כוכבים נופלים – פרק 4

הוא התקרב אלי, "יש לך סגריה?" שאל.
נענתי בראשי לשלילה, לאט לאט נרגעתי והבנתי שהוא סתם שיכור בלתי מזיק. הוא התיישב על הרצפה והתחיל לבכות, למרות שהוא היה מסריח ומטושטש לגמרי, התקרבתי אליו.
"אל תבכה." אמרתי ברחמים
"איך לא?! החיים שלי הרוסים!" ילל כמו חתול נטוש
"מה קרה?" שאלתי בסקרנות
"היא לא אוהבת אותי!" יבב וקבר את פניו בידיו
"היא כן!" הנחתי יד על כתפו באהדה
"היא לא!"
"היא כן!" התעקשתי
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כ-"
"דיאנה, מספיק להתווכח איתו, הוא שיכור!" אמר קונסטנטין שהופיע פתאום משום מקום.
"אתה ממש חסר לב, אמרו לך את זה פעם?"
קונסטנטין צחק, "כאילו לא הרגת את ג'סטין ביבר…" השיכור שלידי פער עיניים ענקיות ולאחר מכן ברח משם בריצה.
קונסטנטין תפס בידי והוביל אותי בכוח לרכב המדהים שגנב (?) – מרסדס שחורה ומתכתית.
"מה הלאה?" שאלתי אותו כשהתיישבנו במכונית.
"נלך חלדירה שלי, נצטייד ונתחיל במסע הרציחות!" השיב בעליצות, דבריו העלו חיוך על פני – כל כך רציתי להתחיל לסמן איקסים ברשימה שלי…
אחרי נסיעה נעימה (טוב, קונסטנטיןהיה מרוכז מידי בכביש, כך שהוא לא היה יכול לעצבן אותי…) הגענו לביתו של קונסטנטין. הבית היה פשוט למדי ונמצא ברחוב צדדי ולא מוכר.
ברגע שנכנסתי לביתו, נדהמתי, הבית שלו היה מעוטר בעשרות סכינים וכלי נשק מכל הסוגים, על הקירות השתלשלו חרבות עתיקות ואם אני לא טועה, היה תלוי שם גם קילשון.
"יאוו! אני רוצה אותו! אני רוצה אותו!" אמרתי בהתרגשות ורצתי לקילשון.
הוא הביט בי בבוז וגילגל עיניים, "קחי, אבל לא ראית עוד כלום." אמר והוביל אותי למסדרון ארוך שבסופו היתה דלת פלדה כבדה, הוא הוציא מכיסו מפתח מגושם ופתח את הדלת.
ריח מעופש קידם אותנו וכשהוא הדליק את האור, לא יכולתי שלא לפלוט "ו-ו-א-ו-!"
החדר היה מלא בעשרות שלדים ומעליהם שלטים, עברתי באיטיות בין השלדים וקראתי את השמות בדרמטיות מעושה, "מיילי סיירוס, דמי לובאטו…" לפתע הבחנתי בסוף החדר ברשימה ממוסגרת של שמות, התקרבתי והשם הראשון היה – דיאנה מייסון… (זאת אני, אם לא הבנתם)
הרגשתי מתכת קרה נצמדת לעורפי והלב שלי החסיר פעימה, איזו מטומטמת אני! למה ההיתי צריכה להכנס לכאן?! זה הרי קונסטנטין בונז האדם היחיד בעולם ששונא אותי יותר מהמשפחה שלי! איך יכולתי לסמוך עליו ולא לחשוב שהוא ינסה להרוג אותי?!
"את מודעת לזה שאני יכול להרוג אותך עכשיו, נכון?"
ניסיתי להשמע שלווה, אבל הרגשתי שהקעל שלי רעד מעט "מסתבר…"
קונסטנטין שמט את האקדח וחייך קלות "זה כל מה שרציתי לשמוע."
הרמתי גבה, אבל הודתי בליבי על כך "אתה ממש דפוק…" אמרתי מנסה להסתיר את הבהלה שנעורה בי לנוכח הבדלי הכוחות בינינו – לו יש כוחות על ואני סתם בת אדם… בקרב – אין לי סיכוי!
קונסטנטין הכניס לסוג של תיק קשיח כמה 'אביזרים' נחוצים ויצאנו, נכנסנו לרכב.
"התחנה הבאה -הוליווד!" הכרריז קונסטנטין בחיוך "והכוכב הראשון שיפול הוא-"
"אשטון קוצ'ר" קטעתי את דבריו.
"אני דווקא חשבתי על רוברט פטינסון." אמר קונסטנטין "עכשיו נראה…"
"אבן, נייר ומספריים…"
"אבן – נייר" אני ניצחתי!
"רימית!" הוא קבע מבלי להניד עפעף.
נאנחתי, אני לא אתעקש, במילא נהרוג את כולם בסופו של דבר.
"לא משנה, בוא נלך להרוג את רובי!" כמה שאני מאושרת כרגע…
קונסטנטין חייך חיוך רחב ומישש דבר מה בכיסו, ניחשתי שזה אקדח או סכין לחילופין, אך בחיים לא ההיתי מעלה על דעתי מה זה באמת, עד שהגענו להוליווד…