כישוף כובל | פרולוג

חלון הזכוכית השקוף היה עטור טיפות גשם שנזלו וניקוו בתחתיתו, מכים בחוזקה על הזכוכית, מטשטשים את מראות חוץ החלון. מבעד לחלון השתקפו באופן לא ברור צבעי אפור ומעט ירוק, ומי שהיה טורח לפתוח את החלון ולהתמלא בגשם עד שלד עצמותיו היה רואה שאלו רק בניינים רגילים ומשעמים, כמעט זהים אחד לשני, מעוטרים פה ושם בעץ או שיח. ניתן היה גם לראות- אם הוא התעקש להמשיך להביט סביבו על אף הגשם זלעפות, שהשמיים לבשו עליהם גוון אפור כהה- כמעט שחור, וענני סערה אפלים וכבדים התקבצו בהם. אומנם כבר הגשם היה מרטיב כמקלחת ביום שרבי, אך הייתה זו רק תחילת הסערה הממשמשת ובאה.
האישה הסיטה את הווילונות הלבנים ובכך הסתירה את טיפות המים הנוזלות על החלון, וידה לפתה את קצה הווילון בחוזקה, כאילו היה חבל שיכול להציל אותה מטביעה. למרות שהחלון לא נראה עוד, היא עמדה כשגבה מופנה לחדר, ופניה מביטות אל הווילון. שערה החום של האישה השתפל לאורך גבה בגלים גדולים, זהוב בתחתיתו וכהה בחלקו העליון. הוא היה מפוזר ומלא ברק, מתפזר לכל הצדדים כשהיא זזה. אבל היא לא זזה. שמלתה הכחולה הכהה ישבה עליה במדויק, כאילו נתפרה למידותיה בדיוק. היא נצמדה לגופה באפן מחמיא והשתלבה באווירת החדר הכללית- כהה כל כך. רק הווילונות הלבנים היו כתם שהכתים את הצבע השחור השולט בחדר. נעלי העקב האדומות והגבוהות שלה נראו כטעות, כאילו עומדת להתכופף בעוד רגע ולצבוע אותם באפור כדי שיתאימו לחדר. אותו החדר החשוך כל כך עד שעינייה עדין לא הסתגלו לראותו והצליחו לחדור את החשיכה, אך היא ידעה היטב מה היה בו. היא כבר הייתה בו פעמים רבות בעבר. רוח קפואה סטרה ללחייה, מלווה בקול זמזום מכני שקט. היא המשיכה להביט אל החלונות, גופה עדיין לא זע.
"אליזבת." אמר קול גברי מפנים החדר. שקט כל כך עד שיכלה האישה להעמיד פנים שלא שמעה אותו, אבל גם היא הייתה עושה את זה הוא היה יודע זוהי לא האמת. היא זזה ולא אמרה דבר, נשארת, קפואה, לעמוד כשידה אוחזת את ווילון הקטיפה.
"אליזבת." חזר הקול השקט, אך גבה מעט, כאילו כדי להבטיח שתשמע אותו, ולוודא שאינו התבלבל.
שערה של האישה ששמה- ככל הנראה- אליזבת זע מעט כשנעה בצורה כמעט בלתי מורגשת. אותה התזוזה הקלה שנקלטה בעיניו החדות של האיש הייתה ממש מילימטרית, אך אפילו אותה תנועה קלה הייתה מוטענת במתח רב כל כך, בחוסר נחת ובחשש, עד שנדמה היה שקטפה את כל הרגשות השלילים הניתנים מכל איזור בעולם, ואת כולם החדירה לתנועה קלה ופשוטה.
"אליזבת." חזר הקול, הפעם מורם. אומנם כבר היה ברור גם לאליזבת וגם לגבר שהיא אינה יכולה להתעלם ממנו ושהיא שומעת אותו היטב, אך היא המשיכה במשחק.
"אליזב-" החיל הקול לצעוק כשאליזבת קטעה אותו.
"שמעתי אותך בפעם הראשונה." השיבה בנימה קפואה, אבל עצבנות הסתננה מבעד למסכת "אני- לא- מרגישה- ולא- אכפת- לי-". קולה היה שונה מחזותה החיצונית, גבוה ומעט צרוד, כאילו נוהגת לצעוק הרבה.
נשמעה נשיכת שפתים שבאה בלי ספק ממנה.
שתיקה מתוחה השתררה בין השתיים, רק קול נשימותיהם השקטות באופן כמעט בלתי טבעי הפר אותה.
"אה," אמר האדם ביובש. "פשוט לא ענית, אז חשבתי-
"מה חשבת?" אליזבת הסתובבה בבת אחת והפנתה אליו את מבטה. כעת ניתן היה לראות שעינייה היו כחולות קפואות, כים שקרחונים הפשירו לתוכו. הן היו כל כך מנותקות מרגש, כל כך קרות, שממש לא ניתן היה שלא תעבור צמרמורת באדם שבו ננעץ מבטה, במיוחד כשהוא היה נוקב כל כך. אך האדם לא התרגש. אותו האדם, שהיה בעל שיער מאפיר ועיניים שחורות קרות ונתלות כשל עיני מתים, וחליפה אפורה משעממת וחסרת כל יחודיות, קם מהכיסא המסתובב בו היה שמוט עד כה ושיחק בדבר מה בכיסאו.
"חשבתי שיש לך התקף." אמר בשקט.
אליזבת לא אמרה כלום לכמה שניות, ואז- בלי שום אזהרה מוקדמת- התמוטטה לתוך הכיסא שבו ישב- שכב האדם לפני רגע. האדם לא נראה מופתע, להפך, הוא זז הצידה כדי לפנות מקום.
אליזבת הצטנפה לכדור קטן וכל חזותה החיצונית שמכילה קור עסקי קרסה. היא פרצה בבכי כמו ילדה קטנה והתכווצה במקומה, דמעותיה מטפטפות כמו הטיפות על החלון. הרגע היה נראה כל כך אישי, ונראה שהגבר דאג להפריע. אך כשעצרה אליזבת מבכייה כדי לשאוף אוויר הוא הושיט לה בהיסוס מטפחת לבנה וכמעט מיד שלך את ידיו בחזרה בחשש. אליזבת הנהנה בהקרת תודה וקינחה את אפה בקול תרועה רם.
"אליזבת," אמר האדם והרימה את ראשה באמצעות אצבעו. "את יודעת מה זה אומר, נכון?" שאל בקול מתקתק.
אליזבת נראתה חסרת אונים. היא נענעה בראשה.
"מ- מה- מה זה אומר?" שאלה בשקט, משתדלת להרגיע את עצמה, מצליחה להעלים אך בקושי את הלחלוחית מעינייה.
"זה אומר," אמר האיש ועזב אותה. הוא התקרב לחלון ובמשיכה חדה אחת קרע את הווילון, חושף לעינייה את הרקע הקודר בחוץ.
"שאת עוזבת."