כבוד השר – פרק 1 (18+)

בעקבות תיאורים בסיפור הקריאה מגיל 18+
כבוד השר – פרק 1

אני מתעורר בחדרי. פוקח את העיניים שלי באיטיות.
אני שונא הרגשה של בוקר.
אחרי כמה דקות במיטה, אחרי שהשעון המעורר לא מפסיק לצלצל – אני נכנע וקם בכוח. אני לא רוצה לאחר גם הפעם לבית הספר.
אנחנו באמצע חודש אוקטובר, עברנו כבר את תקופת החגים ורק התחלנו לפני כחודש את הלימודים. .
קוראים לי דון, אני בן 17 ואני תלמיד כיתה יא' בבית הספר התיכוני "גינים" בתל אביב.
לפני כשנה וחצי, יצאתי ברישמיות מהארון מול החברים והמשפחה שלי. הרבה הופתעו מהמהלך שעשיתי, זה לא נהוג בימנו לצאת מהארון, זה לא נהוג בימנו להודיע ברשמיות שאתה הומוסקסואל, זה לא נהוג לעשות זאת בישראל של שנת 2030.

העולם מדרדר. ישראל מדרדרת יותר.
לפני כעשר שנים, יצא המבצע לסיפוח רצועת עזה ויושבי יהודה ושומרון למדינת ישראל.
הרעיון הוא פשוט – בניית ערים קטנות, המוקפות בחומה שאי אפשר לצאת ממנה או להיכנס אליה, חיילים מקיפים אותם. ולשם מכניסים את כל הערבים שגרו ברצועת עזה ובערי יהודה ושומרון.
המבצע הזה, שנהפך במהרה למלחמה, גרם לאיבוד של מאות חיילים ישראלים. ולמיליוני ערבים.
מיליוני ערבים נהרגו, אלפים הצליחו לברוח מישראל למדינת ערב ההאחרות, שחלקן שתקו במהלך המלחמה וחלקן תקפו את ישראל, כמו לבנון, מצרים וטורקיה. אבל הצבא שלנו חזק מהם, והם מצאו את עצמם מובסים במהירות.
הערבים ששרדו את המלחמה, הועברו בכוח ל-"ערי השלווה". זהו שם לאותה עיר בישראל המוקפת בחומה ולא מאפשרת כניסה ויציאה של אף אחד, חוץ מהצבא.
לאותם ערבים אין נשק ובמיוחד אין כוחות להתמודד מול הצבא ובמיוחד לא מול הממשלה הישראלית, שהייתה חזקה וכוחנית יותר מתמיד בתקופה הזאת. בעולם סיקרו את "ערי השלווה" של הישראלים ועשו להם השוואה לגטו. והם צודקים, באמת זה כמו גטו. התנאים אותם תנאים. ההבדל שאף אחד לא מוציא אותם להורג, הם פשוט מתים מהר מהמחלות שלהם או מהרעב. בכל זאת, אנחנו חייבים להצטייר כמוסריים.
ישראל תירצה את "ערי השלווה" כהפיתרון היחיד לקיומה של מדינת ישראל. העולם שותק, כהרגלו. הם תמיד שתקו, אם זה בשואה ואם זה מה שקרה בסוריה במאה השנים האחרונות. ועכשיו הם שותקים על מה שקורה לערבים החיים בישראל.
אני אני בעד ההתעללות שהערבים עוברים במדינה שלי? בטח שלא. זאת לא שאלה אפילו. אבל האם יש לי את האומץ להגיד זאת? כנראה שלא. אנשים שמראים עמדה "שמאלנית" במדינה, נחשבים לבוגדים. לפני כשלוש שנים, יצא "חוק הבגידה", מטרתו של החוק היא איסור אמירה או הזדהות עם תוכן שהממשלה לא תומכת בה. מי שיפרסם או יביע בפומבי תוכן שהממשלה לא תומכת בה, יחשב כבוגד והוא יכול להישלח לכלא למאסר עולם.

אז אחרי ש"בעיית הערבים" נפתרה בישראל. אנחנו חייבים למצוא משהו חדש לשנוא, בכל זאת זהו טבע האדם, ויותר מזאת זהו טבע הישראלי.
אי אפשר לחיות בעולם בו לא שונאים אף אחד. ואם אין לנו שכנים לשנוא יותר, אז כנראה שנאלץ להתחיל לשנוא זה את זה. והשנאה הפנימית לא אחרה להגיעה, היא הגיעה מהר יותר מהצפוי.
כשנה לאחר שהמלחמה מול הערבים החיים בשטחי ישראל הסתיימה, החל מלחמה פנימית בעולם "הספורט". קבוצות שנאו את הקבוצות האחרות שלהם, ואנשים, שאפילו לא צפו בשום תוכן של ספורט – היו חייבים לתפוס צד. זה נהפך למשחק מלוכלך.
העולם לא שתק על זה. על מה שקורה בישראל בענף הספורט, והדיח אותה מכל תחרות בינלאומית אחרת. הדבר הזה גרם להפסקת המלחמה הזאת, וגם אחרי שמספר אנשים הצליחו להבין שהם נלחמים על שטויות.
אבל אז, לפני כשנתיים, הגיע גל השנאה החדש. שמיום ליום נהפך לרצחני יותר – השנאה נגד הקהילה הגאה.

הכל התחיל בפוסטים באינטרנט נגד קיום יחסי מין של אותו בני מין. זה עבר במהרה לפרסומים של מהמהרים שקריים, על מחלות שההומואים והלסביות מעבירים וכיצד זה פוגע בחברה הסטרטריית. מהר מאוד החלו להפיץ סטיקרים נגד הקהילה הגאה, החלו להשחיט רכוש של אנשים מפורסמים המזוהים עם הקהילה הגאה. הפכו את היציאה לארון למפחידה. הפכו אותה למלחמה, הפכו אותה לכל מה שהומופובים בודדים בעבר חשבו. הפכו את זה למשהו ענקי.
העולם שוב החליט לשתוק נגד ההומופוביה שקיבלו חברי הקהילה הגאה בישראל. הם שתקו, התעלמו. לא שציפינו למשהו אחר, לא שציפינו לעזרה. כולם שתקו לפני כמה שנים על ההתעללות שעברו חברי הקהילה הגאה ברוסיה.
ואז הגיעו חוקי הממשלה, החוק הראשון אסר על הומואים ולסביות להתנשק במקומות ציבוריים.
לאחר כמה זמן, הגיע החוק השני החייב הומואים ולסביות להשתמש בקונדומים בזמן קיום יחסי מין, במידה והשלינו על הומואים או לסביות שקיימו יחסי מין ללא אמצעי מניעה, הם היו יכולים להישלח למאסר.
החוק השלישי שהגיע נגד הקהילה הגאה בישראל היה אחד האכזריים, והוא אסר רחצה להומואים ולסביות בחופי הים. החוק הזה הגיע בעקבות "קוד הלבוש" החדש האפשר לאנשים להיכנס לים ללא בגד ים, פעם אנשים היו יכולים להיות בהלם מדבר כזה. אבל היום זה מקובל מאוד להופיע בים ערומים. ושום סטרייט ערום לא היה רוצה שהומו ערום יסתכל עליו. ולכן החוק הזה הגיע.
כמובן שהחוק הזה שונה במהירה, אחרי שכמה מפורסמים גאים יצאו נגדו בפומבי, למרות האיום על חייהם על כך. החוק שונה על ידי כך שסימן כמה חופים בודדים ועלובים, כחופים המוטרים לאנשי הקהילה הגאה להגיע.

אנשים מפחדים להביע עמדות שמלאניות. אנשים מפחדים להראות רחמים על הערבים הכלואים בתנאים איומים ב"ערי השלווה", אנשים מפחדים לצאת מהארון. האלימות בענפי הספורט נהפכה לרצחנית, דמם של אנשים נהפך להפקר. ככה ישראל של שנת 2030 נראת.

אני פותח את דלת ביתי. יוצא מהבית, יורד בחדר המדרגות. רואה את השכונה שלי בתל אביב, מריח את הנשימה של עוד בוקר. עוד בוקר שבו אני אאלץ להגיע לבית הספר ולהביט על מבטם של ההומופובים מהשכבה שלי. להביט על מבטם של הגזעניים בבית ספרי.
אבל המצב הזה לא עומד להישאר הרבה זמן. שום דבר לא באמת ישאר להרבה זמן, ואני ועוד רבים אחרים שאני מכיר מוכנים להילחם על זה עד טיפת הדם האחרונה שלנו.