כואב בלעדיה – פרק 1

"אני שונא את המקום הזה", אמרתי לאליסיה כשהלכנו בפארק בשעות הלילה .שלג ירד על הדשא הירוק. היא העבירה את ידה בשערה הג'ינג'י הארוך.
"זה בטח לא יהיה לנצח",היא אמרה לי ושמה יד על כתפיי.

חייכתי אליה ובאותו הרגע הייתי שמח שיש לי חברה טובה כמוה.
המשפחה שלה חיה בבית לא רחוק מהפנימייה ואהבתי ללכת לבקר אותה כשיכולתי,
למרות שאמא שלה לא אהבה שהיא הסתובבה איתי,היא קראה לי נער מלוכלך.
אליסיה עדיין הסתובבה איתי והייתי אסיר תודה על זה.

אליסיה חייכה אלי ואז התרגשות חלפה על פניה. "דרך אגב יום הולדת שמח!",היא ברכה אותי.
ומשכה אותי לחיבוק חזק. חייכתי אליה בהקרת תודה והצמדתי אותה חזק אליי.

"קניתי לך משהו", היא אמרה כשהתנתקנו. היא תפסה את התיק שלה וחיטטה בפנים עד שהיא תפסה משהו ומשכה אותו החוצה.

היא הושיטה חבילה עטופה עם סרט כחול אליי.הבטתי בחבילה בבלבול. "בשבילי?",שאלתי מבולבל.

קמט של אי הבנה נוצר בין גבותיה. "למה אתה מתכוון? ברור שזה בשבילך,זו מתנה."

אף פעם לא קיבלתי מתנה לפני. מאף אחד. אבל החלטתי לא להגיד לה את זה.
"תודה לך",אמרתי לה ופתחתי את נייר העטיפה.בפנים היה בלוק ציור לבן,מכחוליים,וצבעיים.

"זה בשביל שתצייר",אליסיה הסבירה,"אמרת לי שלא נותנים לצייר בפנימייה אז חשבתי לקנות לך חומר בעצמי.אני יודעת שאתה אוהב את זה ואתה גם ממש טוב בזה".

דמעות נוצרו בעיניי משכתי אותה לחיבוק ארוך.היא היתה האדם הראשון שבאמת היה לו אכפת ממני.
ההורים שלי נטשו אותי אחרי שנולדתי. ובפנימייה כולם צוחקים עליי ושונאים אותי, אפילו המורים.
היא החברה היחידה שיש לי.

שחררתי אותה ושנינו התיישבנו על אחד הספסלים.היא הסתכלה עליי לרגע ארוך.
"זאת הפעם הראשונה שאתה קיבלת מתנה, נכון?",היא אמרה בפתאומיות.

הסתכלתי עליה בהפתעה."איך ידעת?",שאלתי אותה.

היא הסתכלה עליי."אני מכירה אותך,ראיין",היא אמרה לי בפשטות. צחקתי.

אחרי שגמרתי עם גל הצחוק משכתי בכתפיי."לא אוהבים אותי בפנימייה,המנהל מחפש סיבה להעיף אותי החוצה,המורים שונאים אותי,והתמידים צוחקים עליי,את החברה היחדה שלי."

התחלתי לצחוק מרוב שנאה וכעס למרות שאליסיה רק קימטה את מצחה."ההורים שלי נטשו אותי שנייה אחרי שנולדתי.עד כדי כך הם שנאו אותי." אמרתי בצחוק מלא בשנאה עצמית."מה יש בי שגורם לכולם לשנוא אותי כול כך, אליסיה?",שאלתי אותה וקולי נשבר.

"לא כולם שונאים אותך ראיין, אני לא שונאת אותך",דמעות עלו בעינייה.היא משכה אותי לחיבוק וטפחה על גביי."ההורים שלך היו מטומטמים אם הם עזבו אותך",היא לחשה לי.ניגבתי דמעות שלא הרגשתי שירדו מעיניי."יהיה בסדר".

היא שחררה אותי וחייכה אליי חיוך זוהר מעודד."כמעט שכחתי",היא אמרה,"סרגתי לך משהו",היא אמרה. היא משכה מתיקה כובע גרב כחול עם פון-פון לבן. היא שמה אותו על ראשי ורק קצוות השיער השחור שלי נשארו בחוץ."זה מתאים לעיניים שלך",אליסיה אמרה ושנינו פרצנו בצחוק.

צחקנו ביחד עד שדמות באה ותפסה את היד של אליסיה. אמא שלה עמדה לידה ומשכה את אליסיה מהספסל.

"הנה את",אמא של אליסיה אמרה לה,"חיפשנו אותך בכול מקום.בואי חוזרים הביתה".
אמא של אליסיה הבחינה בי ועינייה הצטמצמו בגועל. "כמה פעמים אמרתי לך להתרחק מהנערים המגעילים של הפנימייה הזאת!".

אמא של אליסיה משכה אותה לכיוון הבית שלהם.אליסיה הסתובבה לכיווני והגתה בלי קול בשפתייה את המילים: "ניפגש כאן מחר?".הנהנתי אליה בתגובה. והיא חייכה אליי חיוך אחרון לפני ששתיהן נעלמו במרחק.

נשארתי לבד על הספסל. הפארק היה שומם מאדם. קירבתי את ברכיי אל חזי והנחתי את ראשי על ברכיי. דמעה ירדה על לחיי.

חשבתי על כמה הילדים האחרים בפנימייה היו צוחקים עליי אילו ראו אותי בוכה עכשיו,וניגבתי מהר את הדמעות.

תפסתי את התיק של,קמתי והתחלתי ללכת חזרה לכיוון הפנמייה.