כבוד השר – פרק 9 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים הקריאה היא מגיל 18+
כבוד השר – פרק 9

אני מביט בעיניו של כבוד השר, אורי בר-לב.
המתח בנינו הורגש. במיוחד אחרי המשפט שהוא אמר, "נתחיל בלדבר על הטעות שלך, המכתב ששלחת…."
טעות? איזו טעות זאת? אני כבר מבולבל. לא יודע מה הוא עומד להגיד לי, לא יודע מה עומד להתרחש. לא יודע שום דבר. הוא לוקח את כוס היין שלו ושותה ממנה, מניח את רגלו על הרגל השנייה ומביט בי.
"אתה שותק" הוא אומר, "ציפיתי לתגובה שלך לפני שאתחיל לדבר"
"מה אתה רוצה שאני אגיד בדיוק?" אני עונה בקול יהיר, "אני צריך שתסביר לי קודם למה אתה חושב שזאת טעות לשלוח את המכתב הזה"
"חשבת פעם לדגמן?" הוא פתאום סוטה מהנושא שלנו, מביט בי ועל הבגדים האדומים שאני לובש, "אתה נער יפה. אתה יכול לעשות משהו עם החיים שלך, מאשר לשלוח מכתבים באימייל. מכתבים לאנשים שאתה לא מכיר, מכתבים שהתוכן שלהם הוא תוכן מורדני….."
"תוכן מורדני?" אני מרגיש עצבני פתאום, "אני פניתי אליך, כי אני חושב שאתה אדם בעל כוח השפעה גדולה שיש לך את האמצעים שיכולים לעזור לנו לעשות…"
"לעשות מה?" הוא מתפרץ לפני שאני מסיים את המשפט, "מה אתה חשבת בדיוק שאני יכול לעזור לך, דון? במה אני יכול לעזור לך?"
"בלשנות את הדרך בה אנחנו חיים. לשנות את הדרך שהמדינה הזאת לוקחת אותנו, להביא צדק לעולם, להביא צדק לערבים, להביא צדק לשמאלנים, להביא צדק לאנשים מהקהילה הגאה"
"ואיך הגעת למסקנה הזאת שאני האדם שאתה יכול לסמוך עליו?" הוא בוהה בי במבט מלא תשוקה.
"כתבתי לך במכתב ששלחתי לך. אתה אחד השרים המפורסמים, בזכות הדעות שלך שמאוד שונות ממה שהממשלה חושבת. שמאוד שונות ממה שמפלגת הסדר חושבת"
"אומרים שאני שר מפורסם בגלל היופי שלי" הוא מגחך, "ובכל זאת, אתה עשית טעות ששלחת מכתב כזה ברשת, עשית טעות מסוכנת שהייתה יכולה לעלות לי מחיר יקר מאוד ולעלות לך בחייך"
"מה הטעות בדיוק?" אני מופתע ומביט בו.
"לעולם, לא שולחים מכתבים, במיוחד בדואר האלקטרוני עם מסר מורדני" הוא אומר בקול נחרץ, "מה היה קורה, אם לא אני הייתי פותח את האימייל? מה היה קורה אם ההודעה הזאת הייתה מגיעה לידיים של ניבין, ראש הממשלה? אתה יודע מה היה קורה לי ולך? זה היה צעד טיפשי"
"אני סמכתי על הדברים שלך שאתה היחיד שיכול לקרוא את ההודעות בדואר הזה, זה מה שאמרת בטלוויזיה" צעקתי פתאום.
"לעולם אל תאמין לדברים שאומרים בטלוויזיה, במיוחד אם אלו אנשים מהממשלה" הוא אמר. קם על רגליו והתקדם לכיוון דלת הכניסה. הוא פתח את הדלת והסתכל לעבר אחד השומרים שם, הוא סימן לו עם הראש שייקח אותי. השומר בעל החליפה השחורה והמשקפיים השחורות התקדם אלי, תפס את ידי וגרר אותי. אני הבטתי בשניות האחרונות באורי. הסתכלתי לעיניו.
"אני חשבתי שאתה אחרת" אמרתי לו בצער רב ובקול אומלל. הרבה זמן הקול שלי לא נשמע אומלל ככה. הוא לא הגיב, השומרים הוציאו אותי, שמו לי שק בראש. הורידו אותי במעלית, הכניסו אותי לרכב והסיעו אותי לכיוון הבית שלי.

השעה כבר הייתה אחרי הצהריים. לא להאמין שאת רוב השעות שלי העברתי במקום שאני לא יודע עליו הרבה פרטים, מלבד שזהו מקום יוקרתי בבניין רב קומות.
אני עולה בצעדים לכיוון ביתי. אין אף אחד בבית.
אני לובש עדיין את הבגדים האדומים, אותם בגדים אדומים שהם נתנו לי כשהם "חטפו" אותי לפגישה עם אורי בר-לב. ואני מנסה לחבר הרבה קצוות לא מובנות. הרבה דברים בדרך שבו הם התנהגו אלי לא היו מובנים לי.
אם אורי בר-לב לא רצה לשתף איתי פעולה, מדוע הוא חטף אותי לפגישה? אם לא אכפת לו מהרעיון של למרוד בממשלה ולשנות את שיטת הממשל, למה הוא השקיע מאמץ בליצור איתי קשר? למה הוא דאג שהשומרים יפשיטו אותי ויביאו לי בגדים אחרים. אם הוא בכלל תומך בממשלה למה הוא מביע עמדות נגד החוקים שלהם?
אני מבולבל. וכשאני חושב על זה אני מבולבל יותר. אני מריח את הבגדים שהם הלבישו אותי, יש לזה את הריח של הדירה שבה פגשתי את אורי. ריח של חדש, ריח של טוב. אני יכול להסניף כל היום את הריח הזה.
דפיקה בדלת. ליבי נעצר, האם זה אחד השומרים שבאים לקחת אותי שוב בכפייה? האם אולי אורי הלשין עלי ושלחו אנשים מהמשטרה שיקחו אותי לחקירה על ניסיון בגידה במדינה? ליבי דופק. אני קם על רגלי ומתקדם לכיוון החריץ על הדלת, אני מביט ורואה את איתן. מרגיש הקלה.
אני פותח את הדלת, איתן מסתכל אלי. הוא מביט בי ובוחן אותי.
"מה זה הצבע האדום הזה…." הוא אומר בפנים מופתעות. אני לחוץ, עדיין לחוץ מהסיטואציה שהייתה לי היום. אני תופס את ידו ומושך אותו פנימה במהרה וסוגר את הדלת. אני מוביל אותו לספה בסלון והוא מתיישב. אני יושב לידו, הוא מביט בי. בוחן אותי.
"אתה בסדר?" הוא שואל אותי בדאגה, "מה קרה לך היום, למה אתה נראה מוטרד? למה לא היית בבית הספר? למה אתה לובש אדום כזה?"
הרבה שאלות יש לו. ולי יש הרבה תשובות לספק. אני לוקח אוויר ומביט בו. נוגע בשערו הארוך, הוא שוב לא אסף אותו. והאמת אני אוהב לפעמים לראות את שערו הארוך והפזור. לפעמים הייתי מדמיין את איתן ללא שער ארוך, וזה לא היה נראה לי הגיוני.
"יש לי הרבה לספר לך" אני ממלמל לו. מתחיל לחשוב מאיפה כדאי לי להתחיל את הסיפור. את הסיפור המטורף הזה. איך לספר לו שאתמול שלחתי הודעה אימייל לאורי, סיפרתי לו הכל. הוא חטף אותי ופגש אותי, שם הוא התנהג אלי בצורה מוזרה. איך אספר לו שסמל המחתרת שלנו בעצם לא משתף איתנו פעולה? ליבי דופק. והוא מביט בי, מחזיק את הידיים שלי ומחכה שאפתח את פי על מנת לשמוע. הסקרנות של איתן גברה.
"אתה מדאיג אותי" הוא אומר, "ספר לי כבר"

לא אני אומר לעצמי. אסור לי לספר לו שעשיתי מעשה טיפשי כזה, מעשה טיפשי בלי להתייעץ עם חברי המחתרת. או לפחות להתייעץ איתו. אסור לי לספר להם שום דבר מזה. אם הם ידעו הם ינדו אותי, ואני לא יכול לאבד אותם. לא יכול לאבד את האנשים היחידים שקרובים אלי. הם ישנאו אותי על הדרך שבחרתי לעשות. הם יאשימו אותי בהריסת המחתרת. ואני לא יכול לשאת דבר כזה.
"אני…" אני מחפש כל דבר אחר שיקפוץ לראשי, כל שקר אחר. אבל אני מתקשה למצוא והדבר היחיד שקופץ לי לראש זה לנשק אותו. אני מתנפל עליו, דוחף את לשוני לפיו. הוא מופתע מהתגובה שלי, הוא לא רגיל אלי ככה.
הוא נוגע בראשי, מלטף את שערי הבלונדיני. עובר עם ידו על גבי. הוא אוהב את זה, אני מרגיש את זה.
הוא מנתק את מגע שפתיו עם שפתי ומביט בי, "מה זה דון? מה עובר עליך?"
"אני הייתי בבית כל היום, חשבתי עליך. חשבתי על כמה אני מרגיש שבזמן האחרון אנחנו מתקדמים לאט ובקצב שלנו" אני אומר לו בשקר, "אני אוהב אותך, ואני רוצה שתדע את זה"
"אני יודע את זה" הוא מביט בי בתשוקה, אני מרגיש רע עם השקרים שלי. האם הוא קונה את זה? אני לא יודע. נראה שכן, אבל אני חייב להוכיח את זה – חייב להוכיח לו שבאמת אני חושב ככה. אני נוגע עם ידי על אזור איבר מינו ומביט בו.
"זוכר שלפני כמה ימים, שהכנסתי את ידי מתחת למכנסיים שלך והרגשתי אותו?" אני מסמיק לו, "אולי הגיע הזמן שגם אראה אותו?"
לא אני לא רוצה את זה. אני מפחד עדיין. אבל אני חייב לעשות את הצעד הזה לקניית האמון של איתן. לא אשכב איתו, אבל אגע בו. זה מה שהולך להיות. דון מסתכל אלי במבט התלהבות, חושב שהוא נמצא בחלום.
"מה אתה רוצה לעשות? אל תחשוש תגיד" הוא אומר לי ומלטף את פני.
"אני לא רוצה שניקח את זה רחוק מדי, לא היום, אבל אני מוכן לעשות דברים חדשים" אני אומר לו ומסתכל בעיניו. הוא מביט בי. המבט מלא התשוקה שלו נהפך לחושדני מאוד.
"אתה לא אומר לי את כל האמת, דון" הוא אומר לי, "אני מכיר אותך. ואם זאת הדרך שאתה בורח, אני לא מוכן לזה" הוא אומר וקם מהספה, ובלי לומר לי שלום הוא יוצא מהדלת.