כבוד השר – פרק 24 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאוריים מיניים הסיפור מומלץ מגיל 18+
כבוד השר – פרק 24

כל ניסיון שלי ליצור קשר עם איתן כשלו. הוא סירב לדבר איתי, נכנס לדירתו והתכונן לישיבה שלנו שצריכה להיות היום.
אני הלכתי לדירה שלי, לא חזרתי לדירתו של אורי. לא יכולתי להביט בו בעיניים, והרגשתי שאני צריך רגע לעצמי. התחלתי להתלבש בבגדים הולמים שיתאימו את הנוכחות שלי לישיבה שעומדת להתקיים, הישיבה האחרונה והדיון האחרון רגע לפני שמחר נעשה את הרעש במדינה. אני לבשתי חולצה אפורה עם פסים שחורים עליה בצדדים ומכנסי ג'ינס. סירקתי את שערי הבלונדיני, שטפתי את עיני ולקחתי אוויר שאני מסתכל על המראה בחדר הרחצה.
השעון תקתק לאט, והתפללתי שהזמן יעבור כבר. ישבתי על המיטה שלי בחדרי, הבטתי בכל קיר והתחלתי לחשוב על מה עומד להיות. כל מחשבה שלי באותו רגע הייתה רק על התרחישים שעומדים להתקיים בימים הקרובים, הלב שלי דפק מהתרגשות שחשבתי על זה. זה כמו חלום מעורבב בסיוט שמתגשם.
כמה זמן יצליחו האנשים בעמקי המחתרות להצליח למרוד בממשלה? האם נצליח באמת להפיל אותה? איך בדיוק נשלב את הערבים בערי השלווה במלחמה, אם הם חלשים וחולים והצבא מקיף אותם. עד כמה חזק איתן בקשרים שלו? מה עומד להתרחש כאן?

שעת הצהריים הגיע, יצאתי מדירתי וירדתי במעלית. הגעתי לקומה בה מתקיימת הישיבה, זהו היה חדר ארוך וגדול והייתי מבין האחרונים שנכנסו. על כל כיסא היה שם של מי שצריך לשבת עליו, אני התיישבתי ליד השומר, מקס וליד אחמד מעמק המחתרת שאני אחראי עליו. אחמד חייך אלי, הוא לא שכח את הנאום שלי וכיצד הכללתי את הערבים בתוכו. זה גרם לו לאהוב אותי כל כך.
בקצה השולחן ישב אורי, לידו ישבה אוסנת. מולי ישב איתן עם שומר נוסף ובן אדם נוסף מעמק המחתרת שלו, לידו ישב טומי עם אישה מבוגרת, שככל הנראה היא מעמק המחתרת שלו ועם שומר גם. לידי ישבו שני גברים שלעולם לא ראיתי. אחד מהם היה שמנמן ועיניו היו פוזלות, והשני לבש מדי צבא וכל ידיו היו מנופחות משרירים, מתחת לעיניו הייתה שריטה ארוכה שהדגישה את הגבריות שלו.
אורי הסתכל מסביב וראה שכולם נוכחים. הוא לקח אוויר והחל לדבר.

"אני שמח שהצלחנו לכנס את כולם בזמן קצר" אומר אורי, "אני שמח שהצלחת להגיע בסופו של דבר, בוב" הוא אומר ומסתכל על איש הצבא שמהנהן בראשו.
כולם מביטים באורי שלקח אוויר לרגע. מחכים לשמוע את המשך התוכנית.
"הייתי שמח לעשות לכולם הכרות נחמדה, אבל אין לנו זמן ואתם תכירו עוד בהמשך. כמו שאתם יודעים, מחר עם הזריחה אנחנו עומדים לצאת לפעולה צבאית משלנו נגד הממשלה והחוקים שלה, אנחנו עומדים לצאת נגד ראש הממשלה ניבין ומפלגת הסדר שלו. אנחנו נלחם נגד הימיניים הקיצוניים במדינה שלא מפסיקים להביע שנאה לכל מה ששונה בעיניהם ולא מזדהה עם הדעות שלהם. אנחנו עומדים להחזיר את הדמוקרטיה האמיתית וחופש הביטוי לישראל. אנחנו עומדים לעשות צדק לעם שבשבנים האחרונות עובר טווח בערי השלווה שהממשלה שלנו הקימה, לא פחות חמור ממה שאנחנו, היהודים עברנו בשואה"
"האנשים שלנו שחיים בערי השלווה גדלים מיום ליום" מתפרץ בוב, "הם מחכים לפעולה כבר, ככל שהזמן עובר הם גדלים רק ויהיה קשה לי להסתיר אותם משאר החיילים"
"לכן כבר מחר אנחנו עומדים לפעול" אומר אורי, "מחר החלק הראשון של התוכנית שלנו תצא, אני קורא לה חלק החשיפה – בה אנחנו מראים לממשלה ולכל הקיצוניים שיש כאן אנשים שבאים להילחם נגד הדעות הרצחניות שלהם, נגד הגזענות שלהם ונגד ההומופוביה שלהם. אנחנו נראה לשהם שאנחנו לא פחות חזקים מהם, אם לא יותר"
לאורי באמת יש את כל הכריזמה לנאום. הוא יכול להיות מנהיג טוב, אני יכול לראות אותו בתור ראש הממשלה הבא של המדינה.
"דון, איתן וטומי" פונה אורי אלנו, "בימים הראשונים של המלחמה, אני לא אצטייר כחלק ממנה. לכן אל תנסו ליצור איתי קשר, כשתהיה לי הזדמנות אני אצור אתכם קשר ואעדכן אתכם. היתרון בי שאני עדיין חלק ממהשלה הזאת, וכל עוד יש לי אפשרות להגיע לכנסת, אני יכול להפיק מידע ממה שהם יתכננו. כשאני ארגיש שהם עומדים לעלות עלי ושאין לי עוד טעם להישאר שם, אני אצטרף אלכם"
הרגשתי רע במחשבה שאני ואורי לא נתראה בזמן מסוים של המלחמה. הוא הבן אדם שנותן לי ביטחון, הוא האהבה שלי. ואני לא מוכן לוותר עליו.
"היום בערב, אוסנת יקירתי הקימה לנו צוות, שעומד לעבור בלילה בכל הערים במדינה ולתלות פוסטרים אזהרה ממה שעומד להיות, מחר בבוקר לא יהיה תושב אחד שלא ידע שמתוכנן התקפה. שימו לב שעמקי המחתרת שלנו חייבים להישאר סודיים, אם הממשלה תדע עליהם היא תפוצץ אותם וכל הנשק שם יחוסל, ככה איתו עם המטרה שלנו, לא סתם עמקי המחתרת נמצאו במקומות נדיחים במדינה, ולא סתם הצלחתי להשיג סיוע שיצליח לחבל בלווינים של המדינה שלנו עד מחר בבוקר"
"סיוע?" מתפלא בוב איש הצבא.
"כן" אומר אורי ומצביע על האיש השמנמן שיושב ליד בוב עם העיניים הפוזלות, "תכירו את דימה, הוא איש הקשר שלנו שעומד עם הממשל הרוסי, שעומד לצידנו במהפך"
דימה מחייך אלינו חייוך. אבל לא מוציא מילה אחת.

אורי גם מהכיסא שלו, הוא לוחץ על שלט ומקרן נפתח ומאיר על קיר לבן בחדר. תמונות של 3 מקומות מופיעים לנו.
"אלו מקומות חשובים מאוד לממשלה" אומר אורי, "הראשון זה תחנת חשמל שמפיקה חשמל לבסיסים צבאיים שקרובים לערי השלווה, השני זהו השגרירות האמריקאית, שלא משנה כמה ננסה לדבר איתם הם יהיו נאמנים לראש הממשלה ניבין, מאשר לעקרונות שלהם עצמם. הדבר השלישי הוא מפעל לייצור נשק צבאי. המקומות האלו ממחר בשעה שש בבוקר יהיו מחוסלים על ידי האנשי מחתרת שלנו. כל איש צבא או ביטחון שיתנגד לנו יהיה לכם אפשרות לירות בו"
אני מביט במקומות האלו, וכל מחתרת מקבלת יעד לחסל – תלוי לפי הקרבה של המחתרת ליעד. המחתרת שלי מקבלת את המפעל לייצור הנשק, כי הוא נמצא בדרום. המחתרת של טומי מקבל את תחנת החשמל והמחתרת של איתן מקבל את השגרירות.

"יקירים שלנו, עכשיו כל אחד מכם יסע לכיוון המחתרת שלו. שם אתם תעבירו את הלילה הקרוב. מחר בשעה שבע בבוקר, אתם תתחילו במבצע הצבאי שלכם. אתם סומך עליכם ועל העוזרים שלכם במחתרת שתדעו להדריך את האנשים שם לפעולה הנכונה. לא סתם יש לכם שם כל אמצעים אפשריים שתזדקקו להם, הכל הוכן מראש ליום הגורלי הזה"
כולם מביטים זה בזה וקמים מהמקומות שלהם. אני רוצה לדבר עם איתן, אבל הוא לא מביט בי ויוצא מהר מהיציאה. בחדר נשארים אני, אוסנת ואורי.
אני מתקדם לעבר אורי ומחייך אליו, אוסנת מביטה בנו במבט הקפוא שלה, "אני חושבת שאשאיר אתכם לבד" היא אומרת ויוצאת.
אורי מביט בי, וכשאני שומע את הדלת נסגרת ורק אנחנו כאן אני מנשק אותה חזק.
"איך אסתדר בלעדיך?" אני אומר לו, "אתה הכוח שלי כאן"
"אתה תצליח" הוא אומר, "ואני לא יעלם לך להרבה זמן, אולי אפילו עוד שבוע תראה אותי לידך. אתה תסתדר דון, אני מאמין בך"
אנחנו מתנשקים ונפרדים. בתקווה שזאת באמת פרידה זמנית.