כבוד השר – פרק 5 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים המתוארים בסיפור הקריאה היא מגיל 18+
כבוד השר – פרק 5

"אני אמרתי זאת ואגיד זאת שוב" נאם אורי בר-לב, "כל עוד אני השר האחראי על תקציב המדינה, אני לא אעניק בפזיזות מיליוני שקלים עוד לצבא בגלל הפגנות"
המראיינת הביטה בעיניו, "אדוני השר, אני מבינה שיש לך שיקולים כיצד לעשות את החלוקה של תקציב המדינה, אבל האם סוגיית הביטחון לפעמים לא דורשת ממך ויתור על העקרונות שלך?"
"ויתר על העקרונות שלי?" צחק אורי, "העקרונות שלי היא שנחיה במדינה שלנו, בצורה הטובה ביותר, באושר הטוב ביותר. תגידי לי, מתי בפעם בשנים האחרונות מאז תום המלחמה, מאז שהיו את ערי השלווה, הרגיש תושב אחד במדינת ישראל על חוסר ביטחון?"
"אדוני השר, הערבים שחיים בערי השלווה הם לא הבעיה היחידה שלנו" אמרה המראיינת, "המפגינים טוענים שלא חסר מדינות ערב שממשיכות להתקיים ולהתחמש, ולא הכי מחבבות אותנו"
"גם אנחנו לא מחבבים אותם, זה לא אומר שאנחנו עומדים לשלוח להם פצצת אטום" ענה אורי, "ולגבי הערבים שחיים בערי השלווה, הם ממש לא הבעיה שלנו, ורובם גם לא היו הבעיה שלנו אף פעם"
"אדוני השר…."
"אני יודע" אמר אורי, "אל תפחדי לשדר בטלוויזיה מה שאת רוצה, אני יודע טוב מתי אני אומר דברים שהם לא עוברים על "חוק הבגידה", ולא נאמר כאן שום דבר כזה."

הראיון מסתיים כשהמראיינת לוחצת את ידו של אורי. טומי מכבה את הטלוויזיה, קם על רגליו וצועק, "זה גבר אמיתי".
"אני לא אתפלא אם עוד יהרגו אותו יום אחד" אמרה אנאל, "הוא צריך לעשות לפעמים חושבים עם מה שהוא מוציא מהפה"
"הוא לא צריך לעשות שום חושבים" התעצבן עליה טומי, "הוא צריך להמשיך להיות נאמן לעקרונות שלו. ותאמיני לי שאם לא היה את "חוק הבגידה" הוא ממזמן היה אומר דברים חמורים יותר"
אנאל שותקת. מחזיקה את ידו של גייר קרוב אליה. אני מסתכל בעיניו הגבריות של טומי, לרגע אחד הוא מביט בי וכמה שניות אנחנו מביטים זה בזה, בוחנים זה לזה את האישונים בעיניים. מבטו של טומי ושלי נשברים, כאשר איתן מחליט לדבר וכולם מסתכלים אליו.
"צריכים אבל לחשוב על רעיון כיצד להגיע אליו" אומר איתן, "הרעיון שחשבנו עליו שבוע קודם, שצריך פשוט לשלוח לו מכתב לתיבת הדואר שלו מסוכן מדי"
"מה מסוכן מדי?" אומר טומי מי שהציע את הרעיון הזה, "אין לנו עוד דרך אחרת"
"אז צריכים למצוא דרך אחרת. זה סיכון לשלוח מכתב, אי אפשר לדעת מי יפתח אותו, אולי הוא לא באמת יגיע לידיים של אורי, וגם מי אמר שיתנו לנערים בגיל ההתבגרות להתקרב לבניין בו גר אחד אחד השרים החשובים במדינה?"
"יש בזה משהו" אני מחזק את דבריו של איתן ומחזיק לו את היד, "צריכים לחשוב על תוכנית אחרת כיצד להגיע אליו"
"המטרה שלנו היא לדבר איתו סך הכל" אמרה אנאל, "אי אפשר פשוט לקבוע איתו פגישה?"
טומי צוחק, "את לא חושבת באמת, שכל מי שמעוניין להיפגש עם אחד השרים בממשלה, במיוחד עם אחד כמו אורי, זה עניין של פשוט לקבוע איתו פגישה?"

אנחנו יושבים וחושבים על רעיונות. קשה מאוד לחשוב על רעיון טוב, קשה מאוד לחשוב איך אפשר ליצור קשר עם אחד השרים החשובים בממשלה בלי לחשוש מכך שיעלו על רעיונות המפגש שלנו.
רגליים יורדות במדרגות של דירתו של טומי, אוהד וחברתו יורדים. אוהד לובש רק תחתוני בוקסר שחורים וחברתו לבושה בשמלה אדומה.
הוא מלווה אותה לדלת בלי להסתכל עלינו, נותן לה נשיקה על השפתיים. היא נוגעת בחזה שלו. מורידה את ידה לכיוון התחתונים שלו ונוגעת לו באיבר המין. היא בטח חושבת שאף אחד מאיתנו לא שם לב לזה, אבל כמו שאמרתי כבר, אני שם לב להכל.
הוא פותח לה את הדלת, היא יוצאת. אוהד מתקדם בצעדים לעברנו, קופץ על טומי מאחורה ומנסה להפיל אותו.
"חתיכת שמוק…" צועק עליו טומי, "זה כבר לא מצחיק אותי השטויות שלך"
"אתה לא יכול לחיות בלי השטויות שלי" אומר לו אוהד שנופל על השטיח אחרי שטומי נאבק בו.
"לך לחדר שלך ותנקה אותו מהסירחון שבטח השארתם שם"
"מקנא?"
"תהיה בטוח שאין לי מה לקנא"
אוהד מתקדם לעבר החדר שלו. לפעמים יוצא לי לראות את הקשר של טומי ואוהד. בין אחים תמיד יש קשר מיוחד כזה, קשר שאי אפשר להסביר. לי בחיים לא היה אח או אחות, תמיד הייתי ילד יחיד. מעניין אותי לדעת מה היה קורה אם היה לי אח, האם הייתי אחרת? האם הוא היה מתבייש שאחיו היה הומו? או שאולי אם הייתי גדל עם עוד אח בבית, עם עוד גבר נוסף אז זה היה אחרת, אולי לא הייתי כזה. אולי המשיכה שלי הייתה תיקנית? לרגע זה מגעיל אותי לפעמים לחשוב שהמשיכה לגברים היא לא תיקנית.
ידי עוברת על שיערו הארוך של איתן, אני נוגע בגבו. הוא אוהב את זה, אני יודע. ושוב נשאלת השאלה, האם אני אוהב את איתן באותה מידה שהוא אוהב אותי? האם לפעמים אני נחשק אליו באותה מידה שאני יודע שהוא נחשק אלי, באותה מידה שאני יודע שהוא רוצה לגעת בי, להוריד את בגדי ולטרוף אותי. איתן הוא אדם טוב, כמו כל אחד שיש בחדר הזה, גם אפילו אנאל הפחדנית. לפעמים אני מרגיש מותש מהמחשבות האלו על איתן, אני מרגיש שאני צריך לעשות צעד גם נגד רצוני בשביל לספק אותו, בשביל לגרום לו לאהוב אותי כמו שמגיע לו לאהוב אותי.

השעה נהיית מאוחרת. שום רעוין חדש לא עלה כאן, וסיכמנו שכל אחד יחשוב במהלך השבוע על רעיונות וניפגש שוב, חברי המחתרת, שבוע הבא בביתו של טומי.
אנאל וגירר החזיקו ידיים והיו הראשונים לצאת מהדירה של טומי, אני ואיתן היינו אחריהם. ירדנו לרחוב, השמש כבר שקעה. איתן הביט בי, הסתכל שאין אף אחד מסביב ונתן לי נשיקת פרידה על השפתיים. הלב שלי דופק שהוא מנשק אותי ברחוב, הוא דופק מחשש שיראו אותנו. מחשש שיפגעו בנו על המעשים שלנו.
אני נוגע בידו של איתן, לא מרפה ממנה. ואז אני מסתכל אליו בעיניים, "אפשר לבוא אליך?"
"לבוא אלי?" מופתע איתן.
"כן… אני רוצה לבוא אליך"