כולנו פראיירים של משהו -מבוא
באותו יום אוליביה גרין הרגישה, שהעולם מתנפץ סביבה. לא על – ידי רעמים וברקים, לא על – ידי פטישים של אלים יווניים וגם לא על – ידי פגזים רצחניים. רק משמע המילים: "הלכתי אליה אחרי המסיבה, אני מצטער ליב, בגדתי בך"
רק מילים, כמה פשוט – ככה כואב.
את הימים הבאים אוליביה העבירה בתחושה ריקה כאילו כל היופי בחיים נמס ונמוג. אמנדה, חברתה הטובה, אספה עבורה את החפצים מהבית שפעם חלקה עם אהובה. "הוא ביקש ממני למסור לך שהוא רוצה שתדברו." היא אמרה בקול שקט אל חברתה. אוליביה הרימה את מבטה העייף אל אמנדה ואמרה, "אין משהו שאוכל לומר לו."
אתם מבינים? לאוליביה וג'ונתן היסטוריה ארוכה, שנים חלפו ביעף מאז אותה תקרית שחיברה ביניהם. הם היו בלתי נפרדים, והקשר רק הלך והתעצם עם הזמן. ממכרים, לחברים ולמאהבים.
זה היה יום הולדתו ה – 20 כשג'ונתן הבין שהוא אוהב אותה. הם ישבו על גג הבניין שלה, כמו תמיד. הוא הסתכל על פרוסת עוגה בודדת שנחה בכף ידה. אור הנר הצהוב האיר את פניה ברוך. "תביע משאלה." היא חייכה אליו, והוא הבין שיש מולו את כל מה שהוא צריך.
"אוליביה?" הקול של אמנדה נשמע לפתע, מנתק אותה ממחשבותיה הקדחתניות. אמנדה הביטה בחברתה באהבה, היא הכירה אותה זמן רב והחיוורון על פניה, הדאיג אותה "זה יהיה בסדר" היא ניסתה לעודד אותה. "אני יודעת, כדאי שאני אלך.. נדבר כבר.. כשיצא" אוליביה מלמלה ולפני שאמנדה הביעה כל התנגדות הדלת נטרקה.
רוח קרה של חודש נובמבר נשבה בחוזקה, מעיפה את שיערה העבה של אוליביה לכל עבר. ההליכה המהירה מחממת את גופה שקפא מתחת למעיל הדק. היא מחתה בתנועות ידיים מהירות דמעות אחרונות ונשמה עמוק, נותנת לאוויר הקר למלא את ריאותיה. בקרוב תגיע אל ביתה. מדהים איך מקומות שהסתכלה עליהם בחיבה מקבלים כעת גוון אפור, מקומות שנהגו להיות שלהם.
תחנת המשטרה "לב המפרץ" עמדה בזווית עינה והיא התפללה בכל מאודה לא לראות אותו, הליכתה נהפכה למהירה בניסיון לחמוק מהמפגש. היא לא יכלה לשכוח את כמות הגאווה שמילאה את ליבה, כשג'ונתן נהפך לשוטר. היו ימים שהוא היה בצד השני של המתרס. אנחה כבדה נפלטה מפיה, כל מה שרצתה היה להגיע אל מיטתה החמה. כשראתה את ביתה באופק קצב הליכתה התגבר, היא כמעט רצה. ליבה משתוקק כל כך להסתגר, לפני שיתחיל יום עבודה חדש, אבל כנראה שרצונה יצטרך לחכות, כי בדלת ביתה ממתין,
ג'ונתן.
תגובות (2)
אהלן, התחלה מאוד יפה. את כותבת בצורה מרגשת, מעניינת וקולחת, וכיף לקרוא את מה שיש לך לכתוב. יש לי כמה הערות טכניות בלבד.
מרכאות – כשדמות אומרת משהו, שמים את הטקסט בתוך מרכאות. אבל צריך לזכור, שתמיד תמיד תמיד לעד ולעולמי-עולמים, גם סימן פיסוק יכנס בתוך המרכאות. אין דבר כזה שדמות אומרת משהו, ואין סימן פיסוק בתוך המרכאות. אני נותנת פה הדגמה קצרה:
"שלום!" קראה אוליביה.
"מה שלומך?" שאלה אמנדה בדאגה.
"אני חושבת שאני בסדר," אמרה אוליביה בהרהור.
"את בטוחה? את לא נראית בסדר…" דחקה אמנדה.
"אני בסדר." אוליביה חייכה.
גם אם משהו בא אחרי המרכאות, צריך שיהיה סימן פיסוק בתוכן. שימי לב, שכשמה שבא אחרי המרכאות קשור באופן ישיר למה שבא בתוכן (הוא אמר, היא אמרה, הוא לחש, היא צעקה) יכול לבוא פסיק. אם מה שקורה אחרי המרכאות לא בהכרח קשור, אפשר לשים נקודה. נסי לפתוח ספר מוכר (במקרה שלי, "הארי פוטר" מאוד עזר) ולהסתכל מבחינה טכנית, צורנית, איך בונים דיאלוג.
עבר והווה – את מדלגת בין זמנים. חלק מהזמן את כותבת בלשון עבר, ופתאום את עוברת לזמן הווה. וזה בלי קשר להתרחשות, אלא להלך הסיפור. תחליטי על זמן אחד, ותכתבי דרכו (אלא אם כן, שוב, את מתייחסת למשהו שקרה בעבר הרחוק יותר). אחרת מה שקורה זה שמשהו בקשב של הקורא עף מהחלון ואי אפשר להתרכז.
כתיבה מהנה, ואני מחכה כבר לקרוא את ההמשך. מקווה שההערות שלי מסייעות :)
היי ממש תודה על הביקורת:)
ההערות הטכניות והצורניות נלקחות לתשומת הלב, סימני פיסוק הן החולשה הגדולה שלי.
בקשר למעברים בין עבר והווה זה מתוכנן כך, בגלל שמדובר במבוא שמנסה לזרוק לכל מיני תקופות (כמו שנכתב על ידך העבר הרחוק יותר) כדי לתת איזושהי תמונה כללית לקראת הסיפור עצמו, בכל אופן יילקח בחשבון.
שוב תודה :)