כישופים אפלים – פרק 3
בשעה אחת עשרה בבוקר פיטר, אריק ומאי הגיעו לתחנות, אך הם איבדו את עצמם שם והלכו לכל מיני כיוונים.
"פיטר, מה אתה עושה? בוא לכאן מיד! זה מה שחסר עכשיו, שתיעלם לי כאן." מאי נלחצה בזמן שפיטר נצמד אליה.
"בסדר, בסדר," אמר פיטר. "אני בא, למרות שזה לא כזה נורא אם תדאגי לי מדי פעם."
"אוי נו, אל תהיה מפונק." מאי ענתה לו ברצינות.
"אל תלכו לכל מיני כיוונים מבלי לדעת לאן," אמר אריק. "צריך לחשוב מה עושים." "אבל אתה לא זוכר מה היה כתוב במכתב? בטוח היה רשום שם משהו, רק אל תגיד לי ששכחת."
"אני לא אגיד, למרות ששכחתי. אבל כן, היה רשום. אוף, אני מנסה להיזכר אבל כל פעם אני רק שוכח עוד יותר… אני לא יודע מה לעשות." פיטר קטע אותו, "מאי," הוא סמך על אחותו מאי, שגדולה ממנו כמעט בעשרה חודשים. "יש לך רעיון?"
"למה אתה שואל? לך אין?" היא לעגה.
"נזכרתי!" צעק אריק. "מה, אריק? במה נזכרת?" שאל פיטר.
"נזכרתי מה צריך להגיד!"
"נו, אז מה?" שאלה מאי.
"את שם בית הספר – White Flag!" אריק התרגש. ברגע שקרא את שם החטיבה והתיכון לכישוף ולקוסמות הם נעלמו מתחנת הרכבת והגיעו בן רגע לתוך המושבים של אחת הרכבות.
כמובן, זו הייתה הרכבת שהובילה לבית הספר, ושלושתם ידעו זאת לאחר שמאי שאלה את נהג הרכבת..
"את לא מתרגשת?" שאל פיטר את מאי כשהיא נכנסה והתיישבה במושב ליד אריק. "ממה?" מאי צחקה.
"אולי מזה -'סתם כרגיל-', עוברים בית ספר ולא לסתם בית ספר – לבית ספר לכישוף ולקוסמות!!"
"אני אענה בקצרה: במילה אחת – לא! אתה רוצה קצת יותר פירוט? בסדר, אני אוסיף מילה – ממש לא!" היא לעגה לו וצחקה.
"בסדר," אמר פיטר, "אם לא, אז לא. קורה," וצחק. "אבל כשנגיע לשם, אני בטוח שאת תתרגשי יותר ממני ומאריק. נכון, אריק?"
אריק לא ענה לו, הוא רק הסתכל על החלון ועל ההרים הגדולים והנופים היפים שהם עוברים בדרך. בנוסף הוא גם ראה את אחד האוקיינוסים שהכיר. נגלה לו מראה שלא ראה מימיו, אך הכיר אותו בבירור מיד: אוקיינוס.
"אריק?" חזר פיטר. "מה יש לו?" שאל פיטר את מאי.
"עזוב אותו."
ברגע אחד כל הרכבת החשיכה והייתה סופה בחוץ.
אריק לא האמין למראה עיניו: הוא ראה מישהו עטוי גלימה שחורה, הוא לא ראה את עיניו את הפנים שלו, אך ידע כי הוא מישהו נוראי ולא סתם מישהו.
***
פתאום אריק התעורר מהחלום בבהלה.
אריק התאושש מהר מאוד והבין טוב שהכול היה חלום, וקיבל את התופעה בהבנה.
למחרת, לאריק היה צורך לכתוב ביומנו החדש:
יומני היקר!
שלום, אני אריק הוניוס ואני בן ארבע-עשרה. יותר מדויק – אני בן 13 ו- 364 ימים ו- 23:30 שעות. כן, אם אתה שואל. מחר יום ההולדת שלי.
אבל אני ממש לא שמח. אם אתה שואל אותי למה, אני אענה לך.
מחר היום הראשון ללימודים, אני עולה לכיתה ח'.
הוריי נסעו לחופשה, אבל מה שהכי מטריד אותי – הם אפילו לא נפרדו ממני.
הם רק השאירו לי בבית מטפלת שתטפל בי עד שהם יחזרו, כאילו שאני צריך. אני יכול להסתדר לבד!
בכל מקרה, אני גר בבית עם מטפלת ושמה הוא זואי. אני אוהב אותה. היא תמיד עוזרת לי, גם כשאני לא זקוק לעזרתה. והיא קנתה לי את היומן הזה מתנה ליום הולדתי. היא אמרה לי שמחר אני אקבל את שאר המתנות. איזו חמודה שהיא עוזרת לי.
טוב, באמת כדאי שאלך עכשיו לישון, פשוט מחר אני צריך לקום מוקדם.
ביי, יומני!
אחזור אליך מחר ואספר לך איך היה לי היום הראשון בבית הספר החדש שלי, Happy Learn.
שלך לנצח,
אריק
אריק סגר את יומנו החדש, נכנס למיטתו והלך לישון.
לאריק היה קשה לקום בבוקר. הוא ידע שכל בוקר, אפילו כל יום – לא הולך להיות כמו יום חופשי. הוא ידע שיקום מאוד מוקדם כל בוקר.
"אריק, אתה מוכן?" שאלה המטפלת שלו, זואי.
"זואי, אני בא עוד רגע, אני רק מכין את התיק." ענה אריק. הוא ממש לא היה לחוץ לקראת היום החדש שלו בבית הספר החדש.
"בסדר גמור, אין בעיה. פשוט לדעת מתי אתה יוצא, כי אני צריכה להסיע אותך."
"את לגמרי לא חייבת להסיע אותי. אני יכול גם ללכת ברגל." ענה אריק כשירד מגרם המדרגות אל כיוון הדלת.
"לבד?!" אמרה זואי והמשיכה את דבריה. "תגיד לי, אתה השתגעת?" אריק צחק בשקט. "וחוץ מזה, ממש שטויות בשבילי להסיע אותך. בעצם, כשאני חושבת על זה ככה, אני ממש רוצה להסיע אותך. ואם לא, אני אתן לך כסף לאוטובוס." אמרה בזמן שפתחה את הדלת לכיוון היציאה.
"אז… תודה, זואי."
ביתם היה מאוד גדול, דמוי ארמון. היה לאריק חיים מאוד טובים, למרות שלא היו לא הורים. זואי ידעה שבתוך ליבו הוא צריך את ההורים שלו, למרות שיש לו אותה. הם גרו ליד הים, באי, במדינה אוסטרליה. אבל למרות הכל, אריק בעצמו היה מאושר מאוד, וזואי ידעה זאת.
"אריק, אתה בסדר?" שאלה זואי את אריק בזמן הנסיעה, כשנהגה.
"למה שאני לא יהיה בסדר?" אריק ענה לה בקול חלש.
"לא יודעת. זה קשור ליום הראשון בלימודים?"
"מה פתאום."
"טוב, הגענו." אמרה זואי והמשיכה את דבריה. "זה בסדר שאני אוריד אותך כאן?" המקום היה מלא עצים, נערים ונערות רצים מסביב, ובית הספר הגדול היה באמצע הדרך.
"כן, ברור." אריק אמר. "תודה שהסעת אותי. ביי!" אמר אריק וירד מהמכונית.
"תהנה!" איחלה לו זואי. היא ראתה שאריק נכנס לבית הספר, ואז נסעה משם לביתה.
בית הספר היה מושקע ממבט ראשון לעיני אריק. מבחוץ הכול היה ירוק, פרט לשמיים, וכמובן לנערים ולנערות שדיברו ביניהם סביב.
אריק חש רצון עז להתחיל להתחבר ולהתחבב על אחד מנערי בית הספר. הוא נעמד ליד נער שנראה לו הכי מרוחק מכולם, שעלו עם חברים חדשים לחטיבה.
"היי!" אמר אריק לנער בגילו.
"היי!" אמר הנער והמשיך. "נעים מאוד, אני פיטר. איך קוראים לך? אתה חדש כאן?"
"מן הסתם." אמר אריק והמשיך את דבריו בנעימות. "אני אריק. ואתה, חדש כאן? פעם ראשונה?"
"מן הסתם." ענה פיטר והם התיידדו.
"אתה מאוד מוכר לי. אנחנו כבר מכירים?" שאל אריק והתאמץ להיזכר.
"לא נראה לי, אני לא זוכר אותך ממש. זאת אומרת, אני לא זוכר אותך בכלל, מה זה 'ממש'." אמר פיטר וצחק.
פתאום נשמע צלצול בית הספר.
"טוב, עזוב. בטח סתם אני חושב ככה. בוא ניכנס, עכשיו מתחילים הלימודים." אמר אריק ונעמד.
"כן, אני מכיר את זה. גם לי זה קורה הרבה פעמים: שאני חושב שאני מכיר מישהו והוא לא מכיר אותי. וחוץ מזה, אתה יודע איך זה. תמיד ביום הראשון לא ממש לומדים. אין צורך למהר." אמר פיטר והמשיך. "אבל אם אתה מתעקש, אני אבוא איתך."
"לא התעקשתי." צחק אריק.
"אתה התעקשת!" צחק פיטר.
"אתה מתעקש שאני מתעקש למרות שאני לא מתעקש??" שניהם צחקו בקול.
"איזה מזל שאני מוצא חבר ביום הראשון." אמר פיטר.
"כן, גם אני. זה ממש לא קרה לי בבית הספר הקודם." אמר אריק.
הכיתה של אריק הייתה בעיניו מאוד יפה ומושקעת, לפחות יותר מבית הספר הקודם שלו. מורתו העירה אותו ממחשבותיו.
"טוב, אנחנו נעשה סבב שמות קצר, אז יהיה טקס, נעשה חזרה קצרה על שנה שעברה, מה שלמדתם, ואז תלכו הביתה." אמרה המורה, שמה הוא קייט.
"מי מתחיל?" היא המשיכה.
"אני!" קפצה נערה מהכיתה. היא גם הייתה בת ארבע-עשרה.
אריק ראה אותה, והיא גם הייתה מאוד מוכרת לו. כאילו הם היו חברים ממש טובים בעבר. כך גם פיטר היה לו מאוד מוכר. אך הוא לא הכיר אף אחד מהם, ולא ראה אותם מעולם. אבל הוא זכר אותם טוב, ממש כאילו הוא מכיר את האופי שלהם – של פיטר ומאי – למרות שבחיים שלו הוא לא פגש אותם, או שפשוט, הם לא זוכרים אותו והוא לא זוכר אותם, הם רק מוכרים לו. בוא נחשוב שנייה, מה יותר הגיוני? חשב אריק.
"טוב, לי קוראים מאי." הנערה המשיכה. "וזה אח שלי, פיטר."
הפעם אריק היה בטוח שהוא מכיר אותם, אבל עדיין לא היה לו שום מושג מאיפה. הוא עצר אותה. "סליחה שנייה, מאי נכון? את ממש מוכרת לי. אנחנו מכירים?" אריק שאל.
"בחיים שלי לא ראיתי אותך." ענתה מאי והמשיכה את דבריה. "טוב, אז כמו שאמרתי, לי קוראים מאי, לאח שלי…" פיטר הרים את ידו, הוא ישב ליד אריק. מאי המשיכה,"… קוראים פיטר, והוא אחי התאום…"
"הלאה," עצרה אותה המורה, קייט. "אני אמרתי בקצרה, רק כל אחד אומר את השם שלו. ואתה, סליחה איך קוראים לך?" שאלה זואי את אריק. "אני אריק, נעים מאוד." קייט המשיכה. "אז אריק, תשאל אותה מה שאתה רוצה בהפסקה, אני ממש מבקשת, לא בזמן השיעור."
"אין בעיה, המורה." אמר אריק.
"תמשיכו בבקשה." אמרה קייט, המורה, וסימנה לזה שיושב ליד מאי להמשיך את הסבב, ולומר את שמו.
***
בהפסקה, אריק תפס את מאי מיד כשיצאה מהכיתה.
"תקשיבי, אני ממש מצטער על מה שקרה בשיעור. פשוט את ואח שלך מאוד מוכרים לי. את בטוחה שלא נפגשנו בעבר?" אמר אריק במהירות למאי.
"רגע, אריק. אני מנסה להיזכר… לא, בשום מקום לא ראיתי אותך, מצטערת אם אני מאכזבת אותך." אמרה מאי באיטיות ובביישנות.
"לא, זה בסדר. זה ממש בסדר. זה פשוט אני. רק, בבקשה ממך, אם את נזכרת במשהו, הדבר הכי קטן, בבקשה תבואי להגיד לי, זה חשוב. זה ממש חשוב. אני פשוט יודע שאני לא משוגע!"
אריק אמר במהירות ובלחץ. הוא התבלבל לגמרי.
"בסדר, אין בעיה. אתה יכול להירגע, לא קרה כלום." אמרה מאי. "אני צריכה ללכת, פשוט. אז, ביי!"
"כן, ביי. ביי!" אמר אריק.
מאי הלכה משם. אריק הלך בעקבותיה.
"אריק, מה קרה לך? מה אתה מדבר עם אחותי? מה, זה אנחנו? אנחנו כל כך מוכרים לך?" שאל פיטר את אריק, כשהגיע לידו והתיישב על הספסל.
"כן, זאת אומרת… לא, כאילו… נו, כן. מה אני אעשה? אני ממש מצטער." גמגם אריק.
"בסדר, זה בסדר. אל תדאג, ובטח שאל תילחץ. נו עזוב, לא קרה כלום. יום- יומיים זה יעבור לך." פיטר הרגיע אותו.
"תודה רבה על העזרה." אמר לו אריק.
"אין לך על מה להודות לי." אמר פיטר.
פתאום נשמע הצלצול, והם חזרו לכיתה.
***
השמים הקרירים האירו באפלה. העננים האפורים התחילו להיות שחורים יותר משעה לשעה. היה קריר בחוץ. השיחים והעצים נעו ברוח, וככל שעברו השניות, הם נעו יותר ויותר חזק. כבר היה אפשר להבין שמצב הרוח היה הופך להיות לסערה מאיימת.
היה זו שעת חצות, והיה נראה שנער צעיר הולך… לפתע נעצר ושמע רעש קטן. הוא הסתובב כדי לראות אם מישהו אורב לו, אך לא ראה דבר. המשיך הנער ללכת ועוד הפעם שמע רעש. פתאום ראה שמשהו מתקרב אליו באפלה.
פתאום אש התקרבה אליו. ברגע שהאש באה התחילה סופה ממש חזקה עד שהעיפה אפילו עצים. בגלל הרוח העזה האש פרצה בכל העיר.
הייתה זו שריפה…
הסערה התחזקה יותר ויותר ככל שהשניות עברו…
היה קשה להבחין בצל שארב לו.
פתאום השריפה הקיפה אותו והוא לא יכול היה לצאת ממנה, אלא אם היה נשרף ומת…
תגובות (1)
פרק 4 יעלה מחר.