כולנו פראיירים של משהו – פרק 3- החלטות הרות גורל
אוליביה גרין הייתה מסוג המורים שגרמו לאנשים לרצות להיות מורים. המשמעת של תלמידיה הגיעה מהמקום הטהור והגבוה ביותר – כבוד. תפקיד המורה היה מורכב בעיניה, לא די ללמד. כמורה יש לחנך לאהוב, להכיל, להיות הדמות שמעולם לא הייתה לה. מחויבותה הייתה ללא שיעור, גם במצבים מאתגרים כמו להחליף מחנכת ,שיצאה לחופשת לידה. מחנכת של אח של החבר שלה לשעבר.
"מה אמא שלך בישלה היום?" שון שאל בסקרנות בעודם יוצאים מהדלת הראשית של בית הספר. "אנחנו נגלה ביחד." אוליביה השיבה תַּלְמִידָהּ בחיוך. "היי ליב, סיימת להיום?" כריסטיאן, גזבר בית הספר, שאל "משהו כזה." אוליביה אמרה בחצי חיוך "אז את פנויה הערב." כריסטאן אמר וגבתו הורמה בשובבות. אוליביה צחקה "מתי תוותר כריסטיאן?" "עד שֶׁתֵּעָנִי לי."הוא חייך אליה"נתראה מחר." אוליביה חייכה חזרה, והתקדמה לכיון היציאה. "הוא לא מוצא חן בעיניי." שון אמר בזעפנות. "אתה נשמע בדיוק כמו אח שלך" אוליביה אמרה וליטפה את שיערו. "הוא מגיע לאסוף אותי?" שון שאל בעיניים גדולות. "כמובן, ברגע שיסיים לעבוד." היא השיבה ברוך.
"למה זה ממשיך לקרות? אימא שלי בסדר?" שון שאל בדאגה, אוליביה עצרה מבעד עצמה. היא לא יכולה לספר, זה לא ממקומה. "תשאל את אחיך." היא סיננה מבעד לשפתיה. "אחי ואני לא ממש בקשר.." שון אמר בעודו תופס את מקומו בתא הנוסע. "זה מצער לשמוע." אוליביה אמרה בכנות והתיישבה בצורה מגושמת בתא הנהג. "זה בסדר, יש לי את אימא." שון אמר והשעין את ראשו נגד החלון. "כן." אוליביה נאנחה בכבדות, אילו רק ידע…
"שוב?" נטלי גרין, אימה של אוליביה, נזפה בה. מהשניה שנכנסו לביתה, אוליביה ידעה שאימה לא תהיה מאושרת. זאת לא הפעם הראשונה שאוליביה מסכימה לעזור לג'ונתן, אבל נדמה שהמצב רק הולך ומחמיר."לא לפני הילד." אוליביה לחשה לחישה רמה. "את כל כך תמימה, לא הייתה תקופה בה הבחור הזה לא ניצל אותך." נטלי נעצה בביתה מבט קשה. "הגברת גרין אפשר עוד מהעוף?" קולו הקטן של שון קרא ברקע. נטלי נאנחה בעייפות ועזבה את המטבח, משאירה את אוליביה עם מחשבותיה. כוס מים קרים לא מספיקה כדי לקרר את הרגשות הבוערים בה. היא מכריחה את עצמה לנשום עמוק, להתעלות מעל הצורך להיכנע לכעס שלה. בצעדים מהירים היא עוזבת את המטבח, עליה להתמודד עם המצב "אני מבינה שאתה נהנה שון." אוליביה אמרה לו בחיוך שהסתיר הרבה. "אני אוכל לארוז קצת הביתה?" הוא שאל במבט נואש. השאלה הזאת לקחה את אוליביה לאחד מהקורסים שלמדה מזמן באוניברסיטה, בו דובר על הזנחת ילדים. דגל אדום בוהק התנופף מול עיניה, ומההיכרות עם אילן היוחסין של משפחת אריקסון, היא יודעת בדיוק למה.
"אני יכול?" השאלה של שון מחזירה אותה למציאות "כן בטח, כמה שתרצה." אוליביה מלמלה, אימה מביטה בה בחומרה. "הכנת את שיעורי הבית?" אוליביה שאלה את שון, מתעלמת מעיניי הלייזר של אימה. "כן, בכיתה.. אבל היה לי קשה." הוא התוודה בבושה. "קושי לא מפחיד אותנו, תן לי לבדוק את השיעורים שלך בספרות אנגלית.. אולי אוכל לעזור." היא אמרה באדיבות. מחברת מרופטת הוגשה לה והשגיאות בתוכה היו מעל לכל שיעור. שגיאות כתיב שתואמות לשגיאותיהם של תלמידים בכיתות נמוכות יותר. אוליביה נאנחה, פיגורו של שון בחומר היה דבר ידוע לסגל. "שב לידי שון, ננסה לפתור את המטלה יחד." היא אמרה בקול רועד. שון קם מכיסאו והתיישב על הכיסא הצמוד אליה. "תכננו לצאת לקניות יחד, אבל מכיון שאת עסוקה, אצא בעצמי." נטלי אמרה בעוקצנות לביתה. "אני מצטערת אימא, אני אפצה אותך." אוליביה התנצלה בצייתנות "נתראה כשאחזור." נטלי השיבה ויצאה בצעדים נמרצים מהבית.
אך אוליביה ידעה בדיוק מתי אימה חזרה, צעדיה הכבדים בחדר המדרגות היו סימן זהות מובהק שלה, חזקים, חדים, בדיוק כמו האישיות שלה. נקישה רמה בדלת עצרה את זמן התרגול."אני כבר אבדוק את ההתקדמות שלך שון." אוליביה אמרה וקמה ממקומה. היא לא זוכרת את כמות הזמן בה היא לימדה אותו. אבל דבר אחד היה בולט, היסודות רעועים. נקישות נוספות נשמעו "אני באה אימא!" אוליביה קראה ופתחה את הדלת במהירות. אימה עמדה בפתח מותשת, אך היא לא הייתה לבדה. לידה עמד גבר מרשים, גבר שהכירה היטב, ג'ונתן. כאשר נפגשו עיניהם הוא הבזיק לה חיוך קטן, חיוך מהסוג שהעביר רטט בליבה. "תודה לאל, השקיות הללו כבדות, והחבר שלך אפילו לא הציע לי עזרה!" נטלי רטנה ונכנסה פנימה במהירות. "היא משקרת! היא סירבה לקבל את העזרה שלי." ג'ונתן מחה. "אני כאן, שומרת על אחיך, ואתה לא עוזר לאימי?" אוליביה שאלה באי אמון. "ליב, אימא שלך לא הסכימה לקבל עזרה, היא אישה קשה." ג'ונתן אמר בטון שקט ורגוע. דמותו הקטנה של שון רצה אל עבר הפתח, קוטעת את השיח. "היי חבר קטן." ג'ונתן אמר לו בחיוך, כששניהם עמדו אחד ליד השני הדמיון ביניהם היה מודגש יותר מבדרך – כלל. "תארוז את החפצים שלך ונלך." ג'ונתן אמר וליטף את שיערו. "לא לפני שאתה ואני מדברים." אוליביה אמרה ונעצה בו מבט ארוך "כמובן." ג'ונתן אמר והסתכל בה ארוכות.
"אני הבאתי אותך לחדרי כי עלינו לדבר בפרטיות." אוליביה פתחה את דבריה. רעד עבר בגופה, היא הייתה לחוצה. עבר זמן מה מאז שג'ונתן נכח בחדר שלה ולמרות זאת התחושה הייתה שהוא כאילו לא עזב. אוליביה הביטה בו, נאה במדי המשטרה שהחמיאו לצבע עורו הבהיר. "אני מקשיב." הוא אמר בחיוך ונעץ בה מבט רב משמעות. אוליביה נאנחה "המצב חייב להיפסק." "אני מסכים… המצב הזה משוגע, אנחנו מכירים אחד את השנייה שמונה שנים.. אנחנו לא יכולים להיות זרים פתאום." ג'ונתן אמר בנחישות, כל כך שמח שהיא מדברת בהיגיון סוף כל סוף "לא.. אני.. לא דיברתי על זה.. התכוונתי לשון, אני פונה אלייך בכובע השני שלי.. הגברת גרין." אוליביה אמרה באי נעימות, מבחינה באור הנרגש בעיניו של ג'ונתן כבה. "כן, כמובן, אני מתנצל." ג'ונתן מלמל באכזבה גלויה לעין. "לא, אל.. כמו שאמרתי עכשיו, יש לי שני כובעים. ג'ונתן, אנחנו מכירים הרבה לפני שנהפכתי למחנכת של שון, ואני יודעת שזה הופך את המצב למורכב יותר, ואילו הגברת לורנס לא הייתה יולדת, כנראה שהיית נמצא מולה עכשיו.." אוליביה אמרה בייאוש, ג'ונתן קטע אותה, הוא ידע כמה מחשבותיה יכולות לסבך אותה. "ליב, זה בסדר, זה לא משהו שאף אחד מאיתנו יכל לשלוט בו. אני שמח ששון איתך, אני סומך עלייך.." ג'ונתן אמר בחום. היא נאנחה "העובדה שאנחנו מכירים לפניכן מסבכת הכל, לא רק שאני חושדת ששון סובל מהזנחה, אני כמעט משוכנעת שזה המקרה..אנחנו צרכים לדבר על זה." אוליביה אמרה בתסכול וצער. ג'ונתן נאנח, הוא ידע שהיא צודקת. ג'ונתן צנח על מיטתה בעייפות , אם הם מתכוונים לדבר על הבית שלו, הוא צריך לשבת. אוליביה נאנחה שוב ונשמה עמוק, המבט של ג'ונתן הסגיר אותו, הוא דרוך למוצא פיה."אני לא יכולה לעצום עין, יש כאן מקרה בולט של הזנחת ילדים, למה לדעתך המנהלת רוצה לדבר עם אימך? שון מגיע מידי יום בבגדים בלויים, הוא מפגר בחומר לא רק אצלי, והיום, הוא ביקש לארוז חלק מהארוחה.." אוליביה אמרה בעצבות. "מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לפקח על אימי בכל דקה פנויה" ג'ונתן רטן "ואני לא מצפה ממך, אבל שנינו יודעים שהחשדות שלי מבוססים.. קתרין חזרה להשתמש?" אוליביה שאלה בטון שקט, עיניה הגדולות נכנסנו עמוק לנשמתו של ג'ונתן כמו שרק הן ידעו. "א-אני לא יודע, לא ביקרתי אותה המון זמן." הוא השיב בתהייה. לא היה לג'ונתן שום עניין בה, היא הייתה אמורה להיות אימא שלו והיא נכשלה, פה הסיפור ביניהם נגמר. "ובכן, תודיע לה שהמנהלת רוצה להיפגש עימה" אוליביה אמרה מנסה לבחון את דמותו הוא נראה חסר אונים, ישיבתו עייפה כל כך, והוא פכר באצבעותיו כמו שתמיד נהג לעשות כשחש אי נוחות. "אני אומר לה" הוא השיב בשקט שהצביע על הריקנות בו. "ג'ון, אני אמורה לדווח לרווחה על המצב של שון.. דיווח יגרום לכך ששון יילקח מביתו ויעבור למערכת עד שיימצא לו סידור מתאים." אוליביה הסבירה בכאב. "לא, את לא יכולה לעשות את זה" ג'ונתן התנגד מיד, שון לא צריך לשלם על הטעויות של אימו. "אני חייבת לעשות את זה, מעבר לכך גם אתה חייב, אתה שוטר." אוליביה אמרה. הכאב לא נעלם מקולה, רק גדל. ג'ונתן נאנח והשעין את ראשו על כרית שקנה לה מזמן, עוד כשרק החלו לצאת. הוא עצם את עיניו בייאוש, והמחשבות החלו לרוץ בראשו כמו סופת טורנדו. "יש עוד אופציה, אתה או אחותך יכולים לקחת עליו אחריות, שניכם בגירים." אוליביה הציעה בחשש, מנסה לבחון את תגובתו לרעיון. "ליסה לא יכולה לעשות את זה, היא סמנכ"לית נחשבת.. אין לה זמן לטפל בילד." ג'ונתן ביטל את דבריה מיד."נראה שרק אתה נשארת…" אוליבה אמרה את המתבקש, מתכוננת בליבה לכל תשובה שעלולה לבוא. " ליב נו בחייך, את יודעת שאני חסר אחריות, את אמרת את זה בעצמך." ג'ונתן גיחך באי אמון "אולי הגיע הזמן שתתבגר." אוליביה אמרה ומבטה לא עזב אותו.
אותו המבט נשאר בראשו, גם לאחר שהשיחה הסתיימה, והוא ושון יצאו מביתה.
אותו המבט נשאר בראשו, גם שנייה לפני שנרדם על הספה הגבשושית בביתו.
ג'ונתן ידע בסתר ליבו, זה הזמן לקבל החלטה הרת גורל.
תגובות (0)