כבוד השר – פרק 10 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים הסיפור מומלץ לקריאה מגיל 18+
כבוד השר – פרק 10

עברו שבועיים מאז המפגש שלי עם אורי.
אני ישב על הספה העגולה בביתו של טומי. מביט על שרירי ידיו הבולטות. לפעמים בפגישות שלנו בדירתו אני חושב על טומי בתוך ליבי במובנים מיניים. זה לא סוד שהוא יכול למנף אותו בתור מותג סקס מצליח.
איתן, גייר ואנאל יושבים על הספה. איתן לא ישב לידי, אנחנו לא מתקשרים טוב מאז מה שקרה אצלי לפני שבועיים, כשחזרתי מהפגישה עם אורי. אף אחד גם לא יודע על הפגישה עם אורי.
הנושא העיקרי שלנו בפגישה הוא לא מה התוכניות של המחתרת שלנו על מנת לנסות להביא לשינוי שאנחנו כל כך מייחלים לו, הוא נהפך לנושא שיחה רגיל, ובעיקר מתמקד על המשחק של קבוצת הכדורסל שלהם עומד להתקיים בקרוב מול קבוצת של עיר הבירה, ירושלים.
טומי וגייר לא מפסיקים לדבר על האימונים הרבים שהם עוברים. על משטר התזונה שהמאמן שלהם מחייב אותם. אנאל מחזקת את דבריהם כשהיא מדגישה שלגייר בולטות הקוביות בבטן, גייר מסמיק ומנשק אותה על שפתיה. היא נוגעת שוב ברגלו, כמו שהיא תמיד עושה כדי לחרמן אותו. אני שותק רוב הזמן, נושא שיחות על ספורט אף פעם לא עניינו אותי, זה למה שאני תמיד מוצא את עצמי על הספספל מביט בהם משחקים. הגוף שלהם יותר מעניין, הזיעה שנוטפת עליהם יותר מעניינת, המכנסיים הקצרות שהם לובשים יותר מעניינת. לשחק איתם פחות.

"אתם לא חושבים שאנחנו טיפה מאבדים את הנושא שאליו אנחנו מתרכזים כאן בסופי שבוע?" מתפרץ לשיחה איתן, גם הוא כמוני לא מתעניין בענף הספורט.
טומי שותק באמצע הסיפור על מתקני האימונים החדשים שהתקינו להם ומביט על איתן, "אתה צודק. אבל אני איבדתי את הכוח לדבר על דברים ולא ליישם אותם"
"זה בעיה ליישם דברים, כמו ליצור קשר עם אחד השרים המפורסמים בעולם בלי לעשות צעד מפגר שיסגיר את הכוונות שלנו" אומר גייר, "לפעמים אני מאבד תקווה מהמחתרת שהקמנו, אולי באמת זה סתם רעיון פנטזי של כמה חבורה של נערים"
אני מביט בויכוח שנוצר כאן על המחתרת. רק אם הם היו יודעים כיצד אורי התנהג אלי כשדיברתי איתו על זה. רק אם הם היו יודעים שכבר יצרתי איתו קשר. אבל הם לא יודעים, ואני לא אגיד להם, אני מפחד לאבד אותם. גם ככה אני מרגיש שאני מאבד את איתן, אני מרגיש שאני מאבד יותר מדי אנשים אלי בזמן האחרון, והדבר שהכי מפחיד אותי זה לאבד אנשים קרובים אלי בגלל מעשים שלי, בגלל טעויות שלי. אני גם ככה מרגיש שונה תמיד, בגלל הנטיות. אני לא צריך להרגיש גם אידיוט.

"אין לי כוח, חברים" אומר גייר, "אתם לא מרגישים לפעמים שהזמן שלנו נאבד, על מה? לנסות לשנות משהו גם ככה לא נצליח?"
"אנחנו נצליח" אומר איתן, "אם נשיג את אורי ונבהיר לו שהוא לא היחיד שחושב ככה, ונקים צבא חזק שיעמוד מול השלטון, כמו שרצינו, זה יעשה משהו זה יגרום למהפכה מסוימת"
"ושוב אנחנו נשמעים עוד פעם כמו ילדים עם פנטזיות" אומר גייר, "אני מרגיש עייף מכך שאני משקיע מאמץ גדול בנבחרת הכדורסל, ועכשיו פתאום להתחיל השקיע גם במחתרת? שגם ככה לא מתקדמת לכלום. זה לא שהקמנו אותה אתמול"
"דברים לוקחים זמן, גייר" אומר איתן, "אי אפשר לגרום למהפך תוך יום יומיים"
"אבל זה שאנחנו כבר מי יודע כמה זמן, מנסים לשבור את הראש כיצד לדבר עם בן אדם אחד בלי לסכן את עצמנו, זה מראה את רמת הרצינות של המחתרת הזאת" אומר גייר.
אני מוריד את מבטי למטה כשאני שומע את דבריו של גייר. רק אם הוא היה יודע את האמת. יודע שנפגשתי עם אורי, יודע על השיחה שלי עם אורי ומה עברתי באותו יום. הוא אולי היה מדבר אחרת, אולי הוא היה מציע רעיון אחר. למרות שגם אני בעצמי מתקשה לחשוב כיצד אפשר להמשיך עם המחתרת הזאת, בלי משהו חזק, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת המעמד שיהיה איתנו. כולנו היינו בטוחים שאורי יהיה איתנו. האמנו לדבריו, האמנו שהוא רוצה בשינוי.

"יכול להיות שגייר צודק" אני פולט פתאום, "אולי המחתרת הזאת הייתה סתם רעיון דמיוני של כמה נערים שרוצים שינוי".
מבטו של איתן מתקיף אותי. הוא נראה מזועזע לשמוע את הדברים האלו יוצאים מהפה שלי. הוא לא מבין, איך אני, מי שיצא מהארון בפומבי, מוכן לא לעשות כלום מול המדיניות של הממשלה הזאת. איך אני מוכן לוותר. הוא לא מבין איך נאבדה לי התקווה. אבל הוא יודע שיש משהו שמניע אותי לעשות זאת, הוא יודע שיש משהו שאני לא מספר.
"אני לא יודע מה קרה לך לפני כשבועיים" אומר איתן, "אבל אתה מסתיר מאיתנו, ממני, משהו גדול שקשור לזה, ואתה לא רוצה לספר"
"אני לא מסתיר כלום" אני משקר, "שום דבר לא מתקדם עם המחתרת הזאת, אולי גייר צודק, אולי נתחיל להתעסק בעניינים שלנו ונחשוב כיצד נוכל לשרוד בחברה הזאת, ולא ננסה לשנות אותה"
"לא ננסה לשנות אותה?" מתעצבן איתן, "הם נהפכים להיות גרועים מהנאצים"
"בלי לדבר על שואה" צועקת אנאל, "אני לא יכולה לשמוע שמשווים את השואה לזה"
"אבל זה נכון" מתרגז איתן, "איך את יכולה לקרוא למצב שאנחנו מתקיימים פה עכשיו?" פרצופו של איתן נהיה אדום והוא מביט לעבר גייר ואנאל, "אולי לכם לא אכפת להרים ידיים, קל לכם לוותר אולי על האמונה שלכם בגלל שאתם סטרייטים. אבל אני לא, ואני לא מוכן לוותר על זה. ולא משנה מה דון מסתיר, אני לא מוכן שנוותר על המחתרת"
אני שותק. טומי שותק גם איתי, הוא לא יודע מה להגיד. לרגע המבטים שלי ושל טומי נפגשים, הוא מסמן לי משהו בראשו. אני לא מבין מה הוא מסמן, אבל אני מנחש שהוא רוצה לדעת האם אני באמת מסתיר משהו, והוא רוצה לגרום לי לסמוך עליו. האם האני יכול לסמוך על טומי?

דלת ביתו של טומי נפתחת וקוטעת את השיחה. אוהד אחיו הקטן נכנס כשהוא מזיע. הוא אחרי ריצה בטיילת של העיר שלנו, תל אביב.
"שומעים את הצעקות שלכם עד למטה" הוא אומר עם חיוך ממזרי, "על מה אתם כבר רבים, על כיצד להפיל את הממשלה עוד פעם?" הוא צוחק עלנו.
"תשתוק, אוהד" צועק עליו טומי, "לך תתקלח, אתה מסריח"
"לא שהריח כאן בסלון יותר טוב" עוקץ אוהד ועולה לקומה העליונה.
ברגע שאנחנו שומעים את דלת חדרו של אוהד נסגרת. קמים אנאל וגייר ומתקדמים לכיוון היציאה, "אני חושבת שאני מדברת גם בשם גייר, אנחנו סיימנו את השיחה הזאת להיום. זה לא נעים לדבר ככה, נדבר בפעם אחרת אחרי שכולם יחשבו טוב מה הם עושים לעשות עם המחתרת הזאת".
איתן ואני ישבים בסלון. עדיין מוקדם היום, ואנחנו לא רגילים לפרוש מוקדם מביתו של טומי. איתן קם ממקומו, לא מביט בי ומסתכל על טומי, "אתה אל תשתפן. אני יודע כמה הדעות שלך והצדק שלך חשובים לך, ואם אכפת לך מהאנשים שסובלים, ואם אכפת לך מההפלייה שקיימת כאן – אתה חייב לתמוך בי"לפני שטומי עונה לאיתן, הוא קם ויוצא מביתו.