כבוד השר – פרק 13 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים המוצגים בסיפור, הקריאה מומלצת מגיל 18+
כבוד השר – פרק 13

אחד השומרים של אורי הוציא מטאטא ענקי מהלימוזינה. הוא התקדם לעבר אזור במדבר שאנחנו נמצאים בו והחל לטאטא את החולות מסביב. אחרי כמה שניות התגלה מולי פתח ענקי. אורי התכופף לכיוון הפתח ופתח אותו, הופיעו מדרגות עגולות ללמטה. ליד הדלת היו מחוגים, אורי הקליד ספרה שלא הספקתי לראות מהי. צליל נשמע ונורה ירוקה מתוך הפתח הענקי מתחת לאדמה הופיעה. אורות צהובים נדלקו מסביב והאירו עד למטה.
"בוא אחרי" אומר אורי ואני מקשיב לו. הוא מתחיל לרדת במדרגות, אני מאחוריו ואוסנת מאחורנו. השומרים שלו נשארים מאחורה לשמור על הפתח.
"מה זה המקום הזה?" אני אומר בקול מתלהב.
"זהו עמק המחתרת" עונה במהירות אוסנת, "זהו עמק מספר שלוש. מתוך שלושה עמקים שאורי הקים"
כשאנחנו יורדים עד הסוף, מופיעים מולנו 2 דלתות ששומרים עליהם מבחוץ שני אנשים.
"שלום לך כבוד השר" אומר אחד האנשים לאורי, "לא ציפינו לראות אותך כאן ללא הודעה מוקדמת"
"זה לא היה מתוכנן הביקור" אומר אורי. הוא מסתכל אלי ומצביע אלי, "הכירו, זהו דון. הוא אדם מאוד חשוב לי וקרוב אלי, בקרוב אתם ושאר אנשי המחתרת שלנו יכירו אותו באופן טוב יותר"
"שלום לך דון" אומר אחד האנשים ולוחץ לי את היד. אני מחייך אליהם.
למרות שאורי הסביר לי הרבה על המטרות שלו, על הרעיון שלו. הוא לא כל כך הסביר לי מה הוא רוצה שאני אעשה במדויק איתם במחתרת שלו. איך אני אתרום לשינוי. הוא מתנהג כאילו אני רכוש שלו כבר, ושהוא קנה אותי. השאלה האם זה נכון. האם הוא באמת קנה אותי? מה אני מרגיש? אני מרגיש בלבול.
"אני לא רוצה להופיע מול המורדים, אשמח להיכנס למחסן הנשק שמשקיף ללובי של עמק המחתרת הזאת" אומר אורי.
אחד השומרים שם פותח את הדלת הקטנה יותר מצד ימינו של אורי ואנחנו נכנסים פנימה. ואז ליבי נעצר מהמראה שאני רואה שם. זהו מחסן ענקי מלא בנשקים, רובים, מרגמות, אקדחים ועוד סוגי נשקים שלעולם לא ראיתי ואני לא יודע איך לקרוא להם. אני מביט בכמות התחמושת ונדהם.
"אני מבינה שאתה מתלהב מזה" אומרת אוסנת, "שתדע לך שזהו המחסן הקטן ביותר שלנו, העמק המחתרת הזה הוא גם העמק הקטן ביותר מבין שלושת העמקים שהקים אורי"
"אבל זהו העמק הטוב ביותר" אומר מהר אורי, "האנשים כאן, הם ללא ספק האנשים החזקים ביותר ששמתי. האנשים שאני יודע שהם ילכו עד טיפת הדם האחרונה שלהם. זהו העמק הטוב ביותר שלי"
אורי מתקדם לעבר שמשה כהה. לוחץ על כפתור לידה ואז השמשה נהפכת לשקופה. אני מתקדם לעבר השמשה ומביט מעברה, ואני רואה מאות אנשים, רובם גברים, בתוך מקום ענקי שקשה לתאר אותו. מקום כמו אחסנייה ענקית, אבל יוקרתית ועצומה בגדולה. ספות ענקיות, מטבחון ענקי. מכשירי כושר בכל מקום. גברים בלי חולצה שמתאמנים. רובם שריריים. אני מסתכל בצדדים ורואה מדרגות שמובילים לחדרים קטנים וסגורים, אני בוהה בחדרים האלו.
"אלו חדרי השינה שלהם" אומרת אוסנת שהיא רואה את מבטי נתקע, "הם ישנים כאן, מתקיימים כאן. הם חיים פה ומחכים ליום שבו הם יוכלו לצאת לעתיד טוב יותר"
"למה שהם יכלאו אותם כאן?" אני מתפלא, "בגלל המטרה שלהם? אבל מה עם החיים שהיו להם?"
"רוב האנשים כאן נותרו לבדם בעולם" אומר אורי, "זה הסיבה שהם מוכנים להילחם, כי אין להם מה להפסיד. חלק אחר הם אנשים שהחליטו לברוח מהבית שלהם, ואם אתה טועה, כמות ההומואים והלסביות שהתנדבו להיות כאן נמוכה מאוד. רוב האנשים הם כאן בגלל שהם רוצים שינוי, לא רק שמאלנים, יש פה הרבה ימינים ונכדים של ניצולי שואה, שרואים את פעולות הממשלה לאיומות וגרועות אפילו מהנאצים"
"אוסנת" אומר אורי, "את יכולה לצאת ולהשאיר אותי לבדי עם דון? אני צריך לדבר איתו על משהו"
"אבל אדוני…" אומרת מהר אוסנת כשפניה חמוצות.
"בבקשה אוסנת"
היא מביטה בו במבט שאומר הכל, במבט שאומר "אני מתחילה לפחד מהצעדים שאתה עושה, תחשוב יותר". המבט הזה שללא ספק מבהיל אותי ומרגיש את אורי. היא יוצאת מבלי להחליף איתו יותר מדי מילים ואני ואורי נשארים לבד במחסן הנשק של עמק המחתרת השלישית.

אורי מתקרב אלי ונצמד קרוב אלי. אני יכול להריח את ריח השמפו שהוא התקלח בו. אני יכול להריח את הבושם שהוא השפריץ אליו. אני יכול להרגיש אותו.
"דון" הוא אומר בקול נמוך מחשש שיקשיבו לו, "תמיד חשבתי על מי האדם המתאים ביותר להיות הפנים שייצגו אותי, מי הוא הבן אדם שאני יכול לשלוח אותו לכל אחד משלושת עמקי המחתרת שבניתי שידבר עם המורדים ויעביר להם את המסרים שלי, ושהמורדים יסתכלו אליו ויזכרו בשביל מה הם נלחמו. רובם כבר התייאשו כאן, היו לי הרבה אנשים במחתרת שביקשו לצאת בחזרה לחיים האמיתיים שלהם, ואתה יכול להבין שלא יכולתי לסכן את המחתרת ולשחרר מכאן אנשים שביקשו ללכת"
הוא תופס את ידי וממציד אותה לחזה שלו. אני מרגיש צמרמורת בכל גופי. אני מרגיש שאני רוצה לגעת בו יותר ממה שאני יכול ומסוגל עכשיו.
"תרגיש את ליבי דון" הוא אומר לי, "הוא דופק במהרה, כי אני יודע שאנחנו קרבים ליום הזה, אנחנו קרבים לשינוי הזה. אני יודע את זה מהיום שבו פגשתי אותך לראשונה, מהיום בו הבנתי שזה לא ילד קטן שלח לי את האימייל הזה. שזה ילד שיותר מהכל רוצה לחיות את החיים שלו באופן שונה, בצורה טובה יותר. דון, כשאני מסתכל אליך אני מרגיש צורך להביא עתיד טוב יותר למדינה. ואני יודע שהאנשים שבמחתרות יסתכלו אליך, הם ירגישו אותו דבר"
אני מחזיק חזק את חזהו של אורי. מרגיש את הפטמה שלו, את צורת החזה שלו. הוא מתאמן ומרגישים זאת על גופו החטוב. ואני רוצה לגעת בו יותר ממה שהוא נותן לי. ההורמונים שלי משתוללים.
"מה אתה רוצה שאעשה" אני אומר לו בקול, "אני מוכן לעשות הכל"
"אני רוצה שתהיה היועץ שלי, שתהיה הדובר שלי, שאתה זה שתמסור את ההודעות ותדרבן את אנשי המחתרת. אתה חושב שאתה יכול לעשות זאת?"
"כן" אני אומר בלי להסס. אבל בתוכי אני מהסס. אני לא יודע לאן אני נכנס באמת, אני לא יודע אם התפקיד שאורי מציע לי מתאים לנעליים שלי.
אורי מחייך אלי.
"החברים שלי, המחתרת הקטנה והביתית שהקמנו, אני רוצה שהם יהיו חלק מזה" אני אומר לו, "הם מוכנים להילחם"
"אני לא אשקר לך" אומר אורי, "הם לא היו בתוכנית שלי כל כך"
"אני לא יכול לעשות את זה בלעדיהם" אני אומר, "אני חייב לספר להם, אני חייב לספר להם את זה"
אורי חושב לרגע. הוא בוהה בי. היד שלו עדיין תופסת בידי ומצמידה אותה לחזה שלו, למרות שמבחינה הגיונית הוא כבר יכול להוריד אותה כי הבנו את המשמעות, אבל נראה כי הוא כמוני, מעוניין שהיד תישאר שם.

"אני זוכר שהשקשבתי לשיחה שהייתה לך היום בבוקר איתם" אומר אורי, "ואני מוכן שתספר, אבל רק לחבר שלך ולבחור הנוסף, טומי, ככה קוראים לו נכון?"
"למה רק הם?" אני מופתע.
"הם היו נאמנים למחתרת הזאת היום, והזוג שהיו איתכם היו מוכנים למכור אותם בתמורה להמשיך בחיים שלהם. אני לא יכול לסמוך על הזוג הזה"
הזוג הזה הם גייר ואנאל. בא לי להתנגד להצעה שלו, לחייב אותו לקבל את כולנו. אבל אני מסכים בלי לחשוב פעמיים.

אורי מוריד את ידי מחזהו ואנחנו מתקדמים לכיוון הלימוזינה. הוא מסיע אותי לביתי, כבר השעה מאוחרת. רגע לפני שאני נפרד ממנו, הוא מבקש ממני שאני לא אצור איתו קשר. הוא מבטיח שהוא זה שיצור איתי קשר בימים הקרובים. אני מבטיח לו את זה. ואז, בצעד מפתיע שאני לא מוכן אליו, הוא מחבק אותי. אני שוב מרגיש צמרמורת, אני מביט בו, מרגיש צורך לקרב את שפתי לשפתיו. אבל אני עוצר את עצמי.
"אני סומך עליך, דון" הוא אומר לי. ואני יוצא מהלימוזינה.