כאן בשבילך – פרק 7
דניאל בהה בנו במבט כועס, זה היה נראה כאילו הוא רוצה לבכות אבל לא מסכים לעצמו, רוי-אל הסתכל עליו בבקשת סליחה, "יש דברים שהיא לא צריכה לדעת"
"אני יודע, מצטער"
"את לא צריכה לרחם עלי" אמר בקול והלך
"לא כדאי שתדבר איתו?" אמרתי לרוי-אל
"הייתי עושה את זה, אבל הוא מעדיף את השקט, הוא לא אוהב שמדברים איתו בזמן שהוא כועס או איפלו סתם חושב"
"יש זמן שכן אפשר לדבר איתו?" גלגלתי עיניים
"כן, שיש לו קצת מצב רוח לדיבורים, או שאחים שלו צריכים אותו"
"איפה הוא מתבודד לרוב? חוץ מהברכה אחרי ארוחת הערב"
"הוא אוהב ללכת לפארק, ראית אותו?"
"כן"
"זה פארק קטן ושקט, יש בו אגם קטן יחסית, אני חושב שזה מרגיע אותו"
כל אותו שבוע לא דיברתי עם דניאל והאמת שגם לא יצא לי לראות אותו, נראה לי שהוא לא אהב את העובדה שאני מודעת לנקודת השבר שלו.
יום שבת הגיע והחלטתי לקרוא את הספר שעוד לא סיימתי, ואולי ככה לא נשכח את שפת האם שלי, לקחתי את הספר והחלטתי ללכת לאגם הזה, ראיתי שדניאל בבית ככה שזה, לא יפריע לו, חשבתי לעצמי.
בדרך לאגם הייתי צריכה לעבור בשדה עד שהגעתי לאגם, הוא באמת היה קטן ויפה, התחלתי לקרוא את הספר, לא היה אף אחד שם אז זה היה טוב כי אני קוראת בקול, אחרי כמה עמודים התחלתי להיזכר בארץ, זה לא מפריע לי להיות פה אבל תמיד מתגעגעים, סגרתי את הספר והנחתי אותו על הספסל הלכתי קרוב לאגם, והתכופפתי לגעת במים, דמעות נוספו לאגם, התחלתי לזמזם את השיר, שלום לך ארץ נהדרת, בזמן שבכיתי וצחקתי ביחד, ואז פשוט ישבתי ליד האגם בבכי, שאף אחד לא מסתכל זה בסדר.
פתאום הרגשתי שמשהוא נוגע בכתף שלי,
דניאל ישב לידי והתחיל לשיר שיר בעברית,
הדבר הראשון שחשבתי זה, מאיפה הוא מכיר שירים בעברית? המבטא שלו היה מצחיק, ואני בטוחה שהוא לא יודע מה פירושן של חלק מן המילים, התחלתי לצחוק עם הדמעות.
"אתה לא יודע מה אתה אומר נכון?"
"לא ממש" צחק
"לא ידעתי שאתה מכיר שירים בעברית"
"אני מכיר שירים בעברית" ואז הוא חשב לרגע "לרוב שירים ישנים בעברית" הנהן לעצמו "אמא שלי הייתה שרה לי אותם לפני שהייתי הולך לישון, כשהייתי קטן כמובן" צחק
"איפה היא עכשיו?"
"נסיעות"
"לא ידעתי שאת קוראת ספרים" והושיט לי את הספר שלי
"הפתעה" צחקתי
"זה בעברית?"
"כן"
"לא טוב בזה" גיחך
אחרי שתיקה קצרה הוא התחיל לבהות בעצים, אמרתי לו שאני חוזרת הביתה והוא אמר שיחזור אחר כך.
זה עיצבן אותי שהוא כל הזמן משנה את מצב הרוח שלו, "בסוף נסתדר איך שהוא" חשבתי לעצמי.
בחזרה דרך השדה התחלתי לרוץ כמו ילדה קטנה, צחקתי בזמן שהחצאית התנופפה לה.
כשהגעתי לבית ראיתי שאותה דלת שתמיד נעולה הייתה עוד פעם פתוחה, נכנסתי לבדוק אם רוי-אל נמצא שם, הוא לא היה שם, שמתי לב שאותה קופסה גדולה שהייתה מכוסת בשמיכה נעלמה משם,
"מעניין מה היה בתוכה" חשבתי לעצמי, עליתי לקומה העליונה ותקתקתי בחדר של מיכאל, הוא פתח, הוא שמע שירים בעברית, לא הבנתי מה קורה לבית הזה פתאום, חודש אני פה ואפילו שיר אחד בעברית הם לא שמעו, זה היה נחמד כי זה גרם לי להרגיש בבית, מיכאל הפסיק את השירים והתחיל לדבר עם משהוא במצלמה, ופשוט ישבתי לידו, במסך ראיתי אישה מבוגרת עם שיער אדמדם ועיניים כחולות,
"זאת אמא שלי" חייך
"היא רואה אותי?" חייכתי
"כן"
תגובות (1)
תמשיכי