כישופים אפלים – פרק 4

השמים הקרירים האירו באפלה. העננים האפורים התחילו להיות שחורים יותר משעה לשעה. היה קריר בחוץ. השיחים והעצים נעו ברוח, וככל שעברו השניות, הם נעו יותר ויותר חזק. כבר היה אפשר להבין שמצב הרוח היה הופך להיות לסערה מאיימת.
היה זו שעת חצות, והיה נראה שנער צעיר הולך… לפתע נעצר ושמע רעש קטן. הוא הסתובב כדי לראות אם מישהו אורב לו, אך לא ראה דבר. המשיך הנער ללכת ועוד הפעם שמע רעש. פתאום ראה שמשהו מתקרב אליו באפלה.
פתאום אש התקרבה אליו. ברגע שהאש באה התחילה סופה ממש חזקה עד שהעיפה אפילו עצים. בגלל הרוח העזה האש פרצה בכל העיר.
הייתה זו שריפה…
הסערה התחזקה יותר ויותר ככל שהשניות עברו…
היה קשה להבחין בצל שארב לו.
פתאום השריפה הקיפה אותו והוא לא יכול היה לצאת ממנה, אלא אם היה נשרף ומת…

***
לאחר חודש…
"אתה בסדר?" היה נשמע קול צלול.
"כן." ענה ולרגע אחד המשיך את דבריו ושינה את דעתו. הנערה שהייתה לידו הבינה כי הוא לא ממש מרגיש טוב, והייתה בטוחה זאת כשענה לה.
"באמת?" שאלה. הנער המשיך את דבריו וענה; "לא, גרוע. את מבינה אותי עכשיו כאילו שאת יודעת מה קרה בלילה ההוא." היא הסתכלה עליו והבינה אותו כאילו אף אחד אחר לא היה יכול להבין. "אני באמת כמעט …"
היא עצרה את דבריו כשהמשיך לדבר אליה. "אני יודעת מה קרה ואני מבינה בדיוק איך אתה מרגיש," הוא הסתכל אליה בחיוך. "לי אתה לא צריך להסביר."
"אני הייתי שם." היא אמרה. הנער הסתכל עליה בהלם.
"אני זאת שהצילה אותך לאחר שהתעלפת." אמרה.

הגיע החורף, אבל האוויר הצח היה נעים. היה מוזר שראו שוב את פני השמש מאירה על הארץ שוב ושוב. באופק היה נראה ערפל קצת לבן, היה זהו בוקר בדיוק אותו יום, עם הרים ירוקים וים כחול.
על פני עצי הדקל, הדשא והשיחים הירוקים, העננים הלבנים והשמיים הכחולים – מקום יפהפה, היה בית ספר רגיל, לא מיוחד או משהו אחר דומה. היה זהו בית ספר תיכון משולב עם חטיבה, בית ספר ענק.
היה נראה שבאותו מקום נער הולך שם. נער חתיך למדי, אך היה נראה עצוב. באותו רגע דמעה זלגה על פניו, כי היה נראה שהוא חושב לעצמו שהוא אבוד ובלי משפחה.
זהו הנער תום בורד.
תום עמד בפתח בית הספר בעודו נחוש זהו שמחר זהו יום מיוחד – מחר זהו יום הלימודים הראשון לשנת הלימודים, הוא עולה לכיתה ח'. מחר יהיה גם טקס תחילת שנה, אבל באותו רגע מה הולך להיות ולקרות, אבל הבין איפה הוא עכשיו, בתקווה שהדמעה על לחיו 'תעוף' ממנו כבר.
הוא רק רצה לא יבכה יותר כבר, שלא יהיה עצוב יותר בחייו שלו, וגם – בנוסף – שיהיו לו חיים טובים, שמחים ומאושרים. אבל לאחר רגע שקט, קלט שהוא ממשיך לבכות אף על פי שהוא לבד.
הבין תום (שהדרך שהכי נכונה לעשות) שעליו להמשיך בדרכו כמו שהוא עשה עד כה.
לאחר רגע נכנס תום לבית ספרו שלידו, ולפתע נעלם.
***

לאחר חודש וחצי…
"יסמין, תתעוררי! שלא תאחרי לבית ספר." היה נשמע קול לחוץ. הקול הפסיק לרגע והמשיך שוב. "היום זהו יום לימודים. למרות שזה בית ספר חדש, – את תסתדרי ואני בטוחה בזה! את חוץ-מזה, צריכה להתגאות בעצמך שאת עולה לכיתה ח'. " הקול נרגע לרגע.
זוהי הייתה אמא של יסמין, אישה יחסית לא ממש מבוגרת. היא הייתה רק בת 37; לא מזמן היה לה יום הולדת 37. פתאום המשיכה אמה שוב לדבר אל יסמין: "טוב, מה אני חופרת לך? קומי כבר! מה? את רוצה לאחר? דווקא היום?"
"טוב, תירגעי." אמרה יסמין בקול רגוע ושקט והיא הייתה יפהפייה.
לאחר רגעים שקטים המשיכה את דבריה. "התלבשתי." אמרה. "את יודעת, אין פה שום דבר רע או לחוץ." אמרה יסמין בזמן ששמה עליה נעליים לבנות יפות וחגיגיות והייתה מדהימה.
"צריך לצאת!" אמרה אמה.
"אני הולכת. ביי!" אמרה יסמין לאמה.
"בהצלחה! ביי" אמרה אמה שוב בסבר פנים יפות.
יסמין יצאה מביתה יפה והלכה ברחוב לבית ספר עם תיק על הגב. יסמין לא הייתה ממש מודאגת אבל בהחלט היה איזה צד קטן של רגישות ודאגה. יסמין חשבה לעצמה ולחשה לעצמה – – – מה יקרה? מה יקרה? מה יקרה? חשבה יסמין. מי תהיה המורה? מי יהיו החברים? יסמין דאגה קצת, אבל היא קצת הרבה זמן – חכתה ליום הזה, כי סוף – סוף היא לא תדאג עוד יותר, או פחות. לא תדאג – לעולם!
יסמין הייתה בלונדינית, יש לה שיער ארוך חלק. באותו רגע שהלכה לבית הספר היא הייתה עם חצי קוקו. היא נערה גבוהה ורזה, ומאוד יפה. אם היא תרצה משהו, היא תלך עם הלב שלה עד הסוף, ולא ישנה לה בכלל מה כולם יגידו לה. יסמין צנועה ושקטה, ולא גאה בכל דבר שהיא עושה, למרות שזה משהו ממש חשוב. לא מעניין אותה מה כולם יגידו, היא חייה את החיים שלה. יסמין יודעת לנגן בפסנתר והיא גם הרבה פעמים מנגנת ולפעמים מנגנת גם בגיטרה, אבל היא לא לומדת, היא מנסה עם עצמה. היא מחברת הרבה יצירות בפסנתר, גם כשהיא עצובה, כשהיא שמחה, כשהיא דואגת ומאושרת. יסמין ממש אוהבת (או, בעצם, אהבה) לנגן.

***
לפני חודש וחצי…
"איפה אני?" שאל תום את עצמו.
תום היה במקום קצת חשוך בלי אף אחד. היה שקט במקום. הייתה מן אפלה במקום. שררה דממה.
"מה קורה פה? מה זה המקום הזה בכלל?" המשיך תום לשאול את עצמו ולדבר ללא הבנה. "מה קורה כאן?" תום לחש לעצמו.
"איך הגעתי לפה? איפה בית הספר? יש כאן מישהו?"

המים זרמו לנחלים, ליערות, כמעט לכל מקום. הים הגדול נתן הרגשה של עצב, העצי דקל שמסביב, הקצף הגדול, והגלים הכחולים. השמיים הכחולים עם העננים הלבנים, נתנו הרגשה – של חופש, גם האוויר הנעים.

"מה זה? מים?" שאל תום. "זה מוזר! אין מים או ים קרוב לבית הספר." נעצר תום לרגע וחשב, ואז המשיך שוב. "אז, איפה אני?" תום לא דיבר לרגע כי ניסה לשמוע את המים.
תום המשיך ללכת לכיוון המנהרה והובילו אותו קצת אורות. "מה זה?"

***
השמיים היו כחולים למדי, ומזג האוויר היה קצת קריר. היה אפשר להרגיש את מזג האוויר השונה, שלא מהעולם הזה. היו קצת עננים בשמיים – באותו היום, והיה אפשר כבר לראות באופק מבנה גדול מאוד, עם גג מאוד חד בסופו, ובקיצור – מבנה כארמון. המדרגות בכניסה היו תלולים למדי, ובלילה כשהיה צריך להגיע לשער הכניסה, היה רק אור קטן בקצה, אשר האירו רק שני לפידים משני הצדדים של המדרגות. בכניסה היו שומרים, והיה אפשר להיכנס רק אם למישהו יש תעודת זהות מוזרה שרק שם אפשר לקבל אותה, ובנוסף לכך היה צריך גם להביא סימן מוזר של המקום. הארמון היה דבר מאוד קסום, שהיה בין הרים וימים, ובין גבעות ונחלים, שהיה מאוד קשה להגיע אליו. האבטחה שם הייתה מאוד טובה וחזקה, שאי היה אפשר בכלל לפרוץ! בכל מטר הייתה מצלמת אבטחה, והיו שם אזעקות, אבל הם היו פועלות ברגע שמישהו מנסה בכלל לפרוץ. ובקיצור – היה מאוד קשה להיכנס, והיה מאוד מוגן. המערכות שם היו אוטומטיות, כך שבכלל אין מה לפחד. היה שם (בחוץ) תמיד מאוד שקט, לא שמעו כלום אף פעם, כאילו הארמון הזה נטוש, מלבד הבוקר, ששמעו רק את רחש הציפורים. הכל היה שם שונה, הכל: הריח, האווירה, האוכל ועוד… אבל מה שאף אחד לא יודע, זה שיש שם רק אושר, ומה שכל אחד היה רוצה, מה לא היה שם? את זה אף אחד לא יודע, עד היום הזה, עדיין…

***
בוקר. אין כמו בוקר כזה, כל כך מדהים!!!
העננים הלבנים כיסו כמעט את כל השמיים. היה זה בוקר נפלא. כמה ציפורים עפו באוויר הצח ברוח קלה, ובסוף נחתו על עץ גבוה ושמן, ובו כמה גוזלים שעומדים לבקוע. לפי דעתה של תהל, הוא שעכשיו כולם היו קמים משינה רגועה ושקטה, והיו מתחילים את הבוקר היפהפה הזה באיזה ספר. תהל הרגועה והשקטה, אהבה מאוד לקרוא. יש בה קסם מיוחד.
תהל התבוננה בספרה ורגשותיה התעופפו באוויר. היא מאוד התרגשה מהספר. היא נגבה את דמעותיה מעיניה. הספר היה מאוד מפחיד. תהל ישבה בחדרה הרגוע והשקט על מיטתה. הספר היה עבה למדי, וקראו לו "הארי פוטר ומסדר עוף החול". פתאום הגיע דניאל, והוא אכן הבהיל אותה, אך כמובן כי בלי כוונה לבהלה. דניאל הוא בגילה של תהל. הוא גם מאוד אוהב לקרוא. הם יושבים אחד ליד השני בכיתה. הם באותה כיתה, ח'6.
"מה את קוראת?" דניאל שאל, "אפשר להסתכל?"
תהל ענתה לו מיד. "ברור." ענתה לו בקולה העצוב והתרומה אליו עצובה, "אני קוראת הארי פוטר." דניאל קצת היסס. "איזה מהסדרה?" תהל חשה בהיסוסו ולכן ענתה במלוא הביטחון, "זה הארי פוטר ומסדר עוף החול, הספר החמישי בסדרה." דניאל כבר הציץ בעצמו בספר. הוא פתח את עיני דמיונו. הוא הביט בתהל ממש חזק. לרגע היא נעלמה. היא לא חשה איך דניאל הסתכל עליה, משום ששקעה בתוך ספרה. דניאל הבחין בכך שהיא נכנסה פעם נוספת לחדר, ולא הבין מה קורה כאן.
תהל הרימה ראשה. "על מה אתה מסתכל כל-כך חזק? מה, אתה מרותק לשם?" והצביעה על המקום שבו דניאל הסתכל וחשב שהיא נכנסה לחדר פעם נוספת.
"לא, לא, ממש על כלום." אמר דניאל.

כעבור עשר דקות…
הממם קטן וחלש נשמע בחדר. "הֶי, דניאל.. שמעת הממם, כזה? זה היה מוזר…" תהל שאלה את דניאל. הוא ענה לה: "היה נדמה לי ששמעתי, אבל עכשיו כשאת אומרת, אני מבין שזה אמיתי…" ופתאום – פעם נוספת הממם אחד נשמע. הפחד הדהד בחדר. הרי הם לבד, אין עוד מישהו שנמצא בחדר. איך זה יכול להיות?
דניאל ותהל לא הבינו עוד מה קורה באותו רגע, עד שהתחילו כבר לקלוט ולהפוך לצוות וחבורה…
פתאום התחילו לקלוט! יש רק סיבה אחת שבגללה כל מה שקורה כאן יכול לקרות: יש עוד מישהו שנמצא פה… אין עוד סיבה אחרת!
הממם… הממם… הממם…
לחלקיק שנייה נדלק אור ונכבה. דניאל ותהל ביחד כצוות יצאו מחדרם, והכול נראה כשונה… הכול התחיל להיות חשוך עד מאוד, ואפילו כבר לא ראו אחד את השני. הם לא הבינו מה קורה, לא ראו כלום… הם מיששו אחד את השני כבר והחזיקו ידיים.
פתאום נשמע בום חזק, כזה של פצצה, ולמרבה מזלם של דניאל ותהל- נדלק אור בקצה השביל, עד שהבחינו בגרם מדרגות תלול. בלי להבחין בדבר, מיד הספיק כבר לרוץ למדרגות, וכמעט להיות בסופם. אך תהל הבחינה בדבר, הבחינה במדרגות ומיד פלטה: "אל תרוץ לשם!" פקדה עליו.
בסופו של דבר, לאחר כמה דקות, הובן כי הפעילה את הקסם המיוחד של עצמה (תבינו בהמשך, המשיכו לקרוא). דניאל ירד באיטיות רבה והביט בה בעיניים חזקות, שכבר הבינה אותו שואל בליבו, "מה קרה? למה? מה את מסתירה ממני?" ובן רגע ענתה לו… "יש לי סוד לספר לך!" תהל נלחצה עד מאוד.
דניאל, שכבר היה במתח, כיוון שגם לו יש סוד לספר, אך הוא לא בטוח בעצמו שהוא באמת מעוניין לספר אותו ליד מישהי שנמצאת לידו – חברה שלו בכיתה – יושבת לידו, ודווקא היום לספר. ובכן, מדוע? חשב.
דניאל היה במתח.
"יש לי עיני קסם!" תהל המשיכה את עצמה. תהל בטח חשבה לעצמה שהוא ישאל "מה זה בדיוק עיני קסם? אני לא מבין כלום…" או שיהיו לו אפילו תגובות אחרות, אבל היא לא האמינה למה שהוא ענה לה, והיא ראתה את דניאל בטוח לגמרי במה שהוא אומר…
"מה? את רצינית? טוב, עכשיו, בגלל שאת סיפרת לי את הסוד שלך, גם לי יש סוד בשבילך! זאת אומרת, לספר לך." אמר דניאל, ולאחר מספר שניות המשיך את דבריו.
"רגע, אני ארד מהמדרגות," שמע את עצמו אומר, אך לפתע לא הצליח לרדת. היה מובן שיש איזה קיר חסום ביניהם, קיר שקוף, אבל מה שהיה הכי ברור ובולט: מישהו תכנן להם מלכודת, למרות שהם לא יודעים בכלל איפה הם.
הם פתאום יצאו למקום אחר, מהחדר של תהל. זה ממש כאילו היא נכנסה לתוך הספר, רק מה שקורה בספר, הוא באמת אמיתי… דניאל לא ידע מה לעשות, ורגשותיה של תהל התעופפו באוויר. דניאל ידע מה קרה לה… זה כל כך ברור:
היא ישבה בחדר שלה וקראה, נכנסה לתוך הספר, פתאום דמיינתי כאילו היא נכנסה עוד הפעם לחדר או משהו כזה, לאחר עשר דקות פתאום הכול נהיה חשוך, רצים לשם, נכנסים לתוך עולם אחר, אחרי זה אנחנו תקועים, אף אחד לא יכול להגיע לשני, תכננו לאחד מאיתנו מלכודת, עכשיו היא לבד, אין מי שיעזור לה, רק אני יכול לשמוע אותה, ורק היא יכולה לשמוע אותי, ושנינו מאחרים לבית הספר (יש היום שעת אפס) בטוח לא היינו מגיעים בזמן, גם אם היינו יוצאים עכשיו, והיינו מגיעים… דניאל חשב לעצמו איזה מסכנה, אבל בכלל… היא מדברת ודניאל בכלל לא מקשיב לה, למרות שעד עכשיו היא הסבירה את התוכנית וכל מה שהוא אמור לעשות ממש ברגע זה…
דניאל לא הבחין בזה שנרדם על המדרגות וחלם חלומות, והחלום: מדבר בקול על תהל… אבל בסופו של דבר התברר מיד שרק הוא יכול לשמוע אותה, והיא לא יכולה לשמוע אותו. תהל רצתה לגעת בו, להעיר אותו, אבל היא לא
יכלה לעשות דבר בנידון. בסוף דניאל התעורר לבד, מתי שכבר היה צריך לעשות את פעולת התוכנית… הם פשוט
בזבזו את זמנם לגמרי.
"נו כבר, קום… רק עכשיו התעוררת? למה נרדמת? מה פתאום אתה נרדם? איך אפשר להירדם בשעה שכזאת? אתה כלו! וחוץ מזה, אני מבינה שלא הקשבת לתוכנית, או בעצם, למה לא הקשבת לתכנית. אנחנו אבודים אם לא תעשה משהו…" המשיכה תהל, חסרת סבלנות… רק לאחר דקה או שתיים גילה דניאל, את מה שהוא היה צריך לעשות.
לקח קצת זמן עד שתהל התחילה להסביר לו, ועד שהבין, עד שביצע את פעולת התוכנית. אבל לפחות הם ניסו להיות זריזים ביותר, אבל אז החליט דניאל לספר לה את סוד ליבו הגדול.