כבוד השר – פרק 6 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים בסיפור, הקריאה מומלצת מגיל 18+
כבוד השר – פרק 6

החזקתי את ידו של איתן לאורך הדרך אל ביתו. היה חשוך בחוץ כבר, ולכן לא היה אכפת לנו. לא היה אכפת לי שאנשים הביטו.
היו כמה מבטים שהסתכלו על זוג הגברברים מחזיקים ידיים, היו כאלו שלא חשדו, היו כאלו שכן. וזה עדיין לא הזיז לי.
שעלינו לדירתו של איתן, הוא הוציא את המפתח מהכיס ופתח את הדלת, הדירה הייתה חשוכה, הוריו ואחותו בטח ישנים כבר.
נכנסנו באיטיות לחדר שלו. התיישבתי על המיטה, היבטתי בו.
הוא יצא מהחדר לכיוון המטבח, להביא לנו משקאות. אני התיישבתי על קצה המיטה שלו והתחלתי לבהות לו בקיר.
אני ואיתן לא נמצאים אחד אצל השני הרבה, למרות שההורים של כל אחד מאיתנו יודעים עלנו. בגלל שמערכת היחסים שלנו הייתה עד עכשיו אפלטונית, לא ראינו לנכון גם לישון הרבה אחד אצל השני. היו מקרים בודדים מאוד שהיינו ישנים אחד אצל השני, וגם אז זה היה במרחקים. ללא נגיעות.
איתן חזר לחדר עם שתי כוסות מים. הוא נתן לי אחת, שתיתי. הבטתי בעיניו. הוא התיישב לידי על המיטה והביט בי בחזרה.

ידי החלה להתקדם לעבר רגלו, נגעה באזור האשכים שלו. איבר מינו החל להקשות. הבטתי ישירות בעיניו, ראיתי את העונג שלו.
"דון….." הוא מלמל את שמי, "מאיפה זה הגיע פתאום?"
איתן רגיל למגע שלי מדי פעם עליו. אבל הוא לא רגיל שאני מציע לבוא לביתו, הוא לא רגיל שאני נוגע בו בחושניות על המיטה שלו. הוא לא רגיל להרגשות האלו ממני, הוא מבין מה עובר בראשי. והאם אני מבין מה עובר בראשי? כנראה שלא. אני עושה משהו מבלבול, עושה משהו שאני רוצה ולא רוצה. משהו שאני לא בטוח בו. אני עושה משהו יותר בשביל איתן, פחות בשבילי.
"אני לא יודע מאיפה זה הגיע…" אני לוחש, מתקרב לשפתיו ומנשק אותו. לשוני נכנסת לפיו, נוגעת בלשונו. הידיים שלי תופסות את קצה חולצתו ומרימות אותה באיטיות, אני מוריד את החולצה של איתן. הפה שלי יורד באיטיות לעבר גופו של איתן. אני מנשק את חזהו.
בפעם הראשונה שלי, ידי נכנסת מתחת למכנסיו של איתן ותופסת את איבר מינו. רעד עובר בגופו של איתן מההתרגשות, אני מרגיש את זה. ורעד עובר בגופי ממגע איבר מין, איבר מין אחר, לא שלי.
ואז זה פתאום קורה לי, אני משתתק. קופא. מוציא במהירות את ידי ממכנסיו של איתן, מרחיק את שפתי מגופו. החשש שפתאום אצטרך לראות את איבר מינו של איתן, שאצטרך להרגיש אותו, מטרידה אותי. אני לא מוכן, לא מוכן לזה עכשיו. לא מסוגל לדמיין כיצד איתן לוקח את הבתולים שלי. זה לא הגיוני לי לרגע, ואני לא אומר כלום לאיתן ממה שעובר לי בראש. אני פשוט קופא מולו.

איתן מביט בי במבט המום. הוא לא מבין לאיזה מצב הוא נקלע, הוא לא מבין מה קורה לי. אני מרחם עליו, לא מגיע לו את הסבל שאני מעביר אותו. לא מגיע לו חבר יבש כמוני.
"עשיתי משהו שהתריע אותך פתאום?" הוא שואל אותי ומתקרב אלי.
"לא…" אני מלמל לו, "אני מרגיש מוזר פתאום, לגעת בך ככה, אני לא רגיל"
"דון, אנחנו נהיה צריכים מתישהו להתרגל לזה אם נצטרך להמשיך להיות יחד, אי אפשר לתרץ את מערכת היחסים הזאת בעוד תירוצים, אם אתה אוהב אותי אל תרגיש שזה מזור לך"
"אתה צודק, איתן" אני אומר לו ונוגע בחזה שלו, מלטף אותו, "אבל אני חושב שאולי כדאי שנחכה עוד קצת, אולי כדאי שניקח את זה לאט. הנה התקדמנו טיפה, נגעתי בך במקומות שאף פעם לא"
איתן משפיל את מבטו מטה. הוא צריך לפרוק, במיוחד אחרי מה שקרה עכשיו על המיטה שלו, זה כמו לחמם סיר בלי האוכל בפנים.
"תישאר לישון איתי לפחות" אומר איתן ומסתכל אלי במבט המלא רחמים שלו.
אני לא עושה לו בעיות, ואני נשאר לישון. שנינו מורידים את הבגדים ונשארים בתחתונים, איתן מחבק אותי מאחורה. זאת הפעם הראשונה שאנחנו הולכים לישון בכפיות. אני מרגיש את איבר מינו הקשה נצמד לתחת שלי, אבל אני לא מעיר לו על זה. לא נעים לי, אני לא יכול להיות כזה אכזרי אליו. אז אני פשוט מחכה עד שהעיניים שלי נעצות ונרדמות.

למחרת בבוקר, אני ואיתן קמים. כל אחד מתלבש והולך לדרכו. אני עובר בביתי לפני שאני הולך לבית הספר, אני מתקלח ולובש בגדים אחרים.
אני לוקח את הילקוט השחור שלי, יוצא מהבית ומתקדם לכיוון יום לימודים חדש. שבמהלכו לא הפסקתי לחשוב על איתן ועל הסיטואציה שהייתה. על כמה שאני אדם מגעיל, אדם חסר רגשות. אדם מבולבל, שהבלבול שלי פוגע באנשים שאני אוהב.
היום הלימודים עובר. וגייר ואנאל מתקדמים לכיוון אולם הספורט העירוני, אני מוותר על להצטרף אליהם היום, מוותר על להתקדם לאולם הספורט ולראות את טומי מתאמן ללא חולצה. מוותר על לשבת ליד אנאל, ומוותר יותר מהכל על לראות את פניו של איתן שוב. אני צריך לקחת חופש היום מהחברים שלי, אני צריך לקחת זמן לעצמי.
אני מגיע הביתה. זורק את היקלוט בצד. יושב על המיטה בחדרי ופותח את הטלוויזיה הקטנה שנמצאת בפינת החדר. ואז הוא מופיע שם, אורי בר-לב. השר האגדי.
הוא מתראיין בשידור חי לערוץ החדשות, שם הוא מדבר על הבעיות הכלכליות. ועל נזקים כלכליים שיש בחרה. בכל זאת הוא עדיין השר שאחראי על תקציב המדינה. ואז הוא אומר משהו שעוזר לי בלפתור את בעיית יצירת הקשר איתו. הוא מפיץ כתובת אימייל, שבה הוא מבטיח שרק הוא רואה את ההודעות. שם הוא מבקש מאנשים לשלוח אליו ישירות רעיונות בלעדיים שלהם לפיתרון הבעיה הכלכלית. הוא מבטיח להם שהמידע והרעיונות שלהם ישמרו אצלו בלבד, ובמידה והוא יראה לנכון להשתמש בהם הם יתוגמלו על הרעיונות שלהם.
הכתובת אימייל הזאת. אותה כתובת אימייל שרק אורי בר לב יכול לראות, היא המפתח שלי ושל המחתרת שלנו להגיע אליו בלי לחשוש שהרעיונות שאנחנו רוצים לשתף אותו יגיע לידיים הלא נכונות.