כאן בשבילך – פרק 44

"אני לא יודע" פניו היו עצובות "אני מקווה שנמצא אותו בקרוב"
"אני מקווה שהוא יהיה בסדר.."

אחרי כמה ימים שיחררו אותי הביתה, רוי-אל לקח אותי לבית שאני ודניאל היינו בו, התאומים כבר היו שם, ועזרו לי לשבת בסלון, רוי-אל התיישב לידי,
"מה קרה עם הבית הקודם?"
"הגיע הזמן לעבור, אני מוכר אותו"
"אבל.."
"אני לא חושב שאני רוצה לחיות בבית הזה עם הזיכרונות האלו"
"דניאל?"
"מה איתו?"
"הדברים שלו? החדר שלו זה ההרגשת נוכחות שלו"
"אני לא חשב שהוא רוצה שנמשיך להיות שם, גם פה אנחנו לא נישאר"
"אז?"
"קניתי בית אחר"
"אני אצטרך לחזור לארץ בקרוב.."
"אני יודע.. פשוט.. חבל שלא הכרנו בצורה יותר טובה.. את יכולה להישאר אם את רוצה.."
לא ידעתי מה אני רוצה, רציתי להישאר אבל אני צריכה להיות קצת בבית שלי "המשפחה יודעת על מה שקרה?"
"דיברתי עם אבא שלך, הוא דואג אבל הוא יודע שאני אשמור עלייך, ומעכשיו יותר טוב"
"הוא גם אבא שלך.."
"אני יודע"
"אז למה אמרת, אבא שלך,?"
"אני מעדיף ככה.." הפלאפון שלו צילצל, הוא אמר למי שהיה על הקו שהוא יוצא אליו ואני עליתי למעלה,

בארוחת הערב כולם שתקו,
"יש חדש בקשר לדניאל?" שאלתי את רוי-אל, התאומים בהו בו,
"לא.."
"אנחנו נמצא אותו.." ניסיתי לשכנע את עצמי
"אני מקווה.."
מיכאל הביט בו בכעס ואז אלי "אין מה לקוות.."
"מה זאת אומרת?" שאלתי אותו
"הוא לא יחזור"
"הוא יחזור.."
"ארבל.."
"שקט" רוי-אל הפסיק אותו "סיימנו את השיחה הזאת"

בבוקר יצאתי החוצה, הלכתי בשדה, היה אפשר לראות את הבית של השכנים "אני צריכה להחזיר להם כסף.." חשבתי, כשהלכתי התחלתי להיזכר בדניאל, אני מתגעגעת אליו, הוא היה בא איתי לאגם, ומוצא אותי שאני לא מוצאת את עצמי, הוא תמיד יודע מה לעשות, אני מקווה שעכשיו הוא גם יודע מה לעשות, התיישבתי ליד העץ, ופשוט קוויתי שיקרה איזה משהו, היה לי חום, כבר מבית החולים, אבל התחלתי להרגיש עוד יותר לא טוב, לרגע אחד זה כאילו אני מדמיינת והוא פה לידי, צופה בי, מלא דם וכאב הוא מסתכל ושפתיו מחייכות אלי