כישופים אפלים – פרק 11

בכיתתו של אריק, לא מזמן, יצאו שתי נערות. הן אהבו לשתוק בשיעור, ולא תמיד להיות במרכז העניינים. לאחת קראו זוהר, ולשנייה קראו דנה, הן היו כמעט באותו הגובה: זוהר הייתה קצת יותר גבוהה ממנה, אבל ממש בקצת.
נועם, נער מהכיתה, יצא מבית הספר והלך לביתו. זוהר ודנה שמו לב אליו, הם היו חברים ממש טובים, כי היו ביחד בגן.
"טוב," אמרה זוהר. "בואי הביתה." דנה הנהנה ושתיהן הלכו ביחד לבית של זוהר.

***
הבית של נועם לא היה מבולגן, חוץ מהחדר שלו.
"אוף, נו…" קיטר נועם, שישב בחדרו. "מה אני אעשה עכשיו?" שאל את עצמו. "משעמם להיות לבד," הצטדק. "אולי אני אתקשר לזוהר שתבוא?" שאל ומיד מחה. "לא, לא, לא, לא, לא." אמר. "אולי לדנה?" הוא מחה שנית. "לא, לא, לא, לא, לא." דיבר במהירות רבה. "אז מה אני אעשה עכשיו?" הוא חזר לנקודת ההתחלה.
"יש לי רעיון!" אמר לפתע. "אם אין ברירה, אז טוב. אני אצא לטייל קצת," חשב, "אסע לקולנוע, לראות סרט. אוף, אבל איך? אה, באוטובוס!"

***
לאחר שזוהר ודנה נכנסו לביתה, זוהר רצה לחדר שלה לקפל את בגדיה, היא שכחה אתמול.
"מה את רצה?" מלמלה דנה כשסגרה את הדלת. זוהר פנתה שמאלה. "וואו," אמרה דנה. "איזה בית ענקי." הצטדקה.
"נו, את באה כבר?" צעקה לה זוהר מחדרה המפואר כדי שתשמע.
"כן, בטח," אמרה דנה קלות. "מה הלחץ?"
כשהגיעה לחדרה של זוהר, היא פצחה בשיחה. "תגידי," אמרה דנה.
"מה?" שאלה אותה זוהר.
"ראית את שרה?" שאלה דנה. שרה גם הייתה איתם בגן, והיא גם חברתם לכיתה, אך לפתע היום ואתמול היא אינה הייתה נוכחת בבית הספר.
"אוי לא!" עצרה זוהר לקפל את בגדיה.
"מה? מה קרה?" דנה נדרכה, ולאחר מכן נעמדה.
זוהר נראתה כפסל מפוחד. היא עמדה בלי ניע, נראה היה שהיא עצרה את נשימתה.
"מה?" דנה הרימה את קולה. "תדברי אליי כבר, מה קרה? את ממש מלחיצה אותי!" היא ניסתה להזיז אותה.
לפתע היה נראה כאילו אבן נגולה על ליבה של זוהר. לפתע הפסל התעורר לחיים, ונשם כרגיל; לא היה ולא נברא. "קבענו אני ושרה בשעה 17:00 לעשות שיעורים ביחד." זוהר ניסתה להצטדק.
"מה? זה הכול? בגלל זה היה נראה כאילו הפכת למתה שהתעוררה הרגע לחיים? את נראית מקודם כאילו ראית רוח!" צעקה עליה מתוך ניסיון להבין את הלא נודע. לאחר כלא פחות מחמש-עשרה שניות, דנה התחילה לצחקק.
"מה את צוחקת? זה מלחיץ!" אמרה זוהר.
"לפי התגובה שלך, נראה כאילו נחש עלה עלייך!" צחקה דנה העת בקולי-קולות.
"אוי, סתמי כבר! איזה הגזמות…" הצטדקה זוהר.
"אויש…" לחשה דנה. זוהר קטעה את מחשבותיה. "רק, רק רגע… מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?" זוהר דיברה במהירות רבה.
"סליחה," מאי התרווחה עת על המיטה; היא הדגישה לבסוף את ההברה האחרונה במילה.
"רק רגע, רק שנייה. שיט! זה לא קורה לי…" אמרה זוהר בזמן שהתהלכה מצד לצד בחדרה המפואר במהירות.
"עוד הפעם, שנית, מה קרה??" דנה פקחה עיניה.
"אני יאמר לך מה קרה: מה שקרה זה שאני עם שרה קבענו גם ב-14:00 ללכת לאוטובוס ביחד בשביל לראות סרט בקולנוע," זוהר
דברה במהירות רבה, והפסיקה בהפתעה כיוון שעצרה לקחת אוויר.
"זה הכול?" הופתעה דנה. "בגלל זה את לחוצה אש?"
"מה את רוצה?" התפלאה זוהר. "שכחתי. ואם זה היה קורה לך?" היא הצטדקה בזמן שהמשיכה את דבריה. "את אז היית כבר מזמן…" זוהר עצרה בזמן שחשבה מה לומר. "היית מזמן…"
"מזמן…" דנה ניסתה להמשיך אותה.
"טוב," אמרה זוהר והניעה את ראשה לימין ולשמאל. "אין לי כרגע מה לומר, אבל ללא ספק את היית מתנהגת הרבה יותר גרוע ממני."
"ברור," דנה שיחקה כתמימה. "ברור…"
"נו, בטח שברור!" זוהר האמינה לה בקלות, למרות שדנה קצת חייכה.
"בסדר," המשיכה דנה את השיחה. "אבל איפה שרה?" זוהר לא ענתה לה. דנה המשיכה לשאול. "רגע," נעצרה. "מה השעה?" זוהר הציצה בשעונה וענתה לה: "עכשיו השעה 17:00."
"אז היא בטוח מחכה לך עכשיו באוטובוס," אמרה דנה, אך זוהר ניסתה להשתיק אותה, אז היא נקטעה. "טוב די," אמרה זוהר. "מה, באת לבאס אותי?"

***
באותו הזמן, נועם יצא מביתו ונעל את דלת ביתו, לאחר שהתלהב מהרעיון שלו: ללכת לסרט. הרי בכל-מקרה אין לי שיעורי-בית, חשב. הוא הגיע לרחוב, המשיך ללכת קצת, ולפתע נעצר. פתאום הוא הסתובב וראה שהוא עומד ליד תחנת אוטובוס.
"אוף, נו," נועם הרגיש חסר-אונים, "אני לא צריך את האוטובוס הזה!" אמר, "מתי יגיע האוטובוס שאני צריך?" שאל את עצמו נועם, כשראה שמגיע אוטובוס, אך לא לכיוון שהצטרך. "רגע, רגע, רגע…" נועם נדרך. הוא הסתכל לעבר האוטובוס, וראה באחד החלונות את שרה, מהכיתה, שכאמור אינה הייתה נוכחת בבית-הספר בימים האחרונים. למעשה – היא פשוט לפתע נעדרה. הוא ושרה היו חברים מאוד טובים (גם העת), אך בזמן האחרון הם קצת התרחקו אחד מהשני. כל אחד חשב שזה רק משום שהם התבגרו, לא יותר מזה.
"זאת לא שרה?" שאל את עצמו, אבל לא קלט זאת. "מה היא עושה
שם?"
נועם חשב בדיוק כך: לאן היא הולכת? מה היא זוממת? איפה היא הייתה כל הזמן הזה? ו… למה היא אינה עם זוהר? או עם מאי? הרי הן החברות הכי טובות שלה, והן מספרות אחת לשנייה הכול, גם כל דבר הכי קטן שקורה לאחת מהן! משהו פה לא מסתדר לי… בזה אני בטוח!

***
"נו באמת…" דנה התבאסה. "למה את חושבת ככה?" שאלה את זוהר, חברתה.
"מה נו?" זוהר ניסתה להבין אותה, אך ללא הצלחה. לאחר מכן, ניסתה זוהר כיוון אחר: אז שדנה לפחות תנסה להבין אותה, למרות שלא הייתה מרוצה בכלל אילו היו רבות ברגע זה, אך לא התביישה והואילה בטובה לפחות רק לנסות, לא להכריח.
"היא החברה הכי טובה שלי," אמרה זוהר, אך בדיוק ברגע זה, שמה-לב מה אמרה ולכן התעוררה קצת. "כלומר, גם את…"
דנה התעשתה. "יופי," אמרה דנה. "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע." אחר-כך היא חייכה.
"אני שמחה." דנה חייכה אליה בחזרה. "בקיצור, היא בטח חיכתה לי והלכה," הסבירוה זוהר. "ואני ממש לא אהיה מרוצה אם סתם ככה אאבד אותה, הכול רק בגלל איזו שטות אחת קטנה."
"אז אם זאת שטות אחת קטנה למה שתאבדי אותה?" סיננה דנה בלחש;
זוהר אינה שמעה אותה. אחר דנה הגבירה את קולה. "הבנתי אותך," המשיכה דנה. "את צריכה עזרה, נכון?"
זוהר הנהנה.
"אז פשוט תתקשרי אליה!" אמרה דנה.
זוהר ניסתה לרגע לחשוב מדוע שאינה תתקשר, אך לא צץ במוחה שום רעיון אחר או סיבה כזו או אחרת.
"רעיון נפלא!" זוהר הודיעה.
"יש לי עוד רעיון," אמרה דנה.
"מה?" שאלה זוהר בסקרנות כה רבה.
"אני יכולה גם לדבר איתה יום למחרת, כלומר מחר בבית-הספר." הציעה דנה פעם נוספת. "או שאת תדברי איתה מחר ואני בטוחה שהיא תבין," דנה התעשתה. "אבל עזבי… מה שאת רוצה, את בוחרת."
"לא, לא, ממש לא נראה לי," מחתה זוהר. "משום שיכול להיות שהיא לא תגיע מחר לבית-הספר." זוהר המהמה, "אבל עכשיו להתקשר אליה ולהסביר לה ששכחתי, ושעוד רגע אני באה, ושאני בדרך… זהו רעיון מצוין ולמופת!" דנה שילבה את ידיה, ולאחר מכן חיפשה את הטלפון שלה בכיסים. "איפה הנייד שלי?"
"הנה הוא," דנה הושיטה לה, הוא היה על המיטה.
"תודה." זוהר לקחה את הטלפון הנייד שלה וחייגה את המספר של שרה, שכמובן זכרה בעל-פה, אך הטלפון צלצל וצלצל, ושרה אינה ענתה. זוהר חייגה פעם נוספת אליה, וחיכתה שתענה; אך לאחר חצי דקה של שקט הבינה כי היא רק מבזבזת את זמנה, לא מעבר לכך. "היא לא עונה," הודיעה זוהר לדנה, ולאחר-מכן הרהרה קצת. "יכול להיות מצב כזה שהיא לא מדברת איתי עכשיו?" פנתה זוהר לדנה.
"הכול יכול להיות," השיבה דנה לזוהר. היא הסתכלה עליה בפחד. "אז איפה היא?" דנה שאלה.
נראה היה כאילו זוהר התעוררה, לפחות כך חשבה דנה באותו הרגע, בזמן שדנה התחילה לדבר במהירות רבה, כאילו אין מחר: "הבנתי אותך, הבנתי, אני יודעת, וזה בדיוק מה שהנני חושבת;" זוהר התבלבלה, "מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?" חשבה בקול שנשמע לחוץ מאוד. "אולי, אולי היא יכולה…" זוהר התהלכה פעם נוספת בחדרה מצד לצד, ולאחר-מכן הרהרה קצת ונעצרה. "בואי נלך לחפש אותה בבית של נועם," אמרה זוהר בקול לדנה, בזמן שהלכה לשולחן שהיה צמוד לקיר בחדרה, ולקחה את הטלפון שלה.
"אולי היא שם," מוחה פעל במהירות רבה. "אני חושבת שקרה לה משהו, אני דואגת. " זוהר הכריזה. "טוב, בואי!" אמרה זוהר, אך לאחר-מכן נזכרה כי אולי חברתה, דנה, אינה רוצה בכלל לבוא, לכן נדרכה במידה מועטה ושאלה, "רגע… את בכלל רוצה לבוא?" זוהר עשתה את עצמה מתחשבת עד מאוד; "או שאת מעדיפה להישאר פה?" בגלל שדנה הרהרה קצת ולא ענתה, קראה בשמה ומתחה את גבותיה. "דנה?"
"זוהר, תשמעי…" נשמע היה קולה של דנה נמוך, שקט וחלש.
"מה עכשיו? טוב, אין לי ממש כרגע סבלנות, אז אני הולכת, ביי! את רוצה – תבואי!" זוהר קטעה אותה ונשמעה מעשית מאוד. היא פתחה את דלת חדרה ובאה לצאת ממנו, אך לפתע היא הופתעה, וקולה של דנה עצר אותה.
"זוהר!" הפעם נשמע היה קולה של דנה כביר. "אני רוצה לבוא לחפש איתך את שרה, אבל…" דנה נעמדה מולה. זוהר הסתובבה אליה, וסגרה את דלת חדרה שפתחה.
"מה?" זוהר אמרה בקול רך.
דנה שקטה, בדיוק באותו הזמן שזוהר התעשתה. "אז אם את רוצה, תבואי עכשיו! מהר, אין לי את כל היום, אני מצטערת, אבל אין לי ממש זמן, אני לחוצה בטירוף!" זוהר קטעה אותה במהירות בזמן שפתחה את דלת חדרה ויצאה.
איזו חסרת נימוס! חשבה דנה, אין לה כוח אליי בכלל! עוד מעט, וגם אני כבר לא אדבר איתה! מה שקורה לה – פשוט מגיע לה!
דנה שמעה שזוהר יצאה מהבית וסגרה את הדלת – ולכן – בעקבות כך, דנה מיהרה לצאת מחדרה של זוהר ולהתקדם לעברה, וממש לא העלתה על דעתה ששכחה להביא לזוהר את הנייד שלה, ולמעשה – בכלל זוהר עצמה שכחה. זוהר הייתה עסוקה כל הזמן בשרה ובלהשלים איתה כמה שיותר מהר, עד שלא שמה-לב כי היא שכחה דברים קצת יותר חשובים; לדוגמה, אחד מהם: להקשיב לדנה, על הדבר החשוב שדנה אינה יכלה לחכות לאחר-מכן לספר לה.

לזוהר לא לקח הרבה זמן להגיע לביתו של נועם, למרות שהלכה שני רחובות ארוכים, יחסית לרגילים.
זוהר דפקה על דלת ביתו, אך נועם לא שמע את הדפיקות, ולכן אינו פתח את הדלת.
באותו הזמן, נועם דיבר לעצמו, בחדרו. "מה הולך פה? איך זה יכול להיות? משהו פה לא מסתדר לי."
לפתע, זוהר פתחה את דלת חדרו, וקטעה את מחשבותיו ודיבורו לעצמו, שניסה לפענח מה קורה עם שרה. זוהר הפסיקה לשמוע את מה
שדיבר לעצמו.
"למי אתה מדבר?" הופתעה זוהר לראותו לבדו.
"מה?" שאל נועם, כיוון שלא שמע היטב את ששאלה.
"למי אתה מדבר?" זוהר חזרה אחריה, למרות שרק אז קלטה שהיא אינה רוצה להביך אותו.
"רגע, רגע, רגע…" קטע אותה נועם, "איך נכנסת הביתה? הרי הדלת הייתה נעולה! מה, לא נעלתי?" נועם שאל ולאחר-מכן נלחץ מעט.
"מה?" זוהר שיחקה כתמימה.
נועם חזר על דבריו בקצרה; "איך נכנסת? הדלת לא הייתה נעולה?"
"מצטערת," אמרה זוהר. "אני יודעת לפרוץ!"
"לפרוץ?" נועם היה בהלם, "את השתגעת?"
"מה אתה רוצה? מה אתה כל-כך מתפלא?" זוהר נשמעה תקיפה אליו במידה מועטה, "אני יודעת מתי יש מישהו בבית, אז תיארתי לעצמי שאתה לא שומע," זוהר פירטה. "וחוץ-מזה, האורות דלוקים ורואים מהחלון."
"אז אם פרצת," אמר נועם, "כנראה שזה היה מאוד חשוב."
זוהר המהמה לרגע קט. "לא עד-כדי-כך."
"אז למה פרצת?" נועם חקר אותה.
"טוב, אולי די?" צעקה זוהר. "זה לא יקרה עוד פעם! הבנתי! למה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך?"
"טוב, סולח…" אמר נועם.
"למי דיברת בכלל?" זוהר קטעה אותו במהירות.
"מה רצית? למה באת לפה?" נועם ניסה להשכיח את השאלה ששאלה אותו.
"למה באתי? מה רציתי?" זוהר התבלבלה לגמרי.
"מה, את נורמלית?" צעק נועם.
"מה אתה צועק?" שאלה זוהר.
"איפה מאי? היא לא איתך?" שאל נועם והסביר לאחר זמן-מה שזוהר הסתכלה עליו וקימטה את מצחה. "כשיצאתי מבית-הספר שמעתי אתכן מדברות."
"שיט," אמרה זוהר. "היא בטח נשארה בבית שלי, אני שנייה הולכת ובאה איתה, טוב?"
זוהר יצאה מחדרו של נועם עוד בלי לתת לו לענות, ורצה מביתו עד ביתה, שהדרך לשם היא כשני רחובות. זוהר לא הרגישה בכלל שנועם נשאר המום ממנה ושאל: "מה קורה לה?"

זוהר נכנסה לביתו של נועם לאחר כרבע שעה.
כשנועם שאל אותה איפה מאי, היא ענתה מיד שהיא לא בבית שלה והיא לא יודעת איפה היא, בדיוק ברגע שדנה נכנסה לחדר של נועם.
"איך נכנסת?" שאל נועם את דנה.
"אופס," זוהר קטעה אותו. "אחרי שפרצתי שכחתי לנעול את הדלת."
"נכון, הדלת הייתה פתוחה!" הסבירה דנה.
"וזוהר," נועם הרים את קולו, בזמן שפנה אל זוהר. "הכול בשביל מה?"
"מה?" שאלה אותו במעט ביישנות.
"מה היה כל-כך חשוב? את יודעת בכלל ששרה נעלמה?" נועם צעק עליה, ולאחר מעט זמן נרגע.
"נזכרתי!" אמרה זוהר.
"במה?" נועם שאל.
"זה מה שרציתי להגיד לך," אמרה זוהר. "באתי לכאן כדי לחפש את שרה, הייתי בטוחה שהיא כאן! גם פתאום שמתי-לב שהיא נעדרה מבית הספר כבר כמה ימים…"