כישופים אפלים – פרק 6

אריק רץ מבית הספר אל זואי, שחיכתה לו במכונית.
"היי, אריק! איך היה יומך הראשון בבית הספר?" שאלה זואי את אריק וחייכה אליו.
"מצוין, למען האמת, הרבה יותר טוב משחשבתי." התלהב אריק.
"איזה יופי לשמוע!" שמחה זואי בשביל אריק.
"אני כל כך רוצה הביתה." אמר אריק.
"הנה, אני נוסעת." אמרה זואי בזמן שנהגה.

ברגע שאריק הגיע לביתו, עלה מיד לחדרו ומיהר לכתוב ביומנו החדש, שקיבל מתנה ליום הולדתו.

יומני היקר!
אני כל כך שמח שמצאתי לי חברים בחטיבה, ועוד כל כך מהר. זהו היה היום הראשון שלי, ולמען האמת הוא לא היה כל כך רע. למעשה, אפילו די טוב. הכרתי חברים חדשים, חברים אמיתיים. הכרתי את פיטר ואת אחותו התאומה, מאי, הכרתי גם בחורה חדשה, בשם יסמין.
הייתה לנו היום אחת בכיתה, וואי… בחיים שלי לא פגשתי מישהי כל כך ביישנית וכל כך מסתורית. שמה הוא ים. מורתי, קייט, גם אמרה שהיו עוד שלושה שלא הגיעו. יש את תום, שפתאום נעלם, אף אחד לא מוצא אותו, וגם לי אין מושג איפה הוא. וגם יש את תהל ודניאל, שהמורה אמרה שהם חברים ממש טובים והם נעדרים, הם לא הגיעו היום לבית הספר. אה, ויש גם את מייקל, שהגיע באיחור ליום הראשון.
טוב, יומן, אני אחזור אליך בהמשך.
ביי! שלך,
אריק

זואי קטעה את אריק מהר מאוד ממחשבותיו הטובות: "בוא שנייה, מהר!! אריק!!!" קראה לו זואי.
"אני בא. מה קרה?" אריק ענה לה בחביבות. "הרגע הודיעו לי." אמרה זואי. "מי, מה ועל מה את מדברת?" שאל אריק את זואי. "אני לא ממש יודעת איך להגיד לך את זה…" אמרה זואי באיטיות. אריק מיהר לקטוע אותה. "מה? את מה? פשוט תגידי!" "הוריך נעלמו." זואי ענתה. אריק לא האמין לה. "מה? מה זאת אומרת? את רצינית?"
"הכי בעולם."
"מי הודיע לך? איך… איך את יודעת שזה נכון? רק רגע אחד… אני לא מבין כלום." זואי שתקה. "תעני לי עכשיו!" אריק צעק עליה. "אני חושבת שפשוט כדאי שאתם תדברו ביניכם."
"מי??" נלחץ אריק. "אולי תפסיק לצעוק עליי??? אני רק מנסה לעזור? אשמתי שההורים שלך נעלמו?? מה אתה רוצה ממני????" זואי ניסתה להסביר לו. "בסדר, אבל אולי תעני לי?" שאל אריק בנחת.
"אני מבקשת שתנסה להבין אותי." אמרה זואי. "מי הודיע לך את כל זה? אולי הכול פשוט… שקרים?" אמר אריק והמשיך. "אני פשוט… כל זה, מאוד מוזר לי. הם בכלל לא אמרו לי שלום כשנסעו לטייל. אז פתאום הם נעלמים?" אריק נרגע. "נו… אני מצטער."
"מי שהודיע לי, הוא כאן בחוץ. והוא מעוניין לדבר איתך."
"מי זה?"
"אני לא יודעת, בגלל זה ישר קראתי לך. אל תכעס."
"אני כבר לא כועס. זה בסדר." לחש אריק.

אריק יצא החוצה, כדי לבדוק מי אמר לזואי את כל הדברים האלה. הוא מאוד קיווה שזה לא נכון. רק שזה לא יקרה לי! חשב. זה חלום… זה ההסבר היחידי שהגיוני, זה חלום!…

חלום רע, סיוט… סיוט… זאת המחשבה הראשונה שעלתה בדעתו של אריק. הוא ניסה להתעורר, אך למרות הכול, בכל מקרה – ידע שזאת המציאות, ושהדבר היחידי שאפשר לעשות במקרים שכאלו – זה להשלים איתה.
"מי אתה?" שאל אריק.
האיש המבוגר שעמד מולו, שיער חום, עיניים כחולות וגבוה למדי ענה לו בבירור. "שמי הוא עופר."
"מאיפה אתה מכיר אותי?" שאל אריק.
"הסיפור הוא אכן מאוד ארוך." אמר עופר והמשיך, "אני לא בטוח שבכלל יש לך את כל האומץ לשמוע אותו."
"תתפלא," אמר אריק. "אין דבר שיותר אני רוצה בעולם." עופר שתק. "נו, למה אתה מחכה? ספר לי את הסיפור." אריק צעק.
"בוא איתי לחדרך." אמר עופר. זואי עצרה אותו כשנכנס לבית.
"זואי…" אריק סימן לה שתיתן לעופר לעבור. עופר הסתכל עליה. "בסדר, היכנס." אמרה זואי בלית ברירה.
"השאירי אותי ואת אריק לבד." אמר עופר. זואי הסתכלה על אריק. "כן, זואי. תואילי בטוב ליבך לצאת לכמה דקות? זה לא ייקח הרבה זמן, אני מבטיח לך." אמר אריק וחייך אליה חיוך קטן. זואי יצאה בעצבנות.
מה פתאום אריק מכניס אנשים זרים הביתה? חשבתי שהוא הרבה יותר בוגר מזה… מי הוא בכלל, עופר?? חשבה זואי בליבה, אך נשארה לחכות לאריק ועופר בחוץ, בלית ברירה. אני בטוחה שהכול אלה הם רק שקרים. אך מצד שני, מה פתאום שמישהו יגיע לביתו של אריק, ויאמר לו שהוריו נעלמו? הם רק יצאו לחופשה קצרה, אני בטוחה בזה. אוף, כמה זמן לוקח להם? אוי, אני כבר לא יודעת מה לחשוב…

"טוב, תסביר." אמר אריק לעופר כשהיו בחדר. "אני רוצה תשובות!" אריק המשיך את דבריו. "מה זאת אומרת ההורים שלי נעלמו?"
"אריק, אני יודע מה חלמת." אמר עופר.
"תגיד," אמר אריק. "מה אתה רוצה ממני? מי אתה בכלל? מה זאת אומרת אתה יודע מה חלמתי??"
"אתה נועדת להיות עם יסמין."
"מה??" אריק צעק. "יסמין מהכיתה שלי?? מי אתה???"
"לא באתי לכאן בשביל לענות לך על השאלות," אמר עופר. "באתי לכאן בשביל להודיע לך. אתה צריך להבין לבדך מי אני ולמה באתי."
"למה?"
"אתה מיוחד." אמר עופר.
"מה קרה להורים שלי???" אריק התעלם מהדיבורים של עופר.
"קודם תשמע למה שיש לי להגיד!"
"למה באת בכלל?" לאריק היו הרבה שאלות. הוא לא ידע ממה להתחיל.
"תשמע, יסמין…" אמר עופר בזמן שסבלנותו אוזלת.
"מה עשית לה?" אריק קטע אותו. פתאום אריק קיבל הודעה בטלפון החדש שלו, שקיבלת ליום הולדתו. אריק הציץ בטלפונו. "הודעה חדשה, מיסמין!…" לחש אריק. אריק התבונן בהודעה החדשה שקיבל.

אריק,
בוא מהר. חטפו אותי!! אני לא יודעת מי, רק פתאום כתבתי ביומן ומישהו חטף אותי. עכשיו אני במין תא עם סורגים כאלה… בוא מהר, אין זמן! מישהו בא, אני חייבת לסגור. שמעתי מישהו מדבר עם מישהו, שעוד מעט יעלו אותי על מטוס
לארצות הברית, אני חושבת ששם אגיע לנ וכאן נגמרה ההודעה.

לבו של אריק פעם בחוזקה.
"מה?? חטפו את יסמין?? מה רוצים ממנה?" פתאום נפל לאריק האסימון. "זה אתה?? יש לך קשר לזה?…"
"לא הלך בטוב, ילך ברע!" אמר עופר ומיהר לחטוף אותו.

"נו כבר, כמה זמן? על מה יש להם לדבר על כך הרבה זמן?" אמרה זואי לעצמה, כשהייתה מחוץ הבית. "אוף, נמאס לי לחכות. אני חושבת שהרעיון הכי טוב הוא לקרוא להם. כן, זה מה שאני אעשה. בעצם, למה להם? לאריק. מי זה בכלל עופר?" זואי מיהרה לקרוא לאריק. "אריק! אריק! אתה בסדר שם? אריק! למה אתה לא עונה? אני דואגת! טוב אני נכנסת. אריק! אריק! אריק!!"
זואי נכנסה לביתה. אזלה לה הסבלנות, והיא מיהרה לעלות במדרגות, לחדרו של אריק.
באותו הזמן, עופר לקח את אריק וירד אתו במדרגות, וברגע שזואי פתחה את הדלת, נכנסה ועלתה במדרגות, הם הסתתרו בבית, ולאחר מכן מיד יצאו לבחוץ.
לאחר שעופר חטף את אריק ויצא מהבית, זואי הגיעה לחדרו של אריק. עקב שידעה מהו פירוש המילה 'נימוס', לפני שפתחה את דלת החדר – קראה לו עוד הפעם. טוב, ממש לא נעים לי. אולי הוא רק לא שמע אותי, המסכן. חשבה, ובן רגע קראה לו. "אריק! אריק!" זואי דפקה על דלת חדרו של אריק. "אריק, אני פותחת. אני ממש לא רוצה להפריע, אבל השיחה הזאת עוברת כל גבול!" היא פתחה את דלת החדר – ולא האמינה למראה עיניה: אריק ועופר לא היו שם. איך זה יכול להיות? אני הרי ראיתי אותם עולים לחדר. רגע, רגע, רגע, רגע… אני בטוחה בזה: עופר חטף את אריק. אבל בכלל, איך? הרי הייתי כאן כל הזמן. לא, לא, לא, לא, לא… זה לא יכול להיות! עופר בכלל נראה לי בן אדם מאוד טוב, אני כמעט בטוחה, או למעשה, חושבת – שהוא לא היה עושה את זה, בעצם, אין סיכוי הכי קטן שבעולם שהוא היה עושה את זה, בעצם – סיכוי תמיד יש… אני לא יודעת כבר מה לחשוב!
"טוב, אם הוא (אני מתכוונת לאריק) אינו כאן, לבטח הוא בבית ספרו החדש. אמנם הנסיעה היא כרבע שעה, אך למעשה, אין לי ברירה אחרת." אמרה לעצמה והלכה למכונית שחנתה מחוץ לבית, בחנייה. "אם הוא לא כאן – מה שלא הגיוני, כן? – אין לי ברירה אחרת, פרט לבית הספר לנסוע.

***
"מה אתה רוצה ממני?" שאל אריק את עופר. "אני בכלל לא מאמין לך."
"תירגע, הכול למען מטרה טובה." ענה עופר בפנים מחויכות. "אתה רק צריך להקשיב לי, לפחות תיתן לי לסיים משפט!"
"אני רוצה לראות את יסמין." אמר אריק. "אם אני אראה את יסמין, אדבר איתה ולפחות יראה שהכול איתה בסדר, וכמובן שתסכים לשחרר אותנו, אז – אולי, אולי אתן לך לדבר ואקשיב לך." אריק ידע מה הוא אומר ומה הוא מתכוון לעשות, והיה חדור מוטיבציה. "אבל כל עוד אתה לא נותן לי – אתה מבזבז את זמנך."
"ובכן, אני מבין שאין לי הזדמנות." אמר עופר באכזבה. "אתה עוד תתחרט על כך."
"תן לי לפגוש את יסמין!" אמר אריק.
"אריק, אתה חייב למצוא את הוריך," אמר עופר. "כיוון שאתה לא תשקוט על היעלמותם – אתה חייב לגלות מה קרה להם, לבדך."
"אתה יודע בן כמה אני?" שאל אריק. "אתה חושב שאני מסוגל לדעת את כל זה? אני לא מסוגל…"
"אתה עושה טעות."
"לפחות, ענה לי מי אתה." אריק צעק. "חוץ מזה, אני בכלל לא רוצה להקשיב לך!"

***
כעבור יומיים…

באותו הבוקר אריק הקיץ והתנהל כרגיל. הוא ניסה לשכוח מכל שחווה בימים האחרונים. אתמול לא הלך לבית הספר, והיום היה במתח רב לדבר עם יסמין, חברתו מהכיתה. אמנם הוא קצת איחר בבוקר לכיתה, אך מורתו – קייט, לא התייחסה אליו ממש.
"בוא, היכנס," אמרה קייט והמשיכה את דבריה לאחר שאריק נכנס לכיתה והתיישב במקומו. "אני רוצה לשאול אתכם משהו מאוד חשוב."
אריק התבונן לכל הכיוונים וחיפש את יסמין.
"אריק, הכול בסדר?" פיטר, שישב לידו שאל.
"אני חייב לדבר איתך אחר-כך." אריק ענה ברצינות גמורה.
"טוב…" אמר פיטר, אך קייט קטעה אותו. "אתם מוכנים בבקשה להיות בשקט? אני מנסה לשאול פה משהו ממש חשוב!"
"כן, ברור. אנחנו מצטערים…" שניהם ענו בלחש. "מה רצית?"
"אני רוצה לשאול אם מישהו מכם יודע איפה יסמין," אמרה קייט. לבו של אריק דפק. קייט המשיכה את דבריה. "תהל ודניאל."
"מה קרה להם?" שאלה מאי.
"הם נעדרים כבר כמה ימים." קייט ענתה. "אה, אבל לא רק הם."
"באמת? מי עוד? אני כבר בקושי מכיר את הכיתה. בכלל, איך הם נראים? הם אפילו לא הגיעו ליום הראשון." אמר פיטר מהר.
"אני אראה לכם תמונות שלהם." השיבה קייט. "בהזדמנות זו, אני רוצה לומר שגם תום, ילד חדש בבית הספר שעדיין לו הגיע לכיתה, נעדר."
"לא, הוא לא." אמר מייקל, ילד מהכיתה שישב מקביל לאריק, בסוף הכיתה. "כששיחקתי טניס, במגרש, הוא התקשר אליי. לא יכולתי לענות כי דיברתי בדיוק עם אמא שלי, אך הוא לא התקשר עוד הפעם לאחר מכן. אוי, עכשיו כשאני חושב על זה, באמת מעניין מה קרה לו."
"מתי דיברת אתו?" שאלה קייט.
"לפני ארבעה-חמישה ימים בערך."
"אתה בטוח בעצמך? אתה לא יכול לנסות להיזכר בקצת יותר פרטים?" שאלה קייט. מייקל התאמץ להיזכר.
"זה היה בבוקר, איחרתי לבית הספר. רגע, בדרך אני גם נתקלתי ביסמין! כן, אני זוכר את זה בבירור."
"על מה דיברתם? היא אמרה לך לאן היא הולכת?"
"היה בידיה ערימות של דפים, קלסר ואני חושב שלושה ספרים עבים. עזרתי לה להרים את הכול – כשנתקלנו אחד בשני – ואז דיברנו, היא אמרה לי שהיא הולכת לבית הספר. שאלתי אותה אם היא רוצה שניפגש לאחר בית הספר, אבל היא אמרה שהיא עסוקה מאוד. שאלתי אותה מה היא עושה. היא ענתה לי שהיא הולכת אחרי בית הספר לבית כי יש לה אורחים, ובערב היא הולכת לאיזשהו פארק יפה כאן באזור, עם נהר, עצים וצמחים, ושם היא כותבת ביומן שלה."
"אבל זה היה לפני הרבה זמן. היא לא אמרה לך עוד משהו?" שאלה קייט.
"לא." ענה מייקל.
"מי דיבר עם אחד מהם אחרון?" שאלה קייט בלחץ רב.
אריק הרים את ידו. "דיברתי עם יסמין, שלשום."
"מה קרה? מה היא אמרה לך? למה אתה נראה קצת חיוור?" שאלה קייט בלחש. אריק לא ענה.
"אריק, אני רוצה לדבר איתך אחר-כך, אני מבקשת שבהפסקה תבוא אליי. טוב?" אמרה קייט. אריק הנהן בראשו.