כישופים אפלים – פרק 8

לאחר פחות כשלוש דקות הגיעו לבית העץ. אריק הופתע למדי: היה בית גדול יחסית, על צמרת של עץ. האין זה מותר בבית הספר? תהה אריק.
"נו," אמרה מאי בחוסר סבלנות. "קדימה, עלו!"
לפני גזע העץ עמד סולם. מאי עלתה עליו מיד ראשונה, אחריה פיטר ולבסוף אריק.
כשהגיעו ונכנסו לבית העץ, אריק פצח בשיחה: "טוב, הכי פשוט שאני יכול להגיד לכם," אמר אריק. "בשתי מילים – זה ככה: יסמין נחטפה."
פיטר ומאי נדהמו; "מה? איך הגעתם למסקנה הזאת?" שאלו פה אחד.
"היא סימסה לי בערך לפני שלושה-ארבעה ימים." אריק אמר, בזמן שחיטט בכיסו והוציא את הפלאפון הנייד שלו.
הוא פתח את הטלפון, הקליד את סיסמתו והראה להם את ההודעה פעם נוספת:

אריק,
בוא מהר. חטפו אותי!! אני לא יודעת מי, רק פתאום כתבתי ביומן ומישהו חטף אותי. עכשיו אני במין תא עם סורגים כאלה… בוא מהר, אין זמן! מישהו בא, אני חייבת לסגור. שמעתי מישהו מדבר עם מישהו, שעוד מעט יעלו אותי על מטוס
לארצות הברית, אני חושבת ששם אגיע לנ

"אבל היא לא כתבה איפה היא נמצאת, או מי חטף אותה. כאילו," אמרה מאי. "איך היא בדיוק ציפתה שתבוא להציל אותה?"
"טוב, בדיוק כמו השיחה שלי עם קייט," אמר אריק. הרי היא אינה מודעת לכל זאת ועוד. היא בכלל הפסיקה את ההודעה באמצע, אני מנחש כי מישהו פתאום בא אליה. בעיניי," המשיך. "זאת האפשרות היחידה."
"וכל האחרים?" שאל פיטר ברצינות גמורה.
"איתם מה קורה, אני באמת לא יודע."
"אחרי כמה זמן ראית את ההודעה מאז שהיא שלחה לך אותה?" פיטר המשיך לשאול, מילה במילה כמו קייט, אך למרות שאינו היה מודע לשיחתה איתו, עם אריק.
"ברגע שהיא שלחה ראיתי. התקשרתי אליה לאחר מכן, אך לא ענתה היא." השיב אריק, נזכר בשיחתו עם מורתו קייט.
"אני מצטערת לאכזב," אמרה מאי, אך בן רגע המשיכה את דבריה. "אבל אני חושבת שנגמרה ההפסקה." מאי התקרבה אל הסולם והתחילה לרדת בו במרץ.
לפתע אריק פתאום אמר: "חכו שנייה," אמר. "יש לי עוד דבר חשוב לספר לכם!"
מאי נעצרה. "באמת? מה?" מאי הופתעה לגמרי. היא לגמרי התפלאה שלא אמר להם קודם לפני כן.
פיטר גם נדהם. "מה?"
"ההורים שלי נעלמו, והעוזרת שהייתה איתי בבית עוזבת…" אריק סיפר להם מאוד מפורט הכול, ולמעשה – אפילו – נעדרו מבית הספר והלכו ברחוב. הוא סיפר להם את הכול, חוץ מהקטע שהביך אותו – שעופר אמר שהוא ויסמין צריכים להיות ביחד.
כשאריק גמר לספר מאי ופיטר היו המומים.
מאי לא חשבה פעמיים, ובן רגע אמרה לו: "אתה יכול לגור איתנו."
ברגע שאריק שמע אותה אומרת את זה, נזכר מאיפה היו לו מוכרים: הוא חלם עליהם ממש חזק, שהם היו חברים מאוד טובים ושהם גידלו אותו במשך כל החיים! ושקיבל הצעה מיוחד לאיזשהו בית ספר, חשב. איך שכחתי כזה דבר???
באותו הזמן פיטר הנהן. "מה? אתם רציניים??" אריק שאל. "טוב, אז למען האמת…"
"אנחנו ממש משתדלים להתחשב בך," אמרו מאי ופיטר. "אתה לא סתם חבר. אתה יודע, פתאום גם לי אתה מאוד מוכר." מאי המשיכה. פתאום גם פיטר, לפתע. "כן, גם לי… איזה מוזר!"
"לגמרי," אמר אריק. הוא חשב בליבו: כן, רק עכשיו אני יודע מאיפה אתם הייתם מוכרים לי!
"אריק?" קטע אותו פיטר ממחשבותיו. "הכול בסדר?"
"למה שלא יהיה בסדר?" שאל אריק והסתכל על מאי, אחריה על
פיטר שענה לו.
"לא, סתם," אמר פיטר. "פשוט היה נראה לי שאתה קצת…" פיטר והפסיק וחשב. לאחר כמה שניות ענה, בזמן שמאי ופיטר הסתכלו עליו בהבעת-פנים שונה לגמרי. "- מהורהר."
"איזה שטויות," אמר אריק, "אני בסדר גמור." הוא משך בכתפיו לאחר זמן-מה. "אל תדאג, אתה ממש לא צריך לדאוג."
"לא דאגתי," ענה פיטר במהירות רבה.
"טוב," אריק הרהר קצת.

***
פיטר, מאי ואריק חזרו הביתה מאוחר בערב. בערך ב-19:30 הגיעו לבית של מאי ופיטר.
כשאריק נכנס לביתם, ראה שהבית ריק מאדם, ולכן שאל: "איפה הוריכם?"
מאי מיד ענתה לו, למרות שפיטר בא לענות לו קודם: "הם בחו"ל."
"ומתי יחזרו הם?" שאל אריק. "בעוד כשבועיים." אמרה מאי. פיטר המשיך אותה מהר מאוד. "זה ממש לא משנה לנו."
"מישהו רוצה לאכול משהו?" שאלה מאי. אריק ענה לה מיד תודה, אך הוא אינו רעב.
מיד אחריו פיטר: "לא, תודה."
"אריק," אמרה מאי. "אתה לא צריך להביא איתך מזוודה, או משהו? מה אתה מתכוון? להישאר בלי כלום?" שאלה.
"אוי," אמר אריק. "את באמת צודקת," אריק פסע לכיוון הדלת. "באמת כדאי שאני אלך להביא הכול, אבוא בעוד כעשר דקות או רבע שעה."
"כן, באמת כדאי." אמר פיטר.
"מצטער. סליחה ו… תודה," אמר אריק.
"על מה?" שאלו פיטר ומאי פה אחד.
"על כך שאתם נותנים לי את האפשרות ללון כאן." צחק אריק.
"אה, זה…" אמרו. "ממש שטויות."
"אבוא עוד מעט זמן קצר." אריק פתח את הדלת, יצא ולאחר מכן סגר את הדלת, ופתח בריצה ארוכה למדי לכיוון ביתו.

***
אריק מיהר מאוד לארוז את כל הדברים החשובים ביותר שלו. הוא למעשה היה די מאושר, על-כך שלא היה צריך לגור עם עופר באותו הבית. הוא ארז קודם את בגדיו במזוודה גדולה למדי, לאחר-מכן לקח כמה חפצים היקרים לליבו: תמונה שלו ושל ההורים שלו מחייכים, שעון-יד יקר במיוחד שקיבל מתנה מאימו, ספר זיכרונות כסוף עם מנעול זהוב שקיבל מאביו ואת היומן שקיבל מזואי. יצא מביתו ופתח בריצה לביתו החדש עם פיטר ומאי.
בזמן שחשב עליהם – ידע שהם היו בחלומות לפני כשבוע-שבועיים. יש לי מזל, מזל גדול. חשב אריק. פיטר ומאי כל כך טובים אליי, ומדוע? אני הרי רק חבר חדש שלהם לכיתה. מוזר, ממש מוזר…

***
עכשיו, הכול קרה בעולם בני האדם: העולם הרגיל, העולם שלנו.

"הוא היה רוח. רוח שחורה. הוא יכל תמיד לשנות צורה, אך רק אם היה רוח, אף אחד לא יכול לעצור אותו… זה היה המראה שלו. המפחיד ביותר, הנורא ביותר, הרע ביותר." סיפר אבא לילד קטן, שעוד מעט הלך לישון, וכמו תמיד – אביו מקריא לו סיפור לפני השינה.
"אבא," שאל הילד הקטן, "האין זה אמיתי?"
"אל תפחד," ענה לו. "זו אגדה."
"וזה נכון?"
"את זה – אף אחד לא יודע, וכנראה, שגם לעולם לא תדע."
"אבל מה הוא רוצה מאריק?" שאל הילד הקטן. "הוא הרי לא עשה לו כלום."
"פיטר ומאי הזמינו לו לגור איתם, והוא לא רצה להיות עם עופר. למעשה – הוא לא ידע מה הסכנה שמצפה לו."
"מה שם המשפחה שלו?" שאל הילד.
"הוניוס." ענה האבא.
"וההורים שלו?" שאל הילד.
"הם עברו לעולם שלנו," אמר האבא. "לעולם האמיתי. עולם בני האדם."
"אני הכי אוהב את עופר," אמר הילד הקטן. "הוא רק רצה לעזור לאריק. רק לספר לו ממי יש לו להיזהר, והכי חשוב – שלא יעבור לגור עם מאי ופיטר."
"אתה צודק, ועכשיו – " אמר אבא.
"לישון." המשיך אותו הילד. "רק משהו אחרון – "
"טוב, נו," אמר. "דבר אחרון וזהו. כן, מה?"
"אתה חושב שבאמת יש שער כזה?"
"איפה?"
"מה 'איפה?' באוסטרליה!"
"מה פתאום?"
"אולי נלך לחפש?"
"את מה?"
"מה 'את מה'? את השער!"
"איפה?"
"מה 'איפה?' באוסטרליה!"
"מה פתאום?"
"למה?"
"מה 'למה'?"
"למה?"
"כי ככה!"
"למה?"
"לישון!"
"אבל למה?"
"כי אין דבר כזה בכלל!"
"איך אתה יודע?"
"זה סתם אגדה!"
"אבל למה??!"

***

"אני חייב לפעול," הוא אמר, הנורא מכל. "עכשיו!! ולא, אריק ידע על הכול. וזה מה שאני לא רוצה, נכון? נכון!!!"
התיאור שלו הוא כזה: רטייה, כובע שחור, בגדים שחורים ונעליים שחורות, שרשרת של גולגולת, עיניים חומות, צלקת בלחיו הימנית וגבוה.

הסיפור שהאבא סיפר לילד קודם, אכן הוא אמיתי לגמרי.

***
אריק חזר למאי ופיטר אחר דקות אחדות.
"היי," אמר אריק. "חזרתי!"
"אני הולכת להתקלח." אמרה מאי ועלתה במדרגות.
באותו הרגע, אריק נזכר שהבית שלהם הוא, למעשה, בדיוק אותו הבית שחלם בחלומו.
"אין בעיה," ענה פיטר.

הימים על אריק, פיטר ומאי עברו כרגיל לגמרי. בבית הספר הם תמיד כייפו והיו ביחד. הם היו החברים הכי טובים בעולם. עד שלאחר שבוע, היום הגדול ביותר שלהם בחיים עד כה, הגיע.

נשמע צלצול בדלת.
"אני אפתח," אמר אריק.
"אין בעיה." ענתה מאי. פיטר הנהן אחריה. לאחר מכן אריק פתח את הדלת. הוא לא האמין למראה עיניו.
"יסמין???" הוא היה בהלם. יסמין עמדה בפתח הדלת.
"אפשר להיכנס?" שאלה היא.
"בטח," ענה לה. לאחר שנכנסה שאל אותה. "איפה היית? מה קרה לך? למה לא הודעת לי איפה את? מה עשית כל הזמן הזה? מה קרה??"
"ווהו," אמרה. "כמה שאלות. תן לנשום שנייה."
"יסמין??" אמרה מאי כשירדה במדרגות וראתה אותה. יסמין ציפתה שתשאל אותה הרבה שאלות, בדיוק כמו אריק. אבל במקום זה – שאלה אותה דבר אחד, ולאמיתו של דבר, החשוב ביותר. "את יודעת איפה כל האחרים?" מאי שאלה אותה.