יש רק בעיה אחת

כשפקחתי את עיניי באותו הבוקר, לא הרחתי את הריח המתקתק של המוות, של בית החולים, זאת אומרת. אומרים שבימים האחרונים לפני מותו, החולה חווה לעיתים שיפור גדול בהרגשתו והדבר מעיד על גסיסה. אז זה מה שקרה לי, היה לי שפור מטורף. זכרתי את כולם, הרגשתי טוב. בפעם הראשונה זה חודשים, הצלחתי לצאת מהמסדרון הארוך והמגעיל של האגף שלי. טיילתי בכל בית החולים, קניתי גלידות בקפטריה, פגשתי מתנדבי מד"א ודיברתי איתם עד שאלו היו צריכים ללכת וכמובן, הרחתי בפעם הראשונה את הריח המתקתק של אגף האונקולוגיה בבית חולים. אלוהים, חשבתי לעצמי, יש פה ריח של מוות. הרגשתי טוב. רק ערב לפני, כשקמתי לשירותים, שמעתי את הקול של אמא שלי, אך קולה היה מהוסה, אז נעצרתי. שמעתי אותה קוראת לד"ר שמואל. הד"ר היה איש גבוה, בעל משקפיים מרובעות ואף צר. שיערו היה אפור, אף שאם הסתכלת טוב עוד יכולת להבחין בגוונים אדמוניים קלים שהיו לו בצעירותו. קולו היה נעים לאוזן והרגיע אותי במשך פעמים רבות כל כך לפני ניתוחים, שהייתי מזהה אותו גם מתוך שינה. אמא שלי שאלה אותו משהו והוא בתגובה ביקש ממנה לשבת. לא הבנתי מהשיחה כלום. רק שמעתי את היבבות החנוקות של אמא שלי. לאחר כמה דקות, היא החליטה שכנראה נרדמתי, אז החלה לדבר בקול חלש יותר. "היא עומדת למות?" שאלה את הרופא. "כן." ידעתי שזה זה. שמעתי על החוויה הזאת, אבל הפעם הבנתי עד כמה זה אמיתי. השיפור שלי היה רק המאמץ האחרון מצד הגוף להצליח לשרוד, אבל האנרגיה שהדבר דרש תגרום למותי. ובאותו הבוקר, ידעתי שהיום זה היום. כמה אירוני, חשבתי לעצמי, ברגע שהפסקתי להריח את המוות הבנתי שהיום אני עומדת למות. לא רציתי שאף אחד יידע, שאף אחד ירגיש. הכל יהיה בסדר היום. זה יהיה יום טוב, כמו בכל השבוע ה אחרון ואחריו אני עומדת למות. קלי קלות. קמתי מהמיטה והתקרבתי למדף שמעל המיטה שלי. הוא היה בערך הדבר היחיד שאהבתי בחדר המחריד הזה. זה היה נראה כמו בית משוגעים. בשיא הרצינות, כל כך לבן, כל כך סטרילי. זה באמת התחיל להימאס עליי. המקלחת הקטנה בכניסה לחדר, השירותים שאף פעם לא מספיק נקיים, וחלוק ששמים על משוגעים. נראיתי נורא בו ושנאתי את זה. אני לא גבוהה והוא היה גדול עליי. הוא גרם לי להיראות כמו ילדה קטנה. ילדה קטנה ומשוגעת. אבל אם אני עומדת למות היום, החלטתי ששום דבר לא יעצור אותי מהליראות טוב. גם לא חלוק מכוער. ביליתי שעה במקלחת. הנחתי שתהיה לי עוד אחת בערב, אבל כמו שקרה בחודשים האחרונים, לא יכולתי לבנות על שום דבר. בטח איזה חולה יקיא שם, או שאני אירדם או שסתם אחלךיט שאין לי כח. התענגתי על המים החמימים בשיא החורף. השתמשתי בשמפו האהוב עליי, שאמא הביאה רק אתמול. ואז התחלתי לבכות. אתם מבינים, ברגע הזה הבנתי שלא יהיה מי שיגמור את הבקבוק של השמפו. זאת אולי מחשבה מטופשת, אבל לא יכולתי לשאת זאת. אמא יותר לעולם לא תקנה אותו, כי אף אחד במשפחה לא משתמש בו חוץ ממני. או שהיא תקנה אותו ותשים על שיערה, לא כי היא אוהבת את ריח, אלא כדי שיהיה לה את הריח שלי. כדי שזה יזכיר לה אותי. ואז היא תלך לישון לצד אבא, ותירגם בוכה, כשהריח שלי רודף אותה. המחשבה על המוות נראתה באותו רגע כל כך קרובה. אז אחרי מקלחת של שעה לקח לי גם חצי שעה לעצור את הדמעות ולהרגיע את האדמומיות בפנים שלי ואת העיניים הנפוחות. לאחר מכן הייתי אמורה לסרק את השיער הארוך שלי. אבל כבר לא היה לי שיער. משכתי בכתפיי ונאנחתי. זה הדבר הכי פחות כואב שנאלצתי לסבול בכל התקופה הזאת. ממילא רציתי לתרום אותו. כשיצאתי מהמקלחת אמא חיכתה לי וחיבקה אותי. היא הביאה לי קצת שוקולד מהבית. חייכתי אליה. אמא שלי, אישה יפיפייה שהזדקנה בעשור בשנתיים האחרונות. עד שגילו את המחלה שלי היא תמיד חייכה. השיער הברונטי שלה תמיד הדיף ריח של שמפו, העור ריח של בושם. העיניים תמיד היו מאופרות. היא תמיד נראתה צעירה בעשור מגילה האמיתי, אך מאז התחילה המחלה שלי ולאחריה אף אחד לא היה יכול להאשים אותה שהזניחה את עצמה. היא אמרה לי שרותם ומאיה יבואו היום. וחייכה כשהבינה שאני מזהה אותן. חוץ מהשבוע האחרון, זה לא קרה בחודשיים האחרונים. וזה באמת מה שהיה. הן הגיעו והתחילו לספר על החיים שלהם, החיים שלי- עד לפני שנתיים. על ליטל שהתחילה לעשן מריחואנה, ילדה טובה שהחליטה להוכיח לכולם שהיא לא חסרת ביטחון. לא שעבד לה, כי בסופו של דבר כולם קראו לה מושפעת. על יוני שיצא מהארון השבוע למרות שכולם ידעו שהוא הומו מאז שבגיל 5 הגיע עם שמלה לבית הספר. על אורי, הילד שאני אוהבת מתחילת כיתה י', שחימצן את השיער שלו כי הוא שמע את וולדה אומרת שהיא אוהבת רק בלונדינים. וולדה הייתה יפיפייה. מהבנות האלה שמסובבת ראשים, שהבנות מקנאות בהן והבנים רוצים אותן. היא הייתה גבוהה, רזה ובעלת חזה שופע. היו לה עור חרסינה, עיניים גדולות, כחולות וחודרות שריסים ארוכים כיסו אותן כווילונות, שיער בלונדיני חלק מטבעו, שהגיע עד מתחת לירכיה ושפתיים מלאות, אדומות באופן טבעי. ברור שאורי רצה אותה. ולא אותי. אבל זה לא מנע ממני לעקוב אחריו בסדר. רותם לחצה על הכפתור האדום ביד שלה וההדמיה התחילה. ראיתי את אורי רץ אחרי כדור, מעיף תוך כדי קווצת שיער בהיר מפניו. ביציע וולדה צחקקה וצעקה 'יאללה, אורי' ,אך ההדמיה נגמרה מהר מהצפוי כי אמא שלי באה. למרות שהדבר הזה קיים כבר קרוב ל5 שנים, היא עדיין מתפלאת בכל פעם מחדש. היא נולדה ב-1999, במאה הקודמת, כל פלאי הטכנולוגיה עדיין מקסימים אותה. בתחילה, כשחיברו את השעונים לתוך העור שלנו, היא הייתה מהמתנגדים. היא פחדה שיהיו תקלות, שהתוכנות יתחילו לשלוט על הגופים שלנו. אך משהדבר לא קרה, היא החלה להתלהב בכל פעם שראתה שעון מקועקע- מושתל- על עור של מישהו. את לוחצת על הכפתור האדום ומצלמת את מה שקורה. הדמיה, תלת מימדית. כפתור כחול כדי לראות עולם מדומה. ירוק לבחור מוזיקה שתושמע ישירות לאוזניים שלך וצהוב להתריע על סכנה. אמרתי לאמא שמספיק להתלהב כמו ילדה קטנה, תוך שחייכתי כשכאב הראש שלי החל. תוך דקה כבר לא יכולתי לנשום מרוב כאב. אמרתי לעצמי לפני כל התהליך שאהיה חזקה. בשביל החברות, בשביל המשפחה אך כשהכאב טישטש את מחשובתיי הדבר היחיד שצעקתי היה שאני לא רוצה למות.

ביפ. ביפ. ביפ. אחת, שתיים, שלוש. מקצב קבוע. ניסיתי לפקוח את עיניי ולראות מה הם,אך לא יכולתי. הרגשתי משהו דוקר את ידי. ובחזי, ובאפי. ניסיתי להזיז את ידיי, לבדוק מה זה, אך לא הצלחתי. את רגליי. גם לא. ניסיתי לפקוח שוב את עיניי. הפעם הצלחתי. ראיתי רק תקרה לבנה מעליי. שום דבר אחר, מהזווית שבה שכבתי. מה קורה כאן? שמעתי צעדים. קול. בהתחלה הוא לא היה ברור, אך לאחר מכן הבנתי שהצלילים היו מילים. הבנתי אותן. "את לא יכולה לזוז עכשיו. זאת ההרדמה. אם את שומעת אותי תמצמצי פעם אחת." מצמצתי. "אם כואב לך תמצמצי." מצמצתי. "אם את מזהה אותי תמצמצי." לא מצמצתי. "אם את לא מזהה אותי תמצמצי פעמיים." לא מצמצתי. איך אני אסביר לו שהוא מוכר לי, אך לא מספיק. "בסדר. אני מבין שאת מתקה כרגע. אני אלך לקרוא לאמא שלך. נחכה כשעה שההרדמה תתפוגג ואז אני אבדוק אותך ואת רמת הזכרון שלך." מישהו נכנס לחדר ונעמד מעליי, שאני אוכל לראות. זאת הייתה אישה כבת 40. שיער ברונטי. ריח של שמפו. חיוך ענקי נפרש על שפתיה ועיניה, למרות שהיו רטובות מדמעות, היו יפיפות. "מתוקה שלי." היא לחשה. הכל היה בסדר. חוץ מבעיה אחת. אמא שלי הייתה בלונדינית.