כוחן של מילים – פרק 16

*היילי*
פקחתי עיניים, וכל מה שראיתי היה אור לבן מסנוור. מצמצתי כמה פעמים וגילי שהאור בא ממנורה בחדר לא מוכר. הסתכלתי הצידה וראיתי את ויולט שוכבת על מיטה לבנה לידי, עם מצעים לבנים, לבושה בחלוק לבן וליד שלה מחוברים כמה צינורות. היא הסתכלה עלי.
"את נראית מצחיק." אמרה.
"את לא נראית יותר טוב." אמרתי. ויולט הייתה חיוורת והשיער שלה היה ממש פרוע.
"חלמתי חלום מוזר." אמרתי לה.
"מה חלמת?" שאלה ויולט.
"חלמתי שראינו את קול וטיילור, ואז קול מת ואחר כך קם לתחייה, ואז תקעו לנו סכין בבטן." אמרתי.
"זה לא היה חלום." אמר קול מוכר. התרוממתי קצת וראיתי את טיילור יושב בקצה המיטה שלי.
"אאאהההה!!!!!" צרחתי בבהלה. הסתכלתי על המיטה של ויולט, קול ישב שם. ויולט התרוממה והצביעה עליו.
"מה אתה עושה פה?" שאלה.
"מחכה לכן, שתתעוררו." אמר קול. הבטתי בחולצה ובמכנס שלבשתי, הם היו גדולים עלי בכמה מידות והם היו לבנים עם סמלים מוזרים.
"אני לא לבשתי את זה." אמרתי והבטתי בקול וטיילור בחשדנות.
"תירגעי, האחות הלבישה לך את זה. לא ראיתי כלום." אמר טיילור. בחנתי את החדר ואת הסימנים על הבגדים שלי.
"מצחיק, זה נראה כאילו אנחנו בבית חולים." אמרתי.
"אנחנו בבית חולים." אמרה ויולט.
"מה אנחנו עושות בבית חולים?" שאלתי.
"תקעו לכן סכין בבטן." אמר קול. הרמתי מעט את החולצה, מסביב לבטן שלי הייתה תחבושת לבנה.
"אווץ'." אמרה ויולט. גם לה הייתה תחבושת סביב הבטן.
"למה עשו את זה?" שאלתי.
"מה שאנחנו צריכות לשאול זה למה אתם רודפים אחרינו." אמרה ויולט.
"וזה השלב שבו אנחנו הולכים." אמר טיילור וקם מהמיטה.
"לא! תישארו." אמרנו ויולט ואני.
"אנחנו באמת צריכים ללכת." אמר קול וקם גם הוא.
"נו בבקשה, תישארו! אתם חייבים לומר לנו למה!" אמרתי.
"אנחנו הולכים." אמר קול.
"כמה פעמים אנחנו צריכות להגיד בבקשה כדי שתישארו?" שאלה ויולט.
"אתן לא צריכות להגיד, אנחנו הולכים." אמר טיילור.
"בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה!!!!!!!" אמרנו ויולט ואני ביחד.
"בסדר! נישאר!" אמר טיילור והתיישב בחזרה על המיטה שלי. קול התיישב על המיטה של ויולט והיא ואני חייכנו חיוכים מנצחים.
"מה אתן רוצות?" שאל קול.
"אנחנו רוצות לדעת למה רודפים אחרינו." אמרה ויולט.
"עכשיו אתם פה ואתם תספרו לנו הכל!" אמרתי.
"מאיפה אתן רוצות שנתחיל?" שאל טיילור.
"מההתחלה – מי אחראי לכל זה?" שאלה ויולט.
"טוב, מי שאחראי לכל זה – מי שרוצה אתכן מתות…" התחיל טיילור.
"הוא מישהו שאתן מכירות." אמר קול.
"מי?!" שאלנו ויולט ואני ביחד.
"זה הנשיא, ריין." אמר קול