כבוד השר – פרק 8 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים הקריאה מגיל 18+
כבוד השר – פרק 8

שק שחור על ראשי. ידיי קשורות בחבל, מדבקה גדולה על פי. אני מנסה להתנגד, אני לא יכול.
אני לא יודע איפה אני, אבל אני בדרך לאיזה מקום. נוסע בכביש. אפשר לשמוע את המכוניות ברקע לשמוע את קולות ההתלחששויות של האנשים שחטפו אותי. בא לי לבכות מחוסר אונים, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי לפגוע בגבריות המועטה שנשארה בי מאז שיצאתי מהארון.
אני מאוד מבולבל. לא מבין מאיפה זה נפל עלי פתאום. קמתי בבוקר, התלבשתי לבית הספר. ירדתי לרחוב והתחלתי להתקדם לכיוון בית הספר. מכונית שחורה הייתה מאחורי, לא חשדתי בה למרות שהיא נסעה מאחורי במשך דקות אחדות. ואז פתאום היא נעצרה, יצא ממנה בחור בחליפה שחורה ומשקפי שמש שחורות. הוא קפץ עלי תוך שניות אחדות, שם עלי שם על ראשי. גרר אותי לתוך האוטו כשהוא חוסם את פי שלא אצעק. כשהתנגדתי הוא הרביץ לו, אז שתקתי. נתתי לו לקשור אותי ללא התנגדות חריפה בגלל שפחדתי שהוא יכה אותי שוב. הוא הדביק מדבקה לפי והוא החל לנסוע באוטו. אני יודע שלפחות שני אנשים יש איתי במכונית בגלל הלחישות ביניהם.

למה חטפו אותי? האם זה בגלל המכתב ששלחתי אתמול לשר? או אולי זה מהמשטרה כי אנשים דיווחו שהם ראו אותי ואת איתן מחזיקים ידיים ברחוב בסופש האחרון? אני מפחד.
המכונית נעצרת, בחור גדול תופס אותי וגורר אותי מחוץ למכונית. יש ריח של חניון תת קרקעי.
"תזמין את המעלית בנתיים" אומר בחור אחד לבחור האחר, "וקח איתך אותו, אני אסדר כמה דברים ברכב ואצטרף אלכם"
הבחור גרר אותי כשהוא תופס בידי. היא נהייתה כואבת מהתפיסה שלו. אחרי כדקה נכנסו לתוך המעלית. למרות שלא ראיתי כלום בגלל המדבקה שהסתירה לי את הראייה, אני הרגשתי אותה עולה. כשהשניות עברו ועדיין הרגשתי את המעלית באוויר, הבנתי כי אנחנו עולים לקומה גבוהה. המעלית נעצרה, הבחור גרר אותי ממנה, הוציא מפתח פתח דלת. הכניס אותי פנימה, סגר את הדלת ונעל אותה. הוא הוריד לי את הכיסוי, שחרר את הקשרים מהידיים שלי והוריד את המדבקה שהייתה על פי.
אני היבטתי בו. בחור בחליפה שלובש משקפיים שחורות. הוא מנופח ושרירי, נראה בערך בסביבות גיל ה-30. הוא הביט בי במבט קשוח, הוציא שק גדול והצביע אליו.
"תתפשט ותכניס את הבגדים שלך בפנים" הוא פקד עלי.
"מה?" אמרתי בקול מפוחד.
"תתפשט" הוא הגביר את קולו.
הבטתי בו בפחד. ראיתי אקדח בתוך נרתיק בצד גופו. ידעתי שאסור לי להתנגד, זה יהיה טיפשי. עלי להקשיב לו, עלי לעשות את מה שהוא רוצה. ליבי דופק ואני מתחיל להתפשט נשאר בתחתונים. "גם את התחתונים" הוא מדגיש. אני מוריד אותם ולרגע אני חשוף מולו.
"כנס לאחד החדרים, תשטוף את עצמך. בחדר נוסף יש בגדים ואז תתלבש. אנחנו צופים בך, ככה שאל תעשה דברים טיפשים"
"למה אתם עושים לי את זה?" אני שואל בקול מפוחד, "בשביל מה זה?"
"אתה עומד לפגוש את השר" הוא אמר, "אתה עומד לפגוש את מר אורי בר לב, ואנחנו חייבים לוודא שזאת תהיה פגישה תיקנתי. ברור?" הוא יוצא ונועל אותי בפנים. אני נשאר לבד, מביט מסביב. באמת יש פה מצלמות בכל פינה בחדר. הם באמת צופים בי.
מצד אחד אני נרגע כי אני מודע לסיטואציה. אני עומד לפגוש את השר שאליו שלחתי אימייל. אבל אני עדיין לחוץ, מדוע זה היה נחוץ כל עניין החטיפה? למה זה היה נחוץ להפשיט אותי, להכריח אותי להתקלח ואז להלביש אותי בבגדים אחרים לפגישה? מה לעזאזאל הולך כאן?
אני מפסיק לשאול שאלות ונכנס למקלחת. מסבן את גופי, עובר עם מים חמים עלי. הזרימת מים טובה כאן. אני מסיים להתקלח ולוקחת מגבת, מייבש את גופי. יוצא מהמקלחת ואז מביט במסדרון. יש כאן עוד 4 דלתות. אני מנסה לפתוח אותם, אבל הם סגורות. מלבד אחת שפתוחה. אני נכנס פנימה ורואה חדר גדול שבמרכזו יש מיטה ועליה חולצה אדומה ומכנס אדום. בחדר יש חלון ענקי שמשקיף מבחוץ, אני מביט דרך החלון ונדהם מהנוף. אולי אני בקומה 40 אם לא יותר לפי הגובה. אני מתלבש בבגדים האדומים, מביט בי במראה. לפני עומד נער, בן 17, הומוסקסואל, ששערו בלונדיני, עיניו כחולות והוא לובש בגדים אדומים.

מפתחות פותחות את דלת הדירה שאני נמצא בה. מולי מופיע שוב הבחור בעל החליפה השחורה ומשקפי השמש השחורות. הוא תופס בידי ולוקח אותי לחדר המדרגות העצום. ריח של חדש יש מסביב. זהו ללא ספק בניין חדש.
הוא מגיע לאזור המעליות, ישנן 5 מעליות בבניין. השלט ליד המעליות מראה שאנחנו בקומה ה-47.
המעלית מגיעה, הוא מכניס אותי פנימה ולוחץ על הכפתור של הקומה ה-55. הקומה האחרונה. המעלית עולה במהירות והדלתות נפתחות. אני יוצא מהמעלית ולפני עומדים עוד 4 שומרים שמשגיחים על הדלת היחידה שיש בקומה.
"בפקודת השר, אני מחויב להכניס אותו לפגישה דחופה איתו" אומר השומר לשומרים האחרים שנראים זהים אליו.
אחד השומרים שליד הדלת מוציא מכשיר קשר ומחייג, "הנער כאן אדוני, להכניס?"
הוא מקבל תשובה. כנראה תשובה חיובית אם הדלת נפתחת, ואני נכנס לבד לדירה. השומרים נשארים מאחור והדלת נסגרת. אני מביט מסביב והמום, אני נמצא אולי בדירה הכי יוקרתית שאי פעם ראיתי. סלון ענקי, טלוויזיה עצומה. חלונות עצומים שמראים את הנוף העוצר נשימה. ריח של חדש בכל מקום, תמונות של טבע מסביב. שטיח אדום, זהה לגוון האדום של הבגדים שאני לובש. אני מתקדם בצעדים מסביב, בוחן כל פרט קטן בדירה הזאת.

"שלום לך, דון" נשמע קול בוגר מצידי. אני מביט הצידה בבהלה, ורואה אותו. רואה אותו בפעם הראשונה במו עיני ולא דרך טלוויזיה או תמונה בעיתון, אני רואה את כבוד השר אור-בר לב.
"שלום כבוד השר" אני מלמל בלחץ שאני מביט בו, הוא מסתכל אלי ועולה על פני חצי חיוך, "אני לא אוהב שקוראים לי כבוד השר. פשוט תקרא לי אורי" הוא אומר.
"שלום אורי" אני מתקן אותי במהרה.
השר לובש מכנסיים קצרים שחורים וגופייה צמודה לבנה שמדגישה את הפיטמות שעל חזהו. שריריו בולטים מאוד בידיו. זאת הפעם הראשונה שאני מבחין כמה הוא חטוב. בכל התמונות הוא לובש חליפות, בכל הראיונות הוא בחליפות. אף פעם לא הבחנתי כמה הוא לוהט.
"רוצה לשתות משהו?" הוא מציע לי ואני מסרב, "אל תתבייש" הוא אומר ומוזג לי ולו יין. הוא לוקח את כוסות היין ומתיישב על הספה הגדולה בסלון שלו, הוא מסמן לי עם היד שאשב מולו. אני מתיישב הוא מוזג לי את היין.

"אז דון יקירי" הוא אומר, "אני חושב שיש לנו קצת נושאים לדבר עליהם. נתחיל מהטעות שעשית, ששלחת אלי בדואר האלקטרוני את המכתב שלך"