כישופים אפלים – פרק 1

הסיפור הגדול התחיל לא בעולם שלנו, העולם הרגיל, אלא בעולם שונה לגמרי. המעבר אליו היה רק מאיזשהו אי קסום, משונה וסודי ביותר באוסטרליה. אף לא אדם אחד ידע על קיומו, אפילו לא העוברים והשבים. עד שיום אחד, זה התחיל; וההרפתקה המסחררת עוצרת הנשימה, באה, וההרפתקה הזאת שינתה לכל אדם את חייו.

***
"שלום!" הקריא אריק בכיתתו והמשיך את דבריו. "אני אריק הוניוס, ואני בן 14. נולדתי בארצות הברית, אך כשהוריי נעלמו, מצאה אותי משפחה ואימצה אותי כאן, באוסטרליה. החברים הכי טובים שלי הם פיטר ומאי, והם בערך בני גילי. פיטר ומאי הם המשפחה שלי, אמנם לא הביולוגית, אבל אני לא מתייחס לזה, וזה חסר-משמעות בעיניי. הם מממנים לי את בית הספר, וכל מה שאני צריך הם עושים ואף מעבר. אני מבקש רק לגור איתם. אני ממש מודה להם על כל מה שהם עושים בשבילי. אז… זהו, כעיקרון. אני מניח שעכשיו אתם מכירים אותי קצת יותר טוב." אריק סיים להקריא וכל כיתה ח' מחאו לו המון כפיים מכל עבר.

***
אריק דפק על דלת הכניסה של ביתו ולאחר מכן ונכנס.
"שלום." אמר אריק, אך אף אחד לא ענה. "מישהו בבית?" הוא המשיך, אך אין קול ואין עונה.
אריק הוא גבוה יחסית לגילו, יש לו שיער חום חלק והוא תמיד מגוון בלבושו; הוא צנוע, חכם, ביישן ומאוד מנומס. אין לו תמונות עם הוריו, אף לא תמונה אחת.
דלת הכניסה נפתחה.
"הו, שלום אריק! איך היה בבית הספר? סורי אם אתה מחכה כאן הרבה זמן." מאי התעניינה.
"לא, לא! מה פתאום? הרגע נכנסתי." ענה אריק והמשיך: "היה בסדר בבית הספר, ממש רגיל. חוץ מזה שהיום הקראתי קצת מידע עלי, לכבוד פתיחת השנה, אבל זה ממש שטויות, באמת."
מאי קטעה אותו. "איך היה? היית טוב? מחאו לך כפיים? נו, תספר כבר!" אריק ידע שהיא פטפטנית, אבל חוץ מזה היא ממש דמתה לו.
"אולי את תספרי לי, איך היה היום שלך?" שאל אריק.
"רגיל, כמו שלך. להזכירך, אני גם בכיתה ח'." ענתה לו מאי והמשיכה בשלה. "טוב, אני הולכת להחליף את חולצת בית-הספר."
"או-קי, ביי. אני בינתיים יורד לחוף." אריק נזכר שהבית שלהם משקיף לים.
"ביי, אני אבוא עוד מעט." אמרה מאי, בזמן שעלתה במדרגות לחדרה המפואר.
אריק יצא מביתו וירד אל חוף הים.

***
אריק ישב על החול הצהוב, הרך והנעים מול הים. הוא בהה בים וחשב על הוריו, שלא הכיר ולא ראה מעולם; הוא חשב על העובדה שיכול להיות שיש לו אח או אחות, והוא שקע במחשבות עד שמאי קטעה אותו.
"היי!" אמרה והתיישבה על החול לידו, מול הים. "מה קרה?" מאי המשיכה והסתכלה עליו.
"כלום." ענה אריק.
"אז למה אתה נראה לי קצת עצוב ומבואס?" מאי שאלה.
"סתם, כלום…"
"אתה יכול לספר לי."
"רק חשבתי על ההורים שלי." לחש לה אריק. מאי שתקה. הוא המשיך: "הם לא מתו, הם רק נעלמו." מאי מיד ענתה, היא כנראה הבינה שאם היא תמשיך לשתוק זה לא יעזור. "אני ממש מבינה אותך…" אריק קטע אותה והגביר את קולו. "את לא מבינה כלום!" היה שקט, נשמע רק רחש הגלים. פתאום אריק ראה שהגלים סוחפים אחריהם בקבוק זכוכית, ובתוכו מגולגל קלף שעליו רשום באותיות שחורות, גדולות וברורות 'אריק הוניוס'. אריק נעמד על רגליו. "מאי… מאי, תראי!"
"מה קרה?" היא נעמדה בעקבותיו.
"את רואה את הבקבוק?"
"איזה? זה שבים?" מאי התבלבלה. "רגע, רשום עליו 'אריק הוניוס'."
"חכי, עוד מעט הבקבוק יבוא אלינו ונקרא." הודיע אריק למאי. "אבל זה לא קצת מוזר?" שאלה מאי. "קצת?" צחק אריק.
לאחר דקות ספורות הבקבוק נסחף אל החוף. אריק מיהר לרוץ לשפת הים לקחת את הבקבוק, מאוד סיקרן אותו לדעת מה רשום שם.
"הבקבוק אצלי!" קרא אריק למאי מרחוק.

פיטר נכנס לביתו.
"שלום!" פיטר קרא. "מישהו בבית?" אף אחד לא ענה. הוא מיד הבין שאין אף אחד בבית, רק שלא ידע אם כולם באו והלכו כבר, או שבכלל עוד אף אחד לא בא. פיטר הסתכל בשעון שעל ידו. "עכשיו השעה 14:20. הלימודים הסתיימו היום ב- 14:00." פיטר חשב בזמן ששאל את עצמו; 'איפה הם יכולים להיות?'.

"מה זה יכול להיות?"מאי הסתקרנה.
"נפתח ונראה." ענה אריק. אריק פתח את הבקבוק והוציא ממנו את הקלף המגולגל.
"שלום!" פיטר הפתיע את מאי ואריק. "ידעתי שתהיו כאן…"
מאי מיד אמרה בחוסר סבלנות. "פיטר, לא עכשיו!" אריק המשיך אותה בנועם. "בבקשה…"
"מה לא עכשיו?" פיטר נעלב. הוא חשב בליבו: אפשר לחשוב מה עשיתי שהם מתייחסים אליי ככה. אני אח שלהם… אריק ומאי קטעו את המחשבות שלו. "אנחנו מצטערים, לא התכוונו. אנחנו פשוט קצת עסוקים…" אריק התנצל.
"מה זה הקלף המגולגל הזה בכלל? מי כתב לך?" שאל פיטר.
"זה מה שאנחנו 'עסוקים', פיטר! תעזוב אותנו בשקט כבר ועוף!" צעקה עליו מאי.
דמעות זלגו על לחיו של פיטר, והוא מיד – בלי לחשוב – קרע את הקלף לארבעה חלקים והוא זרק אותם לתוך הים.
אריק לא האמין למראה עיניו, וחשב לעצמו חזק בליבו: לא! לא, זה לא קורה לי! לא! אולי מישהו רצה להעביר לי מסר כלשהו, והוא לא הספיק אז הוא זרק לים? אני לא יודע, אבל אני יודע שהכול יכול להיות, ושכל זה לא קורה סתם. מישהו רצה להגיד לי משהו, אני בטוח! ופיטר הרס את הכול… הוא לא יכול היה לבוא שנייה אחרי, ואז הייתי פותח ורק רואה? עכשיו הדבר היחיד שנשאר לי כדי להוכיח לעצמי שכל זה לא היה חלום זה הבקבוק, רק הבקבוק.

"אל תדאג, אריק." גמגמה מאי וראתה את עצבותו של אריק. "טוב, אני הולכת לסגור עם פיטר חשבון." אמרה מאי ונעמדה על רגליה.
"לא, לא, לא, לא, לא!" אמר אריק והושיב אותה. "ממש ממש לא צריך, וזה ממש לא יעזור. אתם רק תריבו עוד יותר." אריק הסביר לה.
" 'אתם'? למה 'אתם'?" התעצבנה מאי והתבלבלה.
"אז רגע, אני רבתי איתו? אני צעקתי עליו?" צחק אריק והמשיך. "הוא בוכה בגללי?"
"אה, צודק." אמרה מאי ונרגעה. "אבל למה הוא דוחף את האף שלו לעניינים שלא שלו?" אריק קטע את דבריה. "הוא לא עשה כלום, הוא רק אמר לנו שלום." אריק הצדיק את פיטר וריחם עליו. "עכשיו הוא בוכה, מסכן."
"אז מה נעשה?" מאי רצתה לתקן את המצב.
"יש לך רעיון?" שאל אותה אריק.
"לך?"
"אני הולך לראות מה איתו, לראות איך הוא מרגיש." אמר אריק ונעמד.
"למה לא אני?" מאי נידנדה.
"עליך הוא בטח יצעק."
"נכון, צודק."
"אז, ביי."
"בהצלחה!" בירכה מאי את אריק.
"תודה." אריק הלך, ומאי נשארה על החוף.

"היי פיטר." נכנס אריק לחדרו של פיטר, הוא ידע שימצא אותו שם. פיטר לא ענה. "מאי ביקשה ממני למסור לך שהיא מצטערת." אריק התיישב על המיטה של פיטר. לאחר כמה שניות פיטר לא הספיק להתאפק והגביר קצת את קולו.
"אז למה היא לא באה להתנצל?" שאל פיטר את אריק.
"אני אשאיר אותך בינתיים להירגע, אני אחזור אחר כך." הודיע אריק ויצא מחדרו של פיטר.

"נו?" שאלה מאי בחוסר סבלנות כשאריק הגיע אל חוף הים.
"מה נו?" שאל אותה אריק והתיישב על החול. היא מיד ענתה לו: "איך הוא?"
"הוא לא ענה לי." אמר אריק ומאי נראתה קצת מאוכזבת.
"ממש חבל. אז מה אתה מציע שנעשה?" שאלה מאי.
"לא יודע, אבל הוא יירגע, הוא סתם נסער." אריק ענה לה. מאי הפנתה את מבטה אל הים.
"אריק, תראה!" מאי התלהבה. "מה? מה קרה?" אריק נלחץ.
"זה הבקבוק עם הקלף!" מאי נעמדה, בעקבותיה גם אריק.
"הוא עוד שנייה מגיע אלינו."
"אבל איך?" מאי לא הבינה וכיווצה את מצחה.
"כנראה שלמישהו מאוד חשוב שאני אדע מה כתוב בקלף הזה." אריק התקרב לשפת הים. תוך דקות ספורות הבקבוק עם הקלף הגיע אל החוף. אריק רץ אל הבקבוק עם הקלף המגולגל, שעליו רשום באותיות שחורות, גדולות וברורות 'אריק הוניוס'. ברגע שאריק נגע בבקבוק, נשמע קולו של פיטר.
"אריק!" קרא פיטר והמשיך. "אני צריך אותך רגע…"
אוי לא חשב אריק בליבו, עד שיש לי את ההזדמנות הזאת, לגלות מה ומי רוצה או רוצים ממני, שזה הדבר הכי מסקרן בעולם, עוד פעם פיטר! הוא כבר הרס לי את הקלף פעם אחת, ונראה לי שזאת כבר ההזדמנות האחרונה לגלות מה כתוב בקלף הזה. אני חייב לדעת מה רשום שם! אני חייב!

למזלו הרב של אריק, מאי תפסה את פיטר וקרצה לאריק במהירות, וסימנה לו שבזמן הזה יבדוק מה כתוב בקלף המגולגל שבתוך בקבוק הזכוכית, או לפחות ככה הוא הבין.
"היי, פיטר!" מאי באה לפיטר. פיטר לא ענה. היא החליטה להתנצל. "אני ממש אבל ממש מצטערת שצעקתי עליך, ממש לא התכוונתי."
אריק מיהר לפתוח את הבקבוק ולהוציא ממנו את הקלף המגולגל, לפני שפיטר ידחוף את מאי ויבוא אליו. אריק פתח את הבקבוק ונגע בקלף. ברגע שאריק נגע בקלף ירד גשם, היו ברקים, רעמים וסערה. מאי צרחה לאריק שיבוא להיכנס הביתה. "אריק! בוא! תקרא את הקלף אחר כך! זה לא מה שחשוב עכשיו!!"
"איזה קלף? קרעתי וזרקתי אותו למים, בשביל העונש שהגיע לך!" צעק פיטר על מאי. "אני לא יכול להסביר לך עכשיו."
"למה?" פיטר נדנד.
"בוא ניכנס הביתה!" צעקה מאי. "אריק! אריק!! אריק!!!"
אריק הכניס את הקלף למכנסי הג'ינס שלו ורץ הביתה. הוא לא הספיק לקרוא את מה שרשום בקלף.

***
"אז בקיצור, רציתי להתנצל." מאי המשיכה את השיחה שלה עם פיטר בחדרו.
"סולח…" אמר פיטר וחיבק אותה בחיבה.
"טוב, אני חייב לצאת, אני ממש עסוק… אז, נדבר אחר כך." אמר אריק והחזיק את כיס הג'ינס שלו הרטוב. מאי מיד ענתה וקרצה לו. "מעולה, ביי."

אריק היה בלחץ כשהוא יצא מחדרו של פיטר. הוא ידע שבעוד כמה רגעים הוא יידע מה כתוב במכתב בשבילו, והוא היה מאוד במתח. אריק פתח את המכתב, וקרא בליבו שדפק בעצמה רבה.
המכתב היה פתוח מול עיניו:

שלום אריק
אני דייויד קווני, ורציתי להודיע לך שנשמר מקום עבורך בבית הספר שאני מנהל:
White – Flag; חטיבה ותיכון לכישוף ולקוסמות.
החטיבה והתיכון מתחילים את הלימודים ב- 1 בספטמבר. אם הינך מעוניין, אשלח מידע נוסף בעוד כשבועיים – נותן לך זמן ואת האפשרות להחליט.
אנא שמור על כך בסודיות מוחלטת, אל תספר לאף אדם.
תודה ובברכה,
דייויד קווני
מנהל בית הספר
White – Flag;
חטיבה ותיכון לכישוף ולקוסמות

אריק המשיך לקרוא את המכתב עוד ועוד פעמים; התרוצצו במוחו כל כך הרבה מחשבות ושאלות, כך שבקושי הבין את המכתב שקיבל הרגע. הוא חשב: איך אני אצליח לא לספר על כך למאי ולפיטר? וחוץ מזה – אני לא נוסע בלעדיהם. אבל… יכול להיות שבכלל עובדים עליי? ולמה רק עוד שבועיים עוד מידע? אוף, ממש מבאס…
אריק לא הבין את המכתב, הוא לא התלהב ממנו.

השבועיים הבאים עברו על אריק לא כרגיל.
בכל יום שעבר, חשב על היום ההוא, המרגש, על המכתב.
אריק חשב: כמה אני מחכה שהשבועיים האלה ייגמרו, ייגמרו… אלה השבועיים הכי ארוכים בעולם! ואם בכלל בסוף השבועיים האלה לא יגיע אלי עוד מכתב, עוד מידע?
אוף, יש רגעים שאני חושב שזה טוב שאני מחכה, ושבסוף זה יהיה שווה; אבל יש גם רגעים שאני מרגיש שסתם עובדים עליי, ושעוד מכתב לא יגיע לעולם; ושהחלום הזה לעולם לא יקרה…
אני רק רוצה לדעת עוד!
ואני משתגע מזה שאני לא יכול לספר לאף אחד!
כשמאי ופיטר שואלים אותי 'מה קורה?' אני אומר להם 'בסדר', ושום דבר לא בסדר אצלי בשבועיים האלה!
ואם בכלל, בסוף, לא יגיע אלי שום מכתב? לא יגיע אלי שום מידע?
שלא לדבר על זה שאני בכלל רוצה לעבור בית ספר, אבל עם פיטר ומאי. אני לא רוצה לבד.
חיכיתי כל כך הרבה זמן לעוד מכתב שיגיע בשבילי, וישבתי ליד הים שעות על גבי שעות כל יום, למרות שידעתי שאני יושב שם לשווא.
מתי השבועיים האלה ייגמרו כבר? מתי? מתי אוכל לקבל עוד מידע? מתי? ומתי אני בכלל אדע, שלא עובדים עליי? מתי? השבועיים האלה נראים לי נצח! כמה אפשר לא לדעת? כמה? אני משתגע… עוד כמה זמן אני אקבל עוד מידע? אני לא יכול יותר! אני לא יכול… אני חייב לספר למישהו, חייב!
כך חשב אריק, עד שהיום הגורלי שלו הגיע; עברו ארבעה עשר ימים… אריק כל כך התרגש, עד שלא הצליח לישון בלילה. הוא הבין שיקבל סוף סוף עוד מידע, הוא כל כך חיכה לרגע הזה.

אריק הגיע אל הים בערב, הוא חיכה שם כל כך הרבה זמן, מול הים עד שיגיע אליו מכתב חדש. לאחר חצי שעה, בשעה 20:00 בדיוק, אריק הסתכל על הים ופתאום, בלי שום הכנה, הגיע אל חוף הים הבקבוק עם הקלף המגולגל, שעליו רשום באותיות גדולות, שחורות וברורות 'אריק הוניוס'. אריק נעמד מרוב התרגשות ורץ לקחת את הבקבוק. הוא מיהר לפתוח אותו ולראות את הקלף לפני שפיטר יבוא, כמו בכל הפעמים הקודמות. אריק נגע בקלף בזהירות, כדי שלא תהיה איזו סערה, ואכן לא הייתה. אריק קרא את המכתב בלב.