כוכבים נופלים – פרק 2

טוב, אז דיי נדפקתי. איך אני מוכיחה לקונסטנטין שאני יודעת להפנט?! רעיונות חלפו במוחי במהירות, לבסוף חייכתי בזדוניות ופניתי לשוטר שישב ליד הנהג.
"תוציא אותנו מכאן!"
השוטר הסתובב אליי בגיחוך, "מה זה?!" וברגע שאמר את זה תקעתי במושב דלו סכין ארוכה מספיק שבטח פצעה אותו רציני ברגל.
השוטר נאנק ואז אמר לנהג לעצור בצד, קונסטנטין הביכ בי בפליאה מעורבת בהערצה, "מגניב!" נשמתי לרווחה, הוא לא ראה את הסכין שגרמה לשוטר להגיב ככה.
יצאנו מהניידת, אך שם נתקלנו בבעיה חדשה. נראה שכל שוטרי ארה"ב הגיעו לכאן והאזור היה מוצף ניידות.
"אני לא אוכל לעזור עכשיו, מקווה שאתה מודע לזה." אמרתי בלחץ, "הצלחת להטעין את הכוחות שלך כבר?"
קונסטנטין כיווץ את גבותיולרגע ואז אמר בשקט, "אנחנו חייבים להסגיר את עצמנו, אני חושב שיהיה לי יותר פשוט לצאת מהכלא מאשר להתמודד עם מסוקים משוריינים."
כשהגענו לתחנת המשטרה הקרובה, שמו אותי ואת קונסטנטין בתאי מעצר נפרדים. אם פעם שנאתי כל דקה לידו, אז עכשיו זה השתנה, רציתי לראות מה הוא עושה ולא לדאוג שהוא ישאיר אותי כאן לבד.
וכאילו הוא שמע את מחשבותי (כאילו?!) שמעתי "פסססט…" שהיה אמור להיות בלחישה, אבל אני בטוחה שכל האסירים מסביב שמעו, "דיאנה?" כן, זה השם שלי…
"מה קוסטי?" אמרתי בקול ויכולתי לשמוע כמה אסירים מצחקקים.
"אל תקראי לי ככה!" הוא סינן לעומתי והציחקוקים גברו.
"מה?! השם שלך ארוך מדי." התממתי, הוא נאנח בהשלמה, "טוב, תקשיבי, אנחנו חייבים להתחפף מכאן!" אמר בלחש, אבל זה לא עזר, כולם שמעו את זה, הוא קלט את המצותתים וסימן לי בלי שאף אחד ישים לב שנדבר אחר כך.
בצהריים, הוציאו אותנו לחדר אוכל – אם אפשר לקרוא לזה ככה – חיפשתי את קונסטנטין וכעבור כמה שניות הבחנתי בו באחת מפינות החדר, בחיים לא הרגשתי שמחה כל כך לראות אותו כמו עכשיו, למעשה, בחיים לא הרגשתי שמחה לראות אותו בכלל.
התיישבתי לידו וחיכיתי שיגולל לפני את תוכנית הבריחה שלנו, אני מתה לצאת מכאן!
"תקשיבי, שמעתי שהלילה ג'ון שומר וכשהתחנה נסגרת הוא פשוט נרדם,נקווה שגם שאר האסירים ישנו, אז כשאקרא לך תנסי להלחיץ אותי ולהכניס אותי למצב מצוקה." שטח בפני קונסטנטין את התוכנית שלו, חיכתי מעט – זה יהיה נחמד…
"אני עפה לאכול." אמרתי, אך ברגע שראיתי את האוכל, חזרתי למקומי. היה שם מרק ירוק סרוח שגבר שמן ומאוד לא סטרילי חילק.
"השגתי משהו נורמלי ב ש ב י ל י!" אמר בהדגשה מתגרה ונגס בפרוסת לחם שהוציא משום מקום.
"נוו, תביא גם לי!" דרשתי.
"לא!" הוא התעקש, ניסיתי לחטוף ממנו את הפרוסה, כמעט הצלחתי לנגוס בה (וגם ביד שלו – איכס!) אבל אז הוא שפך עלי כוס מים דלוחים, הבטתי בו בהלם שעה שהמים העכורים נזלו על בגדי.
"חם היום!" תירץ את המעשה, אני לא אעבור על זה בשתיקה, לקחתי צלחת מרק ירוק ומבעבע (מעניין מה הם עושים כדי שזה יבעבע ככה?) נעמדתי ושפכתי את המרק הירוק והדוחה על
קונסטנטין, הוא בהחלט לא ציפה לזה, צפיתי בהנאה איך הוא מעכל שהוא מלא בנוזל המסריח הזה כשכל האסירים מביטים בו וצוחקים.
הוא התנער וניסה לתפוס אותי, אך אני ברחתי מחדר האוכל, לא לפני שצחקקתי ברשעות וקראתי לעברו, "היית רעב, לא?!"
חזרתי לתא שלי רעבה, אבל בהחלט מרוצה, קונסטנטין נכנס אחרי בכעס ונאחז בסורגים שהפרידו בינינו כשאמר בעיניים רושפות, "תזהרי דיאנה! לפני שאני אשבור עם הסורגים עוד משהו…"
"לא אם אני אגרום לך לילל כמו חתולה." הזכרתי לו, קונסטנטין חשק את שיניו ועזב את הסורגים.