כבוד השר – פרק 7 (18+)

שימו לב- בעקבות תיאורים מיניים הסיפור מומלץ לקריאה מגיל 18+
כבוד השר – פרק 7

אני יושב מול המחשב שלי. פותח את תיבת הדואר האלקטרונית שלי.
אני מקליד בשליחה את כתובת הדואר האלקטרונית של אורי בר-לב. ליבי דופק, מה אכתוב? איך אנסח את זה? האם אני עושה את זה בתור צעד חכם?
אף אחד מחברי המחתרת לא יודעים על זה. כולם נמצאים עכשיו באולם הספורט העירוני. אף אחד לא ראה את המשדר הזה של אורי בר-לב, אף אחד לא יודע על הכתובת האימייל הבלעדית הזאת. רק אני יודע את זה, ואם אני אספר להם את זה, יתחיל דיון סוער על היתרונות והחסרונות של זה. יתחיל דיון סוער על צורת הכתיבה של ההודעה. ואני, אני זה שרוצה לנסח אותה. אני זה שמצאתי את הכתובת הזאת. זה שלי.

"שלום כבוד השר אורי בר-לב" ככה אני מתחיל את המכתב.
המילים שהיו לי בראש שדמיינתי את היום שבו אצור קשר איתו נעלמו. פתאום אני מרגיש ריק, מחפש את המילים הנכונות לכתוב בהם את המכתב הזה. זהו מכתב גורלי, מכתב שאני יודע שיזכר בעוד כמה שנים למכתב שיביא את השינוי במדינה שלנו. שינוי כל כך גדול.
"קוראים לי דון, אני בן 17…." המילים רצות לי בראש, אבל אני לא מצליח לתפוס אותן. לא מצליח לכתוב אותן כמו שצריך. אני לוקח אוויר, שותה מיץ תפוזים, מרים את ראשי לתקרה ואז מחזיר אותה באיטיות לכיוון מסך המחשב. הידיים שלי נוגעות במקלדת ואני ממשיך לכתוב את המכתב.
"המדיניות שאנחנו חיים במדינה שלנו, היא מדיניות נוראית. ואתה יודע זאת. הראיונות שלך בכלי התקשורת בהיותך שר אומרים את מה שאתה חושב, הכתבות שלך בתקופה שהיית עיתונאי מסכמות את הדעות שלך. ואנחנו איתך, אני וחברי איתך בכל מה שאתה חושב.
אנחנו מאמינים שצריכים לעשות שינוי כאן. והשינוי צריך לבוא מאיתנו, מהעם. הממשלה לא תשתנה, מפלגת הסדר תישאר תמיד בשלטון ורק השרים, כמוך, ישתנו. אף אחד אין לו את העוצמה הגדולה להתנגד לחוקים ולאפליה שעושים לאנשי הקהילה הגאה. ואני אחד מהם. לאף אחד אין את הכוח להתמודד מול הרצח שעושים לאותם הערבים שחיים בערי השלווה. אי אפשר להסתמך על הממשלה, צריך לעשות מעשים. ובעזרת המוטיבציה שלי ושל החברים שלי, בעזרת הכוח שיש לנו ובעזרת הקשרים והכוח שלך – אנחנו נצליח לעשות שינוי. גם אם הוא צריך לעלות במחיר כבד, הוא צריך להגיע. ובשביל עתיד המדינה שלנו, בשביל עתיד המדינה היהודית ובשביל טעם הטוב של האנושות, אנחנו צריכים לפעול כמה שיותר מהר.
אשמח שתיצור איתי קשר, אשמח שתיקח את דברי ברצינות. כי אני וחברי לוקחים את הדברים שלך ברצינות, נהפכת לאגדה בשבילנו"

אני קורא את המכתב שכתבתי שוב. הוא נשמע לי פלצני מדי ולקקני. אבל לא אכפת לי, זאת הדרך שלי להתבטא. וזאת האמת. לפני שאני מתחרט אני לוחץ על כפתור השליחה והאימייל נשלח.
אני מביט במסך מחשב. לוקח אוויר. עכשיו אני רק צריך לחכות לתשובה, ואני מקווה שהתשובה תגיע כמה שיותר מהר.
הוא יכול להסכים לחבור אלנו. לעזור למחתרת שלנו, לגייס אנשים, נשק. אימונים – ואז שנצא לדרך נגד השלטון הזוועתי שאנחנו חיים בו. או שהוא יכול פשוט להתעלם מהמכתב שלי, למחוק אותו ולצחוק על חבורה של נערים שחיים בחלום. במקרה הרע אורי יכול להשלין עלנו לממשלה על הדעות שלנו, ואז כאן זה בערך הסוף שלנו. יעמידו אותנו בטח לדין על ניסיון בגידה בממשלה. אבל הוא לא יעשה את זה, זה לא הגיוני שאורי יעשה דבר כזה. אני סומך עליו, למרות שאני לא מכיר אותו. אני סומך עליו, סומך על השר הכי יפה שקיים בממשלה שלנו. על הזיפים הלבנים שלו, על המבט החושני בעיניים שלו. על הראש שלו. הוא יעזור לנו, אני בטוח בזה. זה רק עניין של זמן.

אני מתקדם לסלון ביתי. יושב על הספה ופותח את העיתון. השעה הייתה מאוחרת כבר.
אני מסתכל על הכותרת הראשית בעיתון, שם מופיע ראש הממשלה שלנו, ניבין.
ניבין הוא זה שעומד בראש מפלגת הסדר. הוא הומופוב, ימיני קיצוני. הוא זה שהביא לשינוי שיטת הבחירות, קבע כי רק ממשלת סדר תהיה תמיד בראש הממשלה ורק השרים הקטנים ישתנו עם הזמן. הוא תמך בכל מה שהביא לרעתם של אנשי הקהילה הגאה, הוא תמך בשנאה, הוא תמך בגזענות. הוא תמך בכל מה שאני לא מאמין בו. ניבין הוא אדם רע, אני לא אוהב אותו. אני לא מבין איך יש אנשים שאוהבים אותו, רואים בו כמי שמביא טוב לעם היהודי. איך אפשר להזדהות עם אחד כמוהו? זה פשוט זוועה.
ניבין הוא אדם מבוגר, בערך בגיל השישים. ראשו מגולח ועל פניו יש זקן צפוף ושחור. יש לו כרס גדולה, וקולו נמוך ומפחיד. אני שונא לשמוע את הנאומים שלו. בעיקרון אני שונא אותו ואת כל מי שמזדהה עם מפלגת הסדר. הם אל באמת עושים סדר, הם עושים רק בלאגן.

דפיקה בדלת. השעה מאוחרת. ליבי דופק. מי זה יכול להיות?
אני מתקדם לעבר הדלת ומציץ בחור שבה, אני רואה את איתן. אני פותח לו את הדלת, הוא מביט בי. אני מכניס אותו בשקט לדירה שלי, תופס בידו ולוקח אותו לכיון חדרי. הוא מתיישב על המיטה שלי ואני על הכסא. אנחנו מביטים זה בזה.
"לאן נעלמת היום?" הוא שואל אותי, "למה לא באת לאולם הספורט העירוני?"
"הייתי צריך זמן לעצמי"
"זמן לעצמך? אתה פשוט מנסה להתרחק ממני" הוא אומר, "אני לא טיפש, אני מרגיש את זה. אתה חושש ממשהו, ואני לא מבין למה. אני לא רוצה שתחשוש, במיוחד לא ממני"
"אני לא חושש ממך" אני אומר לו ומסמיק, "אני אוהב אותך" ולביבי אני יודע שהאהבה שלי אליו היא אהבה שבאה בגלים. לפעמים אני אוהב, לפעמים לא.
"תקרב אלי" הוא מבקש ממני. אני מביט בו לכמה שניות ואז קם ומתיישב לידו במיטה.
הידיים שלנו נפגשות ונוגעת זה בזה. היד השנייה שלי נוגעת בשערו הארוך והשחור, היום הוא לא אסף אותו כמו בדרך כלל. השפתיים שלנו נפגשות ונוגעות זה בזה. הלשון שלו יוצאת מפיו ונכנסת לפי. הוא מנשק אותי בתשוקה. ואני זורם איתו למרות שאני לא מרגיש שום תשוקה עכשיו.
איבר מינו שוב מתקשה, אני מניח את ידי על מכנסיו ומלטף אותו. ואז מכאן שוב אנחנו נתקעים, אין לאן להתקדם. אני עוצר את הנשיקה ומביט בו בעיניו, והוא מבין שאני צריך איתו עוד זמן. אני לא יכול להגיע איתו למקומות שהוא רוצה שנגיע אליהם. והוא מבין אותי ומכבד אותי.
"רוצה לישון איתי?" אני מציע לו.
"אני מעדיף לישון בבית שלי" הוא אומר לא בכעס, ואני מכבד אותו.
הוא קם מתקדם לדלת. אני מחבק אותו חיבוק ארוך לפני שהוא יוצא, מכניס את ידי מתחת למכנסיו ונוגע לו בישבן החלק שלו. הוא פולט צחקוק. זה הצחיק אותו משום מה. ואז אנחנו נפרדים בנשיקה.