כוכבים נופלים – פרק 3

– לילה –
ברגע ששמעתי את הנחירות של ג'ון, קמתי מהדרגש, נזהרת שלא להעיר את נלי שישנה מתחתי.
ניגשתי לסורגים ולחשתי, "קוסטי, בוא כבר!"
הוא התקרב, "נסי להבהיל אותי." התגרה בי "ומהר, אין להו הרבה זמן."
"בוו…?!" קונסטנטין נעץ בי מבט יוקד.
"אההמ…. אה! יש לי, תסתובב רגע קוסטי, זה כבר מגיע."
קונסטנטין הסתובב, "על מה לעזאזל את מד- אעאעאע!"
לא הפסקתי לצחוק "גנבתי מזלג מחדר אוכל וחשבתי שזה יתאים לתחת שלך יופי, מה אתה חושב?"
קונסטנטין הסתובב אליי בעצבים וניסה לשבור את הסורגים, "אני נשבע לך שהדבר הבא שאני הולך לשבור זה את המפרקת שלך!"
"אהה… קוסטי, אל תפחיד אותי ככה, הלב שלי חלש, אני מרגישה שעוד שנייה אני מתעלפת…" אמרתי בחולשה תיאטרלית וקרסתי לרצפה הקרה, אבל הוא, חסר לב שכמותו, הביט בי בפקפוק.
התרוממתי באנחה וניערתי מעלי את האבק שדבק בי, "אם היה לך אכפת ממני, ההינו עכשיו בחוץ!" האשמתי אותו.
קונסטנטין גלגל את עיניו, "למה נראה לך שאני ארגיש מצוקה אם תמותי, אני ארגיש נהדר!"
הסתובבתי בחדר, מנסה לחפש מוצא "ממה אתה מפחד? שדים?"
"לא."
"רוחות?"
"לא."
"זקנות?""
"לא."
ג'וקים?"
"לא!" ה'לא' הזה היה תקיף ומיידי מדי.
"אמא שלך מתה!"
קונסטנטין נשען על הסורגים בייאוש, "היא באמת מתה…"
הרעיון הבא שלי היה נראה הזוי, אבל אני חייבת לנסות אם אני רוצה לצאת מכאן…
"טוב, תקשיב לי, הרעיון הזה הוא התקווה האחרונה שלנו, אז אל תזלזל!" הזהרתי אותו.
"תעצום עיניים." אמרתי בקול שקט "תרפה את הגוף." המשכתי "ואל תגלגל עיניים!" הוספתי בתקיפות. הוא גיחך, אך ציית לי.
"תדמיין שאתה הולך ביער, הולך והולך והולך והולך והולך והולך והולך והולך והולך והו-"
"נמאס לי כבר ללכת וללכת, תגיעי כבר לפואנטה! קטע את דברי בגסות.
נשענתי על הסורגים בייאוש, זהו! יגזרו עלינו מאסר עולם. לפתע ראיתי לרגלי מרבה רגליים צהוב, רכנתי אליו וצווחתי בהתרגשות, "אני אוהבת אותך!"
"מה?!" קונסטנטין פער את פיו בתדהמה.
"לא אותך, דפוק, אותו! תפוס אותו!" אמרתי והשלכתי עליו את מרבה הרגליים.
"אעאעאעאע!!!" קונסטנטין צרח כאילו מישהו דקר אותו, בעצם יותר, אפילו כשתקעתי בו מזלג הוא לא צרח ככה… ולמול עיניי הדומעות – מצחוק כמובן, קונסטנטין תלש את הסורגים ממקומם, השליך את עצמו עלי וגרם לשנינו לפול.
"תהרגי אותו! תעיפי אותו ממני!" צרח בהיסטריה.
"יאוו, איזה חמוד! בוא ניקח אותו איתנו." אמרתי ורכנתי מעל היצור המסכן.
"שלא תעיזי! אנחנו חייבים לעוף מכאן!" אחז בזרועי ומשך אותי החוצה.
"אבל מה עם מרבי?"
קונסטנטין הזדעזע. "קראת לו בשם?! בואי כבר!" אמר והוביל אותי, אני חייבת לומר לזכותו שהכוחות שלו מאוד חזקים!
כשיצאנו מתחנת המשטרה, ראיתי את קוסטי מתנשם בכבדות, "את מפגרת!"
"לא, להזכירך אתה זה שפוחד מג'וקים, אז מי שמפגר בינינו, זה אתה!"
הוא הלך במהירות מבלי להודות באשמה, "תקשיבי, אני הולך להשיג מכונית, אז תשתקי לפני שהכוחות האחרונים שלי יתבזבזו עלייך!" אמר לי בכעס, "השארי כאן!" קונסטנטין העמיד אותי באחת הסמטאות והלך.
העברתי את משקלי מרגל לרגל בלחץ, שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מפחדת ממקומות חשוכים, אבל הסמטא הזו נראית לי ממש מלחיצה…
קול רישרוש נשמע מאחורי, הסתובבתי במהירות וראיתי גבר גבוה וחסון שהיה לבוש ברישול וחייך אליי בחיוך עקום.
"שיט!" לחשתי לעצמי ואוטומטית הכנסתי את ידי לנעל שמאל שלי כדי להוציא את הסכין, אבל אז בהצתה פתאום נזכרתי-
אין לי סכין…