כאן בשבילך – פרק 45

"ארבל" יכולתי לחוש את קולו
"דניאל?" קראתי אליו "אתה בא?"
"אני לא יכול" הצטער בפני
"למה?" התעצבתי, הוא לא ענה "דניאל?" מבטו פנה אלי "תבוא, אני פה"
"אני לא יכול לחזור"
"אני צריכה שתחזור, מתי תבוא?"
"אני לא יודע, אולי אחזור אולי לא.."
"לא?.." למה שהוא לא יחזור, חיכיתי כל כך הרבה
"אני מצטער, אבל אני כבר רחוק"
"רחוק?"
"תמשיכי לבד, אולי תמציאי.."
"מה אמצא?"

הרגשתי את היד נוגעת בכתפי, "ארבל? ארבל?" פקחתי את עייני
"דניאל?"
"זה אני לי-יה"
"לי-יה?"
"ראיתי אותך מרחוק, מה את עושה פה לבדך?"
"אני לא לבדי, דניאל פה, ראית אותו?"
"הוא לא פה"
"הוא פה, הוא פה! ראיתי אותו עכשיו! הוא היה פה"
"בואי" הרים אותי בידו "ניקח אותך הביתה"
"אבל דניאל.." הושטתי יד לעבר חלל ריק "אני לא יכולה לעזוב אותו עוד פעם"
"זה בסדר אני פה עכשיו"
"אבל אני לא רוצה אותך!" עזבתי את ידו "אני אחכה לו" הבטתי סביב כאילו נסיתי למצוא אותו,
"הוא לא פה.."
"ארבל?" שמעתי את קולו של מיכאל
"מיכאל, דניאל היה פה"
"מה?"
"הוא היה פה.. בוא נלך לחפש אחריו.." תפסתי את ידו
"ארבל דניאל לא פה.."
"היא חושבת שהוא היה פה" אמר לי-יה
"שמתי לב.. זה בסדר אתה יכול ללכת, אני אדאג לה"
"מיכאל.." הוא תפס את ידי
"ארבל, דניאל לא יחזור בקרוב, אנחנו לא מוצאים אותו, הסיכויים שנמצא אותו קטנים, החוקרים משערים שהוא מת מהפצעים שלו, הוא לא קיבל טיפול רפואי"
"אבל אם זה היה קורא היו מוצאים אותו במלון"
"במלון אמרו שהם לא ראו אותכם"
"אבל זה היה אותו מלון, אני בטוחה"
"אני יודע, ואני מאמין לך, אבל אין הרבה שנוכל לעשות"
"איך הם לא מזהים אותנו?.." שאלתי את עצמי
"אני מצטער, רק שהוא יבוא אז נמצא אותו"

כשהגענו הביתה ראיתי את פרצפו של רוי-אל מחייך "יש כיוון, בקרוב הוא יהיה פה"