ילידי המוות- פרק 1

"כולם ילדים של החיים אבל אנחנו הילדים של המוות".
"אה!!!!!", התעוררה נעמה בהתנשמויות רבות מסיוטה.
אם אפשר לקרוא לדבר הזה סיוט.
היא כבר חולמת אותו כמה ימים ברציפות.
היא לא יכולה לקרוא לזה סיוט, כי כל מה שהיא רואה- אז זהו, שהיא לא רואה, רק שומעת את.. הקולות.
לפני כיומיים היא החליטה לכתוב יומן..
היא ישבה על מיטתה, פתחה את המנעול הכסוף של יומנה האדום כדם..

***
יום שני, ה-14 בנובמבר.
"יומני היקר,
שוב אותו חלום..
אני שומעת הקול ומסתקרנת לדעת מי, או מה עומד מאחוריו. הלילה הוא אמר משהו כזה, אני בקושי זוכרת:
"השתיקו את פינו בעבר, ועכשיו תורנו להשתיק לכם."
זה התווסף לשני הרמזים הנוספים שכתבתי בעמודים הקודמים אשר קיבלתי בימים האחרונים.
אחזור לכתוב מחר. אולי, אני מקווה, שעד אז החלומות ייפסקו עד אז..".
***
סיימה לכתוב, ודמעה קטנה נטפה מסנטרה אל הדף הצהוב הישן.
חזרה למציאות.
מחכה לה רשימת קניות שכתבה לפני שהלכה לישון ותכננה שתערוך קניות היום.
היא ניגשה למקרר ושלפה את רשימת הקניות מידי המגנט שתלה אותה.
היא נעלה את מגפי העור החומות שלה, פתחה את דלת הבית, יצאה חסרת פחד, נעלה את הדלת אחריה, וצעדה לעבר השוק.
בדרכה, ראתה איש במעיל שלושת-רבעי צועק ומפרכס על הרצפה דברים כמו:"די כבר! עזוב אותי קול ארור! אין לי בן ואני לא חושב שיהיה לי בקרוב!", צעק ושם את ידיו בתוקפנות על רכותיו.
נעמה שאלה לשלומו, אך הוא התעלם ממנה והמשיך להתייסר, ואז היא תפסה, שגם הוא שומע את הקולות.