כבוד השר – פרק 20 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים בסיפור הקריאה מומלצת מגיל 18+
כבוד השר – פרק 20

אני, טומי, איתן ואורי מתיישבים בחדר אחר בדירתו. זהו חדר קולנוע שעדיין לא יצא לי לראות למרות כל המפגשים שלנו.
אורי מתקדם לעבר במה גדולה שיש ליד המקרן, הוא מסתכל אלינו ומתחיל לדבר, "יש לנו כוח אדם גדול, יש לנו מספר נשקים עוצמתיים אבל זה לא מה שבאמת יעזור לנו לנצח את הממשלה ולהפיל אותה"
"בגלל שצריך לדרבן אותם במוטיבציה? זה למה שהבאת אותנו לכאן, כבר אמרת" אני אומר לו כשאני חושב לאן השיחה הזאת מתקדמת. שיחת הדירבון שלו כמה אנחנו חשובים לו.
"לא" אומר אורי ומחייך אלי, "אני מתכוון. שאנחנו לא יכולים להתמודד מול הצבא, למרות האנשים שיש לנו, למרות הנשקים, להם יש פי 3 מאיתנו, יש להם מטוסים, יש להם טנקים שאת זה לא יכולנו להרשות לעצמנו"
"אז מה אתה מנסה להגיד?" שואל איתן.
""אנחנו צריכים עוד כוח אדם, כוח אדם שאנחנו יודעים מראש שהוא יהיה כוח אדם נאמן, כוח האדם בעל המוטיבציה הגדולה ביותר לשנות את החיים שלו במדינה הזאת, האנשים שהם הכי סובלים היום" אומר אורי, "אתם מנסים לנחש למי אני מתכוון?"
"אתה אולי מתכוון לאנשי הקהילה הגאה?" אומר טומי.
אורי מסתכל לעבר טומי והחיוך שלו נעלם, "לא, ממש לא. לצערי הרבה אנשים מהקהילה הגאה פחדנים וחלשים, הם לא מי שיעזרו לנו באמת לעשות את השינוי"
"אתה מתכוון לערבים" אני אומר פתאום שאני מבין את כוונתו של אורי, "אתה מתכוון לכל הערבים שחיים בערי השלווה"
אורי מחייך אלי חיוך של גאווה, "בדיוק, הם הכוח האמיתי. יש שם מיליונים שכלויים, שמתים כל יום ממחלות. הם הכי רוצים את החיים שלהם בחזרה, בשבילם, בשביל המשפחות שלהם. הם הכי רוצים לעשות שינוי, לא בשביל הדת שלהם, לא בשביל הגזע שלהם – בשביל המין האנושי"
איתן מצחקק, "אין כניסה ואין יוצא מערי השלווה. אתה שר בממשלה, אתה צריך לדעת את זה. אנשים שמתקרבים לגבול, לא משנה אם הם יהודים או ערבים, הם נורים ישר על ידי הצבא"
"לא אם יש לך קשרים בצבא" אומר אורי ומחייך. הוא מתקדם לכיוון מקרן ומכניס אליו את הקלטת שהוא לקח מהחדר, אותו חדר שהתמזמזנו שם קודם. הוא לוחץ על המקרן ומולנו מופיעה המפה של המדינה שלנו, ישראל, ועליה מסומנים 4 נקודות. נקודה אחת בדרום הארץ, נקודה אחת בצפון הארץ ושתי נקודות קרובות יחסית שנמצאים באזור הערים, האזור שמכונה יהודה ושומרון"
"מה זה?" שואל טומי.
"אלו ערי השלווה שיש בישראל. פעם היו חמישה ערי שלווה, אבל בגלל שכמות הערבים בשנים האחרונות ירדה משמעותית, הוחלט לסגור אחד"
"ומה קרה לאנשים שחיו בעיר השלווה החמישית?" אני שואל וחושש לקבל את התשובה ממנה.
"נרצחו בדם קר על ידי הצבא. הגופות שלהם נשרפו"
"לא הגיוני" התעצבן איתן, "זה אסור. אם העולם ידע את זה הם ישמידו אותנו על רצח עם"
"בגלל זה העולם לא יודע את זה" אומר אורי, "יש הרבה דברים שקורים בממשלה שאפילו שרים אחרים לא מודעים לכך. דברים שרק מפלגת הסדר עושה אותם, תבינו, אני לא השר היחיד בממשלה שמתנגד אליהם ופועל נגדם. יש איתי עוד שרים אחרים ואנשים צבא חזקים. בגלל זה אנחנו מוכנים לפעול ממש בימים הקרובים לשינוי"

אורי מכבה את המקרן ומעלים את המפה עם נקודות ערי השלווה בהם. הוא מתחיל להסביר לנו שעכשיו עלינו להיפרד מהמשפחות שלנו ועלינו לעבור להתגורר איתו בבניין הזה, לכל אחד מאיתנו יוקצה דירה כאן לימים הקרובים. הודעות על פרויקט לימודים מיוחד ישלחו למשפחות שלנו על מנת שלא יחששו איפה אנחנו. הם יהיו בטוחים שאנחנו באוניברסיטה בחו"ל. אחרי שאורי ישלב אותנו במהלך של הפלת הממשלה, אנחנו נפעל צבאית. טומי מתקשה לקלוט את הפרידה שעליו לעשות מאחיו, אוהד, הבן אדם היחיד שנשאר לו. הוא יודע שהמטרה בפרידה הזאת חשובה מאוד, ובקרוב מאוד הוא ואוהד יתאחדו שוב במדינה טובה יותר.
כולנו יודעים שיהיו הרבה קורבנות במלחמה הזאת, והיא לא תסתיים תוך ימים ספורים. היא יכולה להימשך חודשים. אבל אנחנו מאמינים שהשינוי יגיע. ישראל היא לא המדינה היחידה שעושה שינויים בתוכה, העבר לימד אותנו שכל מדינה שמרדה בשילטון שלה, לא משנה כמה שנים זה לקח ומה המחיר היה, הם ניצחו. ואנחנו עומדים לנצח, אני יודע את זה.

הלימוזינות החלו לקחת אותנו לבתים שלנו. כל אחד בלימוזינה אחרת, על מנת שנחסוך זמן ונגיע כמה שיותר מהר. אורי מאוד חושש שמצוטטים לנו או שעוקבים אחרינו, לכן הוא מאוד פרנואיד בקטעים האלו. זה מסביר גם למה הוא בחר בדרך לחטוף אותי אליו אחרי ששלחתי לו את האימייל. אבל אני סולח לו על זה, אני מבין אותו. ואני רק רוצה להגיע אליו ולהתאחד איתו ועם האהבה שלו אלי. שאני אפגין את האהבה שלי כלפיו.
הלימוזינה שלי עוצרת מתחת לבית שלי, אני עולה ולוקח דברים. שרשרת הזהב עם תיליון הנחש עלי, ואני לא מתכוון להוריד אותה. אני לוקח כמה מהבגדים שלי, אף אחד לא נמצא בבית שלי עכשיו. ההורים שלי יתעוררו מחר בבוקר ויקבלו מכתב שמסביר לאן נעלמתי. הם יחשדו, כי הם יודעים שאני לא אדם שמסתיר. הם יודעים את זה מאז שיצאתי מהארון, כל דבר שיש לי אני לא מסתיר. אבל אם הם רק היו יודעים מה הסתרתי בפניהם בחודשים האחרונים, מאז שהתחלתי עם המחתרת ומאז שפגשתי את אורי. הם יהיו מבולבלים, אולי אפילו הם יכעסו ולא יבינו אותי. יגידו לי שאינ טיפש. אולי אני באמת טיפש?

אני חזור ללימוזינה שמחכה לי למטה. היא מסיעה אותי בחזרה לבניין הגבוה של אורי. אני מקבל דירה בקומה ה-41. דירה לעצמי שמרוהטת. אני יודע שהיא דירה זמנית, אבל בתוכי אני מרגיש שאני רוצה להישאר שם לנצח. הדירה כל כך יוקרתית, ולא חסר שם כלום. יש שם מיטה חשמלית ענקית, חדר רחצה מפואר עם ג'קוזי, מטבח עם אוכל שיתמלא לי כמה שרק אני אבקש מהשומרים של אורי. והכי חשוב יש לי את אורי בקומה ה-55.
כשחצות הלילה מגיע ואני לא מצליח להירדם. אני יוצא מהדירה ועולה במעלית לקומה ה-55. כשהדלת נפתחת השומרים נבהלים, מכוונים אלי את האקדח שלהם. אני נלחץ.
כשהם מזהים אותי הם מורידים את האקדח, "מה אתה עושה בשעה כזאת כאן?"
"אני צריך לדבר עם אורי, בדחיפות" אני משקר, "הוא יודע שאני צריך להגיע"
הם פותחים לי את הדלת. הם מאוד סומכים עלי, בלי יותר מדי שאלות. אני נכנס לדירה החשוכה, פותח את האור. אורי משמיע קול מהפנטאוז, הוא נמצא שם. הייתי בטוח שהוא ישן. אני מתקדם אליו והוא מביט בי.
"הייתה לי הרגשה שתבוא" הוא אומר.
אני מביט בו בעיניו, לא מדבר אליו. לא מתכוון להגיד שום דבר, אני רק יושב לידו על ספספל הנדנדה שלו, מתקדם אליו עם שפתי ומנשק אותו. נוגע בו, ועומד לעשות דבר שלא עשיתי אף פעם. אני עומד להעיז.