם, והם יראו אותך. ותתחבקו, ו… זה יהיה רגע כל-כך מרגש, של איחוד של כל המשפחה. אתם תהיו מאושרים."
"אני מבטיחה." חייכה מאי.
"וואי, כל-כך תודה לכם." אמר אריק והתאמץ לחייך. "אתם החברים הכי אמיתיים, והכי טובים בעולם – "
ואז ארתור קטע אותו. הוא היה לחוץ, ואימה נראתה על פניו.