כישופים אפלים – פרק 7

בהפסקה, פיטר רץ לדבר עם אריק. "אריק, מה קרה עם יסמין? היא דיברה איתך? אתה יודע איפה היא?"
"פיטר, לא עכשיו. אני חייב ללכת לדבר עם קייט." אמר אריק והלך משם.
"אבל…" אמר פיטר. הוא הפסיק כיוון שאריק כבר לא יכול היה לשמוע אותו, אז הוא היה מדבר לשווא.

אריק נכנס לכיתה כשאחרון התלמידים יצא. קייט כבר הייתה בכיתה.
"בוא, היכנס." אמרה לו.
"רצית לדבר איתי?" שאל אריק כשהתיישב מולה.
"אני חייבת להיות מודעת לכל מה שקורה לתלמידים הלומדים בכיתתי, ויסמין היא אחת מהם."
"הבנתי, את רוצה שאני יאמר לך מה היא דיברה איתי."
"אני לא רוצה, אני חייבת."
"אבל את בכל מקרה לא תאמיני. הרי זה לא משהו הגיוני, שקורה אצלנו – בעיר, בארץ ובטח שלא בבית הספר…" זואי קטעה אותו. "מה?" היא אמרה. "אני מצטערת שאני קוטעת אותך בדבריך, אבל אתה מוכרח לספר לי!" אזלה לקייט הסבלנות. אריק נכנע והוציא את הטלפון שלו.
"מה אתה עושה?" שאלה קייט.
"היא שלחה לי SMS." אריק אמר.
"אז אתה לא דיברת איתה?" שאלה קייט. "מדוע? הלא SMS בימינו עולה כסף. איזו עוד אפשרות כבר יכולה להיות שהיא לא דיברה איתך או בטלפון או פנים מול פנים?" קייט חשבה.
"היא לא יכלה לדבר, כי אז היו שומעים אותה…"
"מה? רגע, אני לא מבינה. תסביר לי עוד הפעם."
"זאת הפעם הראשונה."
"אל משנה, פשוט לא הבנתי, אני לא מבינה…"
"חטפו את יסמין!" אמר אריק.

***
מאי התקרבה לפיטר.
"איזה מוזר אריק." אמרה לו מיד.
"מה מוזר בו? הוא בסדר גמור. הוא תלמיד חדש כאן, למעשה – כמוני.
לדוגמה: – אני מתכוון – אפילו איך שהוא הגיע הוא התחיל מיד לדבר איתי, כאילו אנחנו כבר מכירים הרבה זמן.
"נו, בדיוק!" מאי אמרה.
"מה בדיוק?" פיטר התבלבל.
" 'אנחנו מוכרים לו'? זה מוזר מאוד בעיני."
"מה מוזר?" התפלא פיטר. "את יודעת כמה פעמים זה קורה לי? שאני בטוח אלף אחוז שאני מכיר מישהו מאיפשהו, ואין לי מושג מאיפה! זה מאוד לא מוזר בעיניי."
"מה?! אז איך אתה מסביר שכולם נעלמים פתאום? נעדרים?" אמרה מאי.
"מה זה קשור אליו?" שאל פיטר וגיחך בשקט.
"אמרתי שזה קשור אליו?" מאי הצטדקה.
"אמרת שלא?" פיטר צחק.
"אמרתי שכן?" מאי חיקתה את טון הדיבור של פיטר אחיה, וצחקה אף היא.

***
"מה זאת אומרת 'חטפו את יסמין'?" שאלה קייט את אריק בהלם.
"אני פשוט אראה לך את ההודעה שקיבלתי ממנה. חוץ מזה, אני לא יודע כלום." אמר אריק בזמן שנתן לה את הטלפון עם ההודעה.

אריק,
בוא מהר. חטפו אותי!! אני לא יודעת מי, רק פתאום כתבתי ביומן ומישהו חטף אותי. עכשיו אני במין תא עם סורגים כאלה… בוא מהר, אין זמן! מישהו בא, אני חייבת לסגור. שמעתי מישהו מדבר עם מישהו, שעוד מעט יעלו אותי על מטוס
לארצות הברית, אני חושבת ששם אגיע לנ

"אבל היא לא כתבה איפה היא נמצאת, או מי חטף אותה. איך היא בדיוק ציפתה שתבוא להציל אותה?" שאלה קייט.
"כי הרי היא אינה מודעת לכל זאת ועוד." אמר אריק. "היא בכלל הפסיקה את ההודעה באמצע, אני מנחש כי מישהו פתאום בא אליה. בעיניי, זאת האפשרות היחידה."
"וכל האחרים?" שאלה קייט.
"איתם מה קורה, אני באמת לא יודע."
"אחרי כמה זמן ראית את ההודעה מאז שהיא שלחה לך אותה?" שאלה קייט.
"ברגע שהיא שלחה ראיתי. התקשרתי אליה לאחר מכן, אך לא ענתה היא." השיב אריק.
"טוב, תודה… בכל זאת!" אמרה קייט ונעמדה על רגליה. "אני חושבת שנגמרה ההפסקה. תכין את הציוד לשיעור הבא."
"טוב, תודה."
"אין על מה," ענתה לו. "אך בכל-זאת, אתה בטוח שלא שמעת ממנה עוד משהו, דבר אפילו הכי פעוט שיכול להיות – לא?"
"אני ממש מצטער, לא." אמר אריק. קייט נראתה קצת מאוכזבת. "כנראה היא באמת נעדרת," אריק המשיך. "מתברר שבאמת – למעשה – חטפו אותה."
"והשאר בנוסף, גם הם נעדרים." המשיכה אותו קייט.
תלמידי בית הספר קטעו את שיחתם, כיוון שהתפרצו לכיתה בסערה, לשיעור הבא. כשפיטר נכנס הוא תפס מיד את אריק בידו ושאל אותו: "מה אתה יודע על יסמין? אתה יודע איפה היא?"
"אוי, בקשר למקודם… אני באמת מצטער שסתם הלכתי ככה, פשוט קייט רצתה לדבר איתי…" אמר אריק בהתנצלות.
"נו באמת, שטויות!" אמר פיטר. מאי נכנסה לכיתה וקטעה אותם. היא הסתכלה על פיטר ואריק, ומיד המשיכה בשלה, והלכה מיד בן רגע למקומה.
לפתע המורה נכנסה. "נא לשבת כולם במקומות," אמרה. "אני רוצה להתחיל." הייתה זו מורתם החדשה למתמטיקה. "אני המורה החדשה שלכם למתמטיקה!"

***
אריק חזר מבית ספרו היום ברגל. הוא פתח את דלת הכניסה של ביתו, ולהפתעתו הרבה, מצא את זואי עומדת בפתח עצובה.
"זואי?! מה קרה? למה את עומדת לבכות? למה את עצובה? למה לא הודעת שאת לא באה לקחת אותי?" שאל אריק והתקרב אליה.
"בוא, תשב. יש לי משהו חשוב לומר לך." אמרה זואי. "מאוד!"
"למה את נראית לחוצה? מה קרה, זואי?" שאל אריק בזמן שהתיישב על הכורסה. זואי התיישבה לידו. "מה את רוצה לספר לי?" שאל אריק, כיוון שראה שקשה לה לפתוח את השיחה. זואי לא ענתה. לאחר כמה שניות ארוכות ושקטות, אמרה לו את הדבר הכי קשה בעולם בשביל אריק, שלא יכל להתמודד איתו, אף-על-פי-כן שידע שהוא לא יכול לא להשלים עם החיים. היא אמרה לו: "אני עוזבת."
"מה?? מה זאת אומרת? לאן? אני לא מבין כלום…" אריק התבלבל.
"אני עוזבת רחוק." הסבירה זואי.
"למה?" שאל אריק המום. "מה, לא טוב לך איתי?" אריק ניסה להבין אותה.
"בטח שטוב לי, חמוד, אבל אני לא יכולה להעמיס עליי כל כך הרבה." זואי חייכה אליו.
"למה הכוונה?" שאל אריק.
"אני לא רוצה הרפתקאות, אני לא מבינה למה הכוונה שההורים שלך נעלמו, אני לא יודעת מי זה העופר הזה, שבא אלינו פתאום לחיים, אתה לא היית מוכן לספר לי שום דבר, איפה היית או מה קרה לך, בקיצור: אני לא יכולה, אני לא מסוגלת להעמיס על עצמי כל כך הרבה. אני צריכה קצת שקט." הסבירה זואי ופירטה.
"ואת לא תחזרי יותר לעולם?! השארת אותי לבד?!" לאריק אזלה הסבלנות.
"א… אני אחזור…" אמרה זואי בלחש. אריק קטע אותה: מיד שאל אותה "מתי??"
"עוד הרבה זמן…" זואי השיבה.
"אז את כן משאירה אותי לבד…" אריק התחיל קצת לבכות, נזלה על לחיו דמעה.
"ו-ב," זואי קטעה אותו. "לא הייתה לי ברירה, אריק. אני כל-כך מצטערת… דיברתי עם עופר, הוא בינתיים יהיה איתך." אמרה זואי.
"מה?! עופר??" צעק אריק. "אני לא מוכן!! אני מעדיף כבר להיות לבד!!"
"אריק, תירגע…" זואי ניסתה להרגיעו.
"מה 'תירגע'?!! מה 'תירגע'?!!" אריק המשיך לצעוק. "בגללו את בכלל עוזבת, אז את משאירה אותי אתו??? את – נורמלית??? איך את מסוגלת???" אריק יצא החוצה וטרק את דלת הכניסה של ביתו.
זואי לקחה את המזוודה שלה שהייתה במטבח ויצאה החוצה. "אני מצטערת, אריק…" לחשה לעצמה, ועזבה את המקום.

באותו היום מזג האוויר היה קריר. צבע השמיים היה אפרפר. אריק אינו היה לבוש היטב, אמנם היה עם ז'קט וסוודר כחול, אך למרות זאת היה לו מאוד קר.
"מה פתאום היא רוצה לעזוב?" לחש לעצמו. "זה רק מה שחסר לי עכשיו. מה עם הנעדרים?? אוף…"
אריק הסתובב בין הרחובות, ולא ידע מה לעשות.
ואם הייתי אומר לה מה קרה עם עופר? אריק חשב. כאילו שבגלל זה היא עוזבת. בטוח היא רצתה לעזוב אותי כבר ממזמן, רק שלא היה לה את האומץ לומר לי כמה אני גרוע.
לפתע נכבה פנס הרחוב. אריק היה לבדו, בחושך האפל ודממה השתררה במקום. אריק ידע שהבעיה הייתה היא בחשמל, לא שום דבר אחר.

למחרת, אריק הגיע לבית הספר ברגל. הייתה זו עדיין הפסקה. ברגע שנכנס אריק בשער של בית ספרו, פיטר ומאי הגיעו אליו מיד.
"אריק," אמרה מאי לאריק. "פיטר סיפר לי שאתה מסתיר משהו על יסמין." היא הפסיקה לפתע את השיחה, כיוון שראתה את אריק בפנים עצובות, וראשו מורכן כלפי מטה. אריק לא ענה. לרגע נדמה לה שהוא לא שומע אותה. "אריק, הכול בסדר?" שאלה. "אתה עצוב או משהו?"
"מה קרה? אנחנו חברים טובים שלך," אמר פיטר. "אתה יכול לספר לנו. לא נעשה לך כלום ולא יקרה לך כלום… לא נספר לאף אחד! הכול יישאר בינינו."
"טוב," אמר אריק והסתכל עליהם. "אבל לא כאן. עוד יכולים לשמוע, ואני ממש לא רוצה את זה, יחשבו שאני משוגע."
"יש לי רעיון למקום." אמרה מאי.
"איפה?" שאל פיטר.
"יש כאן," אמרה מאי. בבית הספר – ממש לא רחוק, בית עץ. מותר ללכת לשם. בואו!" אריק ופיטר לא התנתקו ממקומם. "נו, קדימה!" מאי המשיכה. "למה אתם מחכים?" אריק ופיטר הסתכלו אחד על השני, ומיד לאחר מכן על מאי. הם הלכו אחריה בלית ברירה. "טוב…" נאנחו.