כבוד השר – פרק 11 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים הקריאה מומלצת מגיל 18+
כבוד השר – פרק 11

אני יוצא מביתו של טומי. זה מוזר לצאת מביתו מוקדם, זה מוזר לצאת מביתו כשאני לבד.
אני חושב הרבה על איתן בזמן האחרון, חושב הרבה על הקשר הזוגי שלי איתו. מה יהיה בסופו של דבר בנינו? מה יתקדם? או יותר נכון מתי זה כבר יתפרק? אני מרגיש שזה לא זה, במיוחד אחרי כל הקטעים שאיתן מתנהג אלי בשבועיים האחרונים, מאז שהוא החליט שאני מסתיר מידע שאני לא רוצה לשתף אותם.
אני מתיישב על הספספל באחד הרחובות שמחברים בין השכונה שלי לשכונה של טומי. אני מביט על המכוניות שעוברות בכביש. למרות שאנחנו חיים בתל אביב, אין הרבה מכוניות שנוסעות כאן ביום שבת. אנחנו שכונה קטנה ופנימית, אין מסביבנו מקומות בילוי שמשפחות יכולות להגיע.
בכל כמה דקות עוברת מכונית אחת לפחות. אני מביט ובוהה בכל המכוניות. מנסה לחשוב על דברים שונים, לא לחשוב על איתן. לא לחשוב על טומי. לא לחשוב על גייר ואנאל. אני בכוח חושב על דברים אחרים, ואני מביט במכוניות שוב. חושב על היום שבו יהיה לי רישיון, אם יהיה לי בכלל. לפני כשנה העלו הצעת חוק שלהומואים ולסביות יהיה אסור לנהוג. הם נימקו אותו מסיבות אידיטיות שאני אפילו לא זוכר אותם מרוב שהם היו סיבות מפגרות. כמובן שהחוק הזה עדיין לא אושר, ואני מקווה שלא יאשרו אותו בסופו של דבר.
לימוזינה שחורה מתקדמת בכביש. זה מוזר לראות לימוזינות נוסעות בשכונות האלו של תל אביב. ואז הלימוזינה נעצרת מולי.

דלת הלימוזינה נפתחת, איש שחור בלחליפה שחורה ומשקפיים שחורות יוצא ממנה. בדיוק כמו האנשים שחטפו אותי שלקחו אותי לפגישה עם השר אורי. ליבי דופק כשהם מתקדמים מולי, אני רוצה לקום, לברוח ולצרוח. הם לא יכולים לחטוף אותי עוד פעם. אני לא יכול לתת להם לעשות את זה.
"דון" פונה אלי האיש עם המשקפיים, "אני מבקש ממך להתלוות איתנו"
ליבי נרגע לרגע כשאני מבין שהם לא עומדים לתקוף אותי ולשים לי שק שחור על הפנים. אני מביט בהם, "בשביל מה?"
"השר אורי בר-לב מבקש לפגוש אותך" אומר האיש ופותח את דלת הלימוזינה, "בבקשה"
אני לא חושב על מה אני עומד לעשות. אני פשוט עושה את זה, אני נכנס ללימוזינה. האם זה מעשה טיפשי? אני לא יודע. אבל אין לי דבר יותר טוב לעשות היום, אין לי דבר שאני יכול להסתמך עליו עכשיו. אם אורי בר-לב רוצה לפגוש אותי, אז אני אלך לפגישה איתו. הוא כבר הוכיח שהוא היה יכול לפגוע בי והוא לא עשה את זה.
אני נכנס לחלק האחורי והגודל של הלימוזינה, בזמן שהאיש עם החליפה והמשקפיים חוזר לשבת ליד הנהג. אני מתיישב ומסתכל מסביב, יש איתי אישה בלימוזינה, בערך בסביבות גיל ה-25 לחייה. היא מביטה בי ומחייכת, אני מתיישב לידה.
"שלום לך דון" היא מחייכת אלי ומושיטה לי את ידה, "קוראים לי אוסנת, אני המזכירה האישית של אורי"
אני מביט לעברה ולוחץ את ידה בחשש. לא מוציא מילה.
"אורי מאוד ישמח לפגוש אותך, יש לו הרבה מה לעדכן אותך ואני בטוחה שזה יפתיע אותך" היא אומרת בחיוך.
"הוא ישמח לפגוש אותי?" אני פולט בזעם, "הבן אדם חטף אותי פעם קודמת, גרם לאנשים שלו להשפיט אותי ולהכריח אותי להתקלח, הוא התנהג אלי בצורה זוועתית. ועכשיו הוא רוצה לפגוש אותי"
"אני מאמינה שהדברים יהיו יותר בהירים לך אחרי הפגישה איתו" אומרת אוסנת, "אורי הוא אדם טוב, ואתה תבין שכל דבר שהוא עשה יש לזה סיבה מוצדקת".
אחרי שהיא מסיימת לדבר אנחנו שותקים ולא מוציאים מילה אחת לאורך כל הדרך. אני מביט מהחלון הכהה לעבר הרחוב. זאת הפעם הראשונה שאני נוסע בלימוזינה, זאת הפעם הראשונה שאני נוסע ברכב יוקרה כזה. אני לא רגיל לחיים עם מותרות, אנחנו חיים במשפחה שלי חיים מאוד בסיסיים. לא כמו השרים בממשלה שחיים את חיי היוקרה. ולא כמו המפורסמים המושחטים שמצליחים לחיות חיי עושר בזכות הקשרים שלהם.

הלימוזינה נעצרת מול מסעדה בנמל אשדוד. אוסנת פותחת את הדלת ונותנת לי לעבור. אני מסתכל מסביב, המקום נראה שומם. אין פה שום איש, הכל חולות וים – וכמובן המסעדה שנמצאת שם. כאילו חללית הנחיתה אותה כאן.
"אורי מחכה לך בפנים, אתה מוזמן להיכנס" אומרת אוסנת, "אני אחכה לכם כאן בחוץ, מקווה שתהנו ותשכילו שניכם מהמפגש הזה"
אני פותח את דלת המסעדה ונכנס באיטיות לבפנים. באמצע נמצא שולחן עגול, אורי יושב על כסא אחד מתוך השניים שנמצאים שם. הוא מחייך אלי, אני מתקדם אליו בצעדים קטנים ומתיישב מולו. הוא מסתכל על המלצר שלידנו ומבקש ממנו למזוג לנו יין. זה מזכיר לי את הסיטואציה שהייתי בדירה המסותרית שהוא חטף אותי אליה ושם הוא גם מזג לנו יין. וגם פה צבע היין הוא אדום.
"נעשה לחיים?" הוא מחזיק את הכוס. אני מביט בו ולא נוגע בכוס, "אל תכעס עלי, אני אענה לך על כל השאלות שלך, דון"
אני מחזיק את הכוס. ואנחנו שותים.
"לפני שנתחיל, יש לי מתנה בשבילך" הוא אומר ומושיט לי קופסה סגורה. אני מביט בו בסקרנות.
"מה זה?" אני שואל אותו, "מה זאת המתנה הזאת?"
"תפתח ותראה"
אני פותח את הקופסה ורואה שרשרת זהב, שהזכירה מאוד את השרשרות המפורסמים בישראל שלובשים עם המגן דוד. אבל במקום מגן דוד יש בשרשרת חיה, יש שם צורה של נחש מתפתל.
אני מחזיק את השרשרת בידי הימנית ומביט בה. היא כל כך יפה.
"זה מתנה ממני, על מה שנאלצת לעבור לפני כשבועיים" אומר אורי, "אני מקווה שבמהלך השיחה שלי, הרבה שאלות ששאלת את עצמך בתקופה האחרונה, יתגלו. אני מקווה שתבין שמה שעשיתי לך לפני שבועיים היה בשביל מטרה טובה, לא בשביל להגן עליך. אני מקווה שתבין שאני לא הרע בסיפור הזה, כמו שאתה בטח חושב לעצמך"
"אני לא חשבתי שאתה הרע" אני אומר לו, "אני פשוט חשבתי שאתה טיפש על איך שהתנהגת" הכנסות שלי מפתיעה אותו, "ואם אפשר לשאול, מה משמעות השרשרת? מה משמעות הנחש? אני בטוח שלא החלטת סתם לבחור באקראי את השרשרת"
"הנחש זה אתה" הוא אומר, "אתה כמו נחש, בשביל המטרות שלך הצלחת להשיג את הפגישה איתי. אתה כמו נחש משקר לחברים שלך שבועיים, אתה כמו נחש תעשה הכל כדי לממש את הרצונות שלך. וזה לא דבר רע" הוא אומר.
אני מסתכל אליו במבט מופתע, "מאיפה אתה יודע שלא סיפרתי כלום לחברים שלי?"
"אתה תדע הכל מיד"