כולנו פראיירים של משהו – פרק 2- שלשלאות מהעבר

שילוב של אלכוהול, רגשות ומילים מסוימות, הוא שילוב קטלני. מילים יכולות להיכנס מתחת לעור, לזרום בדם יחד עם האלכוהול ולהתחבר כמגנט אל שלשלאות העבר. כל אדם שחווה כאב יודע, משהו תמיד יישאר. תחושה מרוחקת של הרגש ההוא שפעם פצע, אבל המילה הנכונה יכולה להחזיר אותו להווה בצורה חיה כל כך.

כן, משהו תמיד יישאר.

"תמזוג לנו עוד סיבוב ברמן!" דניאל אמר בקול מבושם. ג'ונתן השתעשע ממראה חברו, וקיבל בשמחה את הכוס הנוספת שהגיעה אליו. "לחיי הערב" דניאל הכריז ומחלקת תשע השיקה את הכוסות בשמחה. "הגיע הזמן שנצא לערב גיבוש!" קני אמר בהתלהבות לחבריו השוטרים. "במיוחד שגם המזכירות הצטרפו …" ג'יימס אמר בחיוך ערמומי. "מה לא הייתי נותן, כדי להיכנס למכנסיים של מלאני דיוויס" סאם אמר בצחוק שיכור "אין ספק שבין כל המזכירות היא הכי מושכת" ג'יימס הסכים "תשכחו מזה, אין לכם סיכוי.. היא עוד אחת מהמעריצות של ג'ונתן" קני אמר בעוקצנות אבל טפח בחביבות על כתפו של ג'ונתן. "תיזהר קני, אתה בסוף תהייה ירוק" ג'ונתן אמר והבזיק את אחד מחיוכיו המרשימים. "עזבו, זה לא משנה, לג'ונתן יש את הבחורה האידאלית, אוליביה גרין." דניאל אמר בבטחון מלא. "מתי היא תגיע שוב לערב קריוקי מחלקתי?" סאם שאל בחיוך "מתי שהמפקד יערוך אחד כזה… אבל דניאל צודק,זה לא משנה, יש לי את כל מה שאני צריך" ג'ונתן חייך, ולגם מהמשקה. "עדיין, בחורה כמו מלאני…הייתי מתקשה לסרב" ג'יימס אמר וסרק אותה בבוטות. " תקשיב לי טוב, אני מכיר את הזוג הזה עוד מעט שנתיים, ואני אומר לך, הם יתחתנו.. הם חייבים" דניאל התעקש "מה?" ג'ונתן החוויר "אתה מציע שנתחיל לחסוך לקראת החתונה?" סאם שאל מבודח מהדברים. "כן, הבחורה סובלת אותו שנתיים וחצי, ג'ונתן צריך לקנות לה טבעת, נכון ג'וני?" דניאל שאל בהלצה אבל ג'ונתן לא נכח בשיחה, מחשבותיו רצו לכל עבר..

האם אוליביה באמת מצפה לכך? האם הוא רק דוחה בראשו את הבלתי נמנע? איך הוא מסוגל להתחתן? הוא ראה לאן החתונה מובילה, הוא ראה את ההורים שלו.

"ג'וני?" דניאל שאל שוב "כנראה שאתה לא מכיר את השותף שלך כמו שאתה חושב" קני עקץ. ג'ונתן קם מכיסא הבר במטרה לשטוף את פניו, הראש שלו החל להסתחרר. "אחי, מה נסגר איתך?" דניאל נגע בכתפו "א-אני בסדר" ג'ונתן גמגם. "אל תשקר לי" דניאל נזף "אני לא מתכוון להתחתן דניאל, חתונה היא השטן, חתונה מובילה לנישואים שמובילים לכל מה שרע.. אני לא בחור של מונוגמיה" ג'ונתן צעק בכעס. "אני לא יודע איך אתה רואה את הדברים, אבל אתה נמצא כבר במונוגמיה, ודיי הרבה זמן חבר" דניאל אמר בתוכחה. "טוב, אולי זאת טעות" ג'ונתן אמר בכעס והלך.
*
"נו בחייך ג'ונתן, אתה באמת מאשים אותי?" דניאל שאל באי אמון. עד כה משמרת הבוקר עברה בשתיקה רועמת לאחר הוויכוח הסוער ברכב."המפקד נתן לנו את האזור הכי שקט לסייר בו, בוא נהנה מזה." דניאל ניסה להשתמש בכישורי השכנוע שלו, אך נתקל בחוסר תגובה מצד חברו. "טוב נמאס לי, זאת לא הייתה אשמתי!" הוא כעס לבסוף. "זאת אשמתך כי אתה דחקת בי עם השטויות שלך." ג'ונתן נעץ בו את אחד ממבטיו הקשוחים. "רק הבעתי את דעתי!" דניאל התגונן "אתה מכיר אותי מספיק שנים, כדי לדעת כיצד אני מרגיש לגבי מחויבות" ג'ונתן לא הסכים לקבל את הטיעון. דניאל נאנח "אתה חתיכת ממזר בעייתי אתה יודע? תאמר מה שתרצה, זאת לא אשמתי." הוא התעקש "אם לא היית מדבר על חתונה, כל זה לא היה קורה" ג'ונתן התווכח, הוא לא התכוון לסגת. "באותו ערב, אבל אתה חושב שהנושא הזה לא היה עולה לעולם?" דניאל שאל בתוכחה, ג'ונתן שתק, דניאל ניצל את הרגע "מה אם אוליביה הייתה מדברת איתך על כך? היית עוצר את השיחה, והולך לשכב עם משהי אקראית, כדי להוכיח לעצמך שאתה לא בקשר מחייב?" ג'ונתן הרגיש את הזעם נאגר בו הוא התכוון לענות, אבל צלצול הפלאפון קטע את השיח "לכל הרוחות" הוא מלמל כשראה את השם שמופיע על הצג "מזכירות בית ספר -ברונקס"

"כן?" ג'ונתן ענה בדריכות "ג'ונתן אריקסון? אני מתקשרת בקשר לאחיך, שוב לא אספו את שון מבית הספר" קולה החורק של המזכירה נשמע. ג'ונתן נאנח, זה מה שהוא שיער לעצמו שיאמר. "אחותך כבר אמרה שהיא בעבודה, מישהו מכם צריך לאסוף אותו!" לא היה ניתן לפספס את הכעס. "אוליביה גרין נמצאת שם?" ג'ונתן שאל והניח את כף ידו על מצחו. "המורה גרין ביקשה שתסדירו את הנושא ללא התערבותה " המזכירה אמרה בטון נוקב. "היא המחנכת שלו, תקראי לה בבקשה" ג'ונתן התעקש. המזכירה מלמלה דבר מה, ולאחר כמה שניות קולה המתוח של אוליביה נשמע "מר אריקסון, מה תרצה ממני?" הוא ידע שהיא עוצרת מבעד עצמה. "אני לא יכול לעזוב את העבודה, אני יודע מה את הולכת לומר, אבל בבקשה ממך, תקחי אותו אלייך שוב..אבוא ברגע שאוכל." ג'ונתן אמר בקול תחינה " אמא שלכם כבר לא הגיעה שלוש פעמים בחודש האחרון." אוליביה אמרה בנוקשות "אני אנסה להשיג אותה." ג'ונתן אמר מיד "אל תטרח, היא לא זמינה, המנהלת רוצה לראות אותה השבוע." אוליביה אמרה בטון קר "בבקשה קחי את שון אוליביה, מייקל לא ייאשר לי לצאת." ג'ונתן אמר וליבו הלם בחזהו מלחץ,כל שניה שקטה הגבירה את קצב פעימותיו. "בסדר, זאת פעם אחרונה.." אוליביה נאנחה בוויתור "תודה" ג'ונתן אמר והקלה מילאה את גופו.

"ג'ונתן?" אוליביה שאלה בקול חרישי.
"כן ליב?" ג'ונתן החזיר בשאלה.
"שון הוא תלמיד שלי, אכפת לי ממנו…אני אשנא לראות אותו גדל כמו שגדלת." אוליביה אמרה בצער.

וג'ונתן ידע בדיוק למה היא התכוונה.