כבוד השר – פרק 15 (18+)

שימו לב- בעקבות תיאורים מיניים הסיפור מומלץ מגיל 18+
כבוד השר – פרק 15

דפקנו בדלת של טומי. אף אחד לא פתח אותה, הוא בטח ישן ובטח גם אחיו הקטן.
טומי לא למד בימי ראשון, המערכת השעות שלו מאוד קלילה בגלל שהוא גדול מאיתנו בשנה, ובבית הספר שהוא לומד אין הרבה מקצועות כמו אצלנו. טומי גם לא משקיע בלימודים לעומת שאר האנשים במחתרת שלנו, הוא יותר בקטע של ספורט. זה התחביב שלו וזה מה שהוא אוהב לעשות.
אני התחלתי לדפוק חזק בדלת. לא היה אכפת לי להעיר את כל השכונה. צעדים נשמעו לכיוונינו והדלת נפתחה, מולנו נעמד אוהד אחיו הקטן של טומי, לבוש בתחתוני בלבד ומשפשף את עניו מעייפות. הערנו אותו.
"מה אתם עושים כאן לעזאזאל?" הוא אומר ומביט לעבר שעון הקיר שמעל דלת ביתו, "אין לכם בית ספר, משהו אחר לעשות, חיים?"
"אם כבר לך אין בית ספר?" התעצבן עליו איתן, "אתה בן 16, בגיל שלך לא ידעתי מה זה לישון בשעות האלו"
"אני עושה מה שבא לי"
"איפה טומי?" אני מפריע לשיחה הכל כך לא מעניינת שהתפתחה ביניהם, "אני צריך לדבר איתו עכשיו"
"הוא ישן" אמר בפיהוק אוהד, "הוא בחדר שלו….."
לפני שהוא סיים את המשפט, תפסתי את ידו של איתן ונכנסנו במהירות לביתם בלי לקבל את רשותו של אוהד. עלינו במדרגות, פתחנו את דלת חדרו של טומי. היה חשוך בחדר שלו והוא ישן חזק. התקדמתי לכיוון החלון ופתחתי את השלבים, ואז היבטתי לעבר מיטתו של טומי. הוא ישן, הוא ישן בערום. פני הסמיקו, גם של איתן שהסתכל אליו וצחקק פתאום בגלל הבושה. טומי התעורר, הביט בנו ונבהל. הוא כיסה את חלקו התחתון בעזרת השמיכה שהוא ישן איתה והביט אלנו, "מה אתם סוטים? מה אתם מביטים בי ככה?"
"מה אתה ישן בערום" אמר לו איתן.
"חם לי, ואני נמצא בחדר הזה לבד, והאמת אני נמצא בבית הזה לבדי, אם לא מחשיבים את אוהד, אז נראה לי שלא צריך להפריע לי לישון ככה" הוא הביט בנו שהוא פוקח את עיניו בכוח, "מה אתם עושים כאן, למה אתם לא בבית הספר שלכם?"
"יש לנו חדשות לספר לך" אני אומר ומתיישב על הכיסא בפינת החדר. איתן עומד לידי ואנחנו מתחילים לספר לטומי את כל הסיפור.

"וואו" הוא אומר, "אני לא יודע כיצד להגיב לזה"
הוא קם מהמיטה כשהשמיכה ממשיכה להסתיר את חלקו התחתון, הוא מתקדם לכיוון הארון, מוציא תחתונים ומכנסיים. מוריד את השמיכה כשהוא מסתובב עם גבו אלנו. התחת שלו חלק. הוא מתלבש ואז מסתובב אלנו כשהוא נשאר ללא חולצה. השרשרת הזהב שלו סביב צווארו הייתה עליו, הוא ישן איתה. ואז נזכרתי בשרשרת שאורי קנה לי, שרשרת הזהב עם סימן הנחש. היא בבית שלי, הסתרתי אותה מאיתן כשהוא ישן אצלי, לא רציתי שהוא יראה אותה. לא סיפרתי לו על עליה. הרגשתי שזהו הסוד האישי שלי שאני יכול לשמור עליו בסוד. לפחות לכרגע.
"אז מה אתה אומר?" אומר לו איתן, "אתה איתנו בזה, אתה איתנו במחתרת העצומה של אורי?"
"זה מה שרצינו מההתחלה" אומר טומי, "בעצם רצינו לבנות מחתרת כזאת איתו, אבל אני רואה שהוא כבר בנה אותה ואנחנו רק מבקשים ממנו כרטיס כניסה"
"אנחנו לא מבקשים ממנו כרטיס כניסה" אני אומר, "הוא ביקש מאיתנו להיות איתו בנבחרת, הוא אהב את ההתלהבות שלנו ואת היוזמה שלנו" אני אומר חצי שקר. אורי באמת אמר את זה, אבל הוא התכוון רק אלי. הוא לא רצה בהתחלה לצרף אותם לחבורה. הוא לא רצה שהם יהיו חלק מזה, אבל אני ביקשתי ממנו. והוא לא סירב.
"מה נגיד לגייר ואנאל?" שואל טומי, "הם היו במחתרת שלנו, פתאום נעלם להם ככה? מה יקרה כשיתחיל המהפכה וננסה להביא את הצדק למדינה שלנו, אנחנו ניחשף כחלק ממשהו שהסתרנו מהם"
"הם יתגברו על כך" אומר איתן, "גם ככה ראית מה הם חשבו אתמול כשהיינו אצלך, הם יכולים לזגזג. הם לא כמונו, אין להם אמונת ברזל בשביל לעשות את השינוי הזה"
"זה יהיה לי מוזר" אומר טומי, "במיוחד עם גייר, אנחנו באותה נבחרת כדורסל, איך אוכל להסתיר ממנו דבר כזה?"
"אתה תוכל" אני אומר לו, "אתה מספיק פיקח לעשות זאת"
טומי מחייך. הוא מעביר את ידו על חזהו הבולט והשרירי. אני אוהב להביט על החזה של טומי, הוא מפותח ונפוח. זיפיו של טומי מזכירים לי את הזיפים של אורי, רק שהזיפים של טומי שחורים.
"מה יקרה לנו כשנהיה מזוהים עם הארגון הזה?" פתאום אומר טומי, "אי אפשר לדעת איך הממשלה תגיב כשנצא עם נשקים לרחובות וננסה להפיל את השלטון ולשנות את החוקים, לשנות את אותם חוקים שממשלת הסדר הקימה. חוקי היסוד שלה שלא מאפשרים לנו אפילו להדיח אותה בבחירות דמוקרטיות"
"אני לא יודע מה יהיה" אמרתי לו, "אני חושב שנאלץ להתנתק מהמשפחות שלנו לתקופה הזאת על מנת שהם לא יפגעו"
טומי טיפה צחקק שאמרתי את המשפט הזה, ואז נזכרתי שאין לו משפחה. יש לו רק את אחיו וסבו החולה, שלא נמצא כמעט בבית שלו. לטומי אין באמת למי לדאוג, והשאלה שהוא שאל הייתה בשביל המשפחות שלנו. הוא סומך על אחיו אוהד שישמור על עצמו.
"אז אני בפנים" אומר טומי, "זאת לא הייתה כל כך דילמה האמת, זה מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה שיהיה חופש ושאנשים יעשו מה שהם רוצים, אני רוצה שכל מי שהוא לא פושע, לא רוצח לא יחיה בערי השלווה האלו, ולא אכפת לי שהוא ערבי. הוא בן אדם, זה מה שחשוב כאן"
"כל הכבוד" אומר איתן, "אתם לא מבינים איך אני מתרגש מזה, מתרגש מהעובדה שמשהו מתקדם כאן סוף סוף"

הפלאפון שלי צלצל. המספר היה לא מזוהה. הסתכלתי על המסך, לא הייתי צריך לנחש הרבה מי מתקשר אלי.
"הלו" אני עונה שליבי דופק.
"שלום דון, זאת אוסנת, מה שלומך?" עונה לי אוסנת המזכירה של אורי, "אני מקווה שהלילה עבר עליך בצורה תקינה, אחרי כל המידע שנחשפת אליו אתמול"
"אני בסדר, תודה"
"אני שמחה לשמוע. וגם אורי היה מאוד רוצה לשמוע אותך, הוא מאוד רוצה לפגוש אותך. אני יודעת שזה מוקדם מאוד" היא אומרת לי בטון הדיבור המעצבן שלה, "אבל זה מה שהוא רוצה, ואם השר מבקש זאת אז מי יכול לסרב?" היא צוחקת צחקוק מעצבן.
"אוקי, מתי תאספו אותי?"
"האמת שאנחנו עכשיו מתחת לבית של חבר שלך, טומי, לקחת אותך מכאן" היא אומרת ואני משתתק, שברתי את מכשיר המעקב איך הם יודעים איפה אני? אבל אני לא שואל יותר מדי שאלות, ואני ממהר להיפרד מאיתן וטומי שמבינים את מי אני הולך לפגוש.
אני יורד מתחת לביתו של טומי, אני רואה את הלימוזינה חונה מול הכניסה. אני מתקדם אליה ונכנס, אוסנת שם, היא מהר מחבקת אותי ונותנת לי שתי נשיקות על הלחי.
"לפני שנלך" אני אומר, "אני רוצה שתעברו דרך הבית שלי, אני צריך לקחת משהו"
הם לא שואלים יותר מדי שאלות ומסיעים אותי הביתה. אני עולה לבית שלי ונכנס לחדרי, פותח את אחת המגירות ומוציא את השרשרת הנחש שאורי קנה לי. אני לובש אותה, מסתכל במראה ומחייך. אני הולך לפגוש אותו, אני הולך לפגוש את אורי. אני הולך לפגוש את האדם שגופי חושק בו.