כבוד השר – פרק 25 ואחרון (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים הקריאה מומלצת מגיל 18+!
כבוד השר – פרק 25 ואחרון

אני שוכב על המיטה שהיקצו לי בעמק המחתרת השלישית. השעון הקרוב ביותר אלי נמצא מחוץ לחדר שהביאו לי במחתרת, אבל אני מאמין שהשעה עכשיו אחת בלילה אם לא יותר מאוחר.
למרות כל הניסיונות שלי בלהירדם אני לא מצליח. בערב עמדתי ונאמתי מול כל האנשים בעמק המחתרת והסברתי להם את התוכנית, הם הכינו בהכנות לקראת הפלישה לכיוון המפעל לייצור נשק. סך הכל לפלישה הולכים להיות חמישה רכבים, בכל רכב יהיו 4 לוחמים, ככה שרק עשרים לוחמים מכל האלפים במחתרת הולכים למשימה. בהתחלה התנגדתי לזה, זה נראה לי מעט מדי. אבל אני מבין אותם שבשביל לפוצץ מבנה לא צריך אלפי לוחמים, זה רק יכשיל אותם אם הם יהיו הרבה, כי אז הם יהיו בולטים.
המטרה שלנו היא המטרה הכי קשה, כי המבנה שלנו הוא המבנה היחיד שהצבא מגן עליו בגלל הנשקים שם. אבל הם בטוחים בתוכנית המסובכת שלהם, שאני בעצמי ניסיתי להבין אותה. אבל הם נראים לי נחושים כל כך במזימה שלהם, שאני סומך עליהם. גם אחמד הראה לנכון בשליחת המשימה.
הם נלחמו מי יהיו העשרים לוחמים שיצאו למחתרת, על מנת לתת להם הרגשה של שוויון החלטנו לעשות הגרלה בין כל המתנדבים למשימה.

אני מתחיל לעבור על כל השמות של האנשים שהספקתי להכיר בתקופה האחרונה. כל כך הרבה אנשים מיוחדים הכרתי, כל כך הרבה דברים התנסתי בהם לראשונה. התקופה הזאת היא ללא ספק התקופה המשמעותית ביותר בחיים שלי. התקופה שבה אני מרגיש שנהפכתי מנער לגבר. גם אם אני לא בנוי ללחימה, אני יודע שאני משפיע על המלחמה הזאת לא פחות מלוחם שמחזיק רובה או מהנדס שמפתח נשק מסוים. אני יודע שאני הראש פה. זה קצת גאוותני מצידי לחשוב דברים כאלו, אבל אני יודע שזה נכון.
השמות של האנשים שהכרתי לאחרונה עוברים בראשי: אורי, אוסנת, מקס, אחמד, דימה ובוב. הרבה פרצופים נוספים עוברים לי בראש של אנשים שהספקתי לשכוח את השמות שלהם או שלעולם לא ידעתי את השמות שלהם. כל השומרים שהיו במבנה של אורי, האנשים שהוא היה מדבר איתם.
אני נזכר בגייר ואנאל, כיצד הפקרנו אותם לטובת האינטרסים שלנו. למרות שהם איבדו תקווה בשלב מסוים, היינו יכולים לשתף אותם ולעורר את האמונה שלהם מחדש. השאלה האם באמת הזוג הזה היה באמת מוכן ללכת עד הסוף, כמוני וכמו איתן וטומי.
ואז אני נזכר באוהד, אחיו הקטן והשובב של טומי. הוא לא טיפש, הוא בטוח יודע שטומי הלך לעשות משהו גדול. הוא כל פעם היה צוחק עלינו ועל הרעיונות של המחתרת הקטנה שהקמנו, הוא היה חושב שאנחנו משעממים. ואז אחיו הגדול, מי שהיה כל עולמו נעלם יום אחד בתירוץ שהוא הלך ללמוד בחול. זה לא אמין, זה לא טומי. ואוהד הכי מכיר את טומי בעולם, הוא יודע שטומי עושה משהו גדול מזה.
אני מדמיין את הערבים שחיים בערי השלווה, ואת כל האזרחים שתומכים במפלגת הסדר. איך כל אחד מהקבוצות האלו יגיבו למה שעומד להתרחש מהבוקר. אני לא נרדם, ואני כבר מתחיל להבין שאני לא נרדם לא בגלל שאני מתרגש. זה בגלל שאני חושש. אני חושש ממה שהולך להיות.
כשעיני מתחילות להעצם סוף סוף, נפתחת הדלת ועומד שם מקסים שאומר לי שהגיע הזמן לקום. המשלחת שהולכת לפוצץ את מפעל הנשקים יוצאת.
אני קם, מתלבש ויוצא מהחדר הקטן שהיקצו לי. אני עולה במדדרגות לקומת ביניים בעמק, קומה שבה יש כלי רכבים, שיכולים לצאת מהעמק דרך שיפוע מיוחד שנבנה. הם נכנסים עם נשקים וקופסאות מוזרות.
"מה יש בקופסאות?" אני שואל את מקסים.
"פצצות" הוא אומר, "הם ישתילו את זה בתוך המחסן של הנשקים, אחרי כמה דקות זה יפוצץ את המקום לאלפי רסיסים"
"זה לא מסוכן מדי?" אני מתפלא.
"בכל דבר בחיים יש סיכון" מביט בי מקסים, "במיוחד בדברים שאנחנו מתעסקים בהם"
הרכבים יוצאים למשימה. ורגע לפני שקו המחשבה שלי חוזר לעצמי, מגיע אחמד מאחורינו בפנים מודאגות. אני מביט בו ומנסה להבין את מה שהוא רוצה להגיד בין כל ההתנשפויות שלו.
"מה קרה?"
"אני צריך שתבוא, יש לי משהו להראות לכם"
אנחנו הולכים אחרי אחמד והוא מוביל אותו לחדר בקרה, שם הוא פותח את אחד המסכים ומראה לנו משהו שצולם במצלמות האבטחה. אנחנו רואים אישה, בערך בגיל העשרים לחייה. היא יוצאת מעמק המחתרת. על פי השעה שמופיע במסך למטה, היא ברחה בלילה האחרון מכאן. ואף אחד לא שם לב לזה.
"מי זאת?" אני מביט ומנסה להבין מה קורה כאן.
"קוראים לה בטי, היא הייתה חלק מאנשי המחתרת שלנו. היא הייתה מבין הצעירות ביותר שהגיעו לכאן. והיא ברחה באמצע הלילה" אומר אחמד, "אחת הבנות שישנה איתה בחדר הבחינה בה נעלמת, בצורה חשודה ביותר"
"למה היא עשתה את זה?"
"זהו הדבר שמדאיג אותי מאוד עכשיו" אומר אחמד, "בשעה האחרונה החלטתי לבדוק עליה מי זאת ומאיפה היא. והדבר שגיליתי מאוד מזעזע… היא… היא…." מלמל אחמד, "היא האחיינית של ניבין"
"ראש הממשלה?" אני שואל בקול מופתע וליבי דופק.
"בדיוק" אומר אחמד, "שלחתי כבר עכשיו כוחות שיעקבו אחריה לאן היא הולכת, אמרו לי שהיא הספיקה לנסוע לכיוון ירושלים, איפה שנמצא ניבין, אני חושש שהיא התנגנבה למחתרת על מנת להשיג מידע על מה שהולך כאן, ובגלל שהיא הבינה כי אנחנו עומדים לתקוף היום היא החליטה לברוח ולהזהיר אותו, מה שיותר מפחיד אותי שהיא תגלה להם איפה המחתרת נמצאת. לכן שלחתי הוראה, שלא משנה איך מוצאים אותה, להרוג אותה במידית"
"למה אתה שולח הוראות כאלו בלי להתייעץ איתי?" אני מתעצבן, "למה רק עכשיו מודיעים לי, אני כאן האחראי על המקום, אורי נתן לי את התפקיד!"
הטון התוקפני שלי מפחיד את אחמד ומקסים, עד עכשיו הצטיירתי להם כנער תמים וגאה. ולרגע הם רואים גבר מתעצבן.
"לא התכוונתי שזה יהיה ככה" אומר אחמד, "אני מצטער, הייתי צריך לעדכן אותך ברגע שזה נודע לי"
אני מתחיל להתהלך סביבם. ואז משהו עולה בראשי, הדבר המחריד ביותר – אם היא תספיק לספר משהו על המחתרת ועל מי ששייך לכאן, אם היא תגלה על אורי, יחסלו אותו במידית. ניבין לא יחכה דקה אחת בשביל להפציץ אותו.
"אורי…" אני ממלמל, "חייבים לחלץ אותו, הוא פגיע עכשיו" אני אומר ורץ לכיוון היציאה, בתקווה שהם יבואו אחרי. אבל מקסים תופס את עצמי ועוצר אותוי, "זה מסוכן עכישו, במיוחד שבדקות אלו תושבי המדינה מתעוררים ורואים את הכרזות שאוסנת הפיצה בלילה. ובמיוחד ששלושת המחתרות שלנו מפציצות יעדים של הממשלה. זה מסוכן לצאת החוצה"
"לא אכפת לי" אני מתעמת איתו, "אני חייב להציל אותו, זה השר שבזכותו יש לכם את המחתרות האלו. לא מפקירים אותו"
"נחכה שהאנשים שלנו יחזרו, נתעדכן במצב במדינה ונראה מה קורה. אי אפשר על שגעון עכשיו לצאת לרחובות" אומר מקסים ותופס אותי חזק, "נתתי מילה לאורי, שהחיים שלך חשובים יותר משלו – ואני מקיים את זה"
אני נעצר לרגע. המשפט שמקסים אמר לי מערער אותי. האם אורי באמת אמר דבר כזה? האם אורי מוכן שהשומר שהכי קרוב אליו יציל אותי מאשר אותו? המשפט הזה רק גורם לי להבין שאני צריך לעשות צעד משמעותי, צעד שאולי יצטייר כצעד טיפשי. אבל צעד שאני יודע שאני חייב לעשות.
אני לוקח אוויר ומחייך לעבר מקסים ואחמד, "אוקי, אם זה מה שאורי אמר אז נחכה. אתם צודקים"
אני מתחיל להתהלך מסביבם, הם מביטים בי בצורה מדאיגה. והתוכנית שאני רוצה לעשות עולה בראשי, אני מסתכל לעבר דלת היציאה, המפתח נמצא מחוץ לדלת. אני רק צריך לדפוק ריצה מהירה ולנעול אותם. עד שהם יספיקו לפרוץ את הדלת אני כבר יהיה מחוץ למתחם.
כשמבטם עוזב אותי לרגע, אני רץ לדלת. מקסים מנסה להשיג אותי, אבל זה מאוחר מדי. אני סוגר את הדלת ונועל אותה. הם דופקים על הדלת חזק ומתחילים לצעוק. זה לא עוזר להם, אני בורח משם ועולה לקומת הביניים איפה שהרכבים נמצאים. שם נמצאים כמה אנשים שאחראים על הרכבים.
"תנו לי רכב" אני אומר להם, "ופתחו לי את השער, אני חייב ללכת לאנשהו"
"אדוני, אי אפשר לשחרר עכשיו רכבים, הכל מושבת עד הודעה חדשה בנוגע למהלך שלנו"
"אני האחראי על העמק מחתרת הזאת, ואם ביקשתי רכב אז אני אקבל אותו" אני אומר להם בטון תוקפני, "תביאו לי רכב עכשיו"
הם מביטים זה בזה בפחד. אבל הם מחויבים לצייט לי, ואני מקבל מפתח לאחד הרכבים. אין לי רישיון, לכן אאלץ לסמוך על המזל. אני נכנס לאוטו, והדלת בסוף השיפוע נפתחת ואני יוצא מעמק המחתרת. אני מתחיל לנסוע בזגזגים, לוקח לי כמה שניות להבין איך כל הדבר הזה פועל. באוטו נמצא מכשיר טלפון, אני זוכר את מספר הקבלה של המבנה של אורי ואני מתחיל לחייג. אין מענה. הדבר הזה מלחיץ אותי.
אני נוסע כמו מטורף על הכבישים, למזלי שום ניידת משטרה אין באזור. למרות שנסעתי לעמק המחתרת הזאת רק 3 פעמים, אני זוכר את הנסיעה. הנהגים מצפצפים לי, אבל זה לא מרתיע אותי מלהמשיך במשימה שלי. להציל את אורי.

אני פותח את הרדיו במהלך הנסיעה, משדר של חדשות המספר על קצינויים שתלו שלטים נגד הממשלה פותח. בהמשך הנסיעה מדווחים על פיצוץ בתחנת חשמל. הם עדיין לא קישרו את זה לפוסטרים שאנשייה של אוסנת תלו. אני מכבה את הרדיו, מחשש לשמוע משהו שלא ארצה לשמוע.
כשאני במרחק של חמש דקות מביתו של אורי, אני מתקשר שוב לקבלה. ואז יש מענה. אני דורש מהזכירה שם את אורי במידית, היא מסרבת בהתחלה להעביר לי כי היא לא מזהה מי אני. כשאני מנסה להגיד לה מי אני, היא עדיין לא מוכנה להעביר לי בטענה שעובדים עליה.אני לא חושב שהיא מודעת באמת מי אני, אני לא בטוח שאורי סיפר לכל האנשים במבנה שם על התוכנית. הדבר היחיד שאני מצליח להוציא ממנה שאורי נוכח בבניין.

אני יורד מול הבניין הגבוה של אורי.אני מתחיל לרוץ בשביל לכיוון הכניסה. מתפלל שזה לא מאוחר מדי. אבל רעש של מטוס קרבי מעלי מאמת לי שהגעתי באיחור.
פצצה נופלת על הבניין של אורי שפוגעת בקומה ה-55, בקומה של הדירה שלו. הבניין מתמוטט לאט, עשן בכל מקום. אני עף מעוצת הפיצוץ. אני צורח את שמו של אורי. אבל שום דבר לא עוזר. הבניין קורס, וכל מי שנמצא בתוכו מת ברגעים אלו.
רכבים של הצבא מגיעים לכיוון הבניין, אני מסתכל לאחור ומביט בהם. עיני דומעות, הם בטח יהרגו אותי עכשיו בלי לחשוב פעמיים. אבל כמה מטרים לפני שהם מגיעים, עוצרת לימוזינה, משם יוצאת אוסנת, תופסת את ידי בכוח ומכניסה אותי לתוך הלימוזינה שדוהרת מהר ומתחילה לברוח מרכבי הצבא שמנסים לתפוס אותנו.