יש רק בעיה אחת- פרק 3

יותם. השם הזה אומר לי, בערך כלום. נאדה. הזכרת השם שלו לא מעלה לי פרפרים בבטן או זיכרון ישן. אבל הדרך המופתעת בה אמא שלי אמרה זאת מוכיחה לי שהוא אמיתי. אני מניחה שעברתי איזושהי תאונה, בגלל זה הדבר האחרון שאני זוכרת לפני בית החולים הוא נסיעה במכונית. כנראה שראש לי נפגע. מה שלא הגיוני זה שאין לי פצעים בשום מקום אחר בגוף. "מה קורה כאן?" אמא שלי מסתכלת עליו והד"ר מהנהן. הוא יצא לרגע מהחדר וחזר כשהוא מוביל את האישה שטענה שהיא אמא שלי. היא הייתה יפה, למרות הדמעות. היא הסתכלה עליי, אך כעבור כמה שניות היא השפילה את מבטה. "את אומרת שקוראים לך וונסה ג'ונס. את בטוחה?" "כן." זה הופך למוזר יותר מרגע לרגע. "אז זהו, שזה לא נכון. קוראים לך גלי שטיין. האישה פה לידי שהרגע נכנסה לחדר זאת אמא שלך. את חולת סרטן. בגלל זה את נמצאת בבית החולים. יש לך סרטן כבר שנתיים. הגידול נמצא במוח, טוב, עד שהוצאנו אותו. באורח פלא לא נשלחו גרורות לגוף שלך. את יודעת מה זה?" הנהנתי. "אך הגידול עצמו היה גדול מכדי להוציא. ביחד עם הגידול, היינו חייבים להוציא חלקים גדולים מאוד מהמוח שלך. חלקים כאלה, שבלעדיהם לא תוכלי להמשיך לחיות. בגלל שאת נמצאת מתחת לגיל 18, אמא שלך היא האחראית עלייך. לפני יומיים התמוטטת. זה היה הזמן שלך ללכת, אך אמא שלך ואני החלטנו שיש אפשרות לעוד דרך, משהו מהפכני שמעולם לא בוצע על אדם. אנחנו מנסים להגיע לזה כבר שנים והיו הרבה מחקרים, אך את המקרה המתועד הראשון של דבר כזה במין האנושי. גלי את עברת השתלת מוח." "מה?" צחקוק קטן נפלא מפי. לא יכול להיות. לא הגיוני. "בדיוק בבוקר ההתמוטטות שלך, נערה כמעט בגילך, באותן מידות כמו שלך ואותו סוג דם, בצירוף מקרים נדיר בהחלט, נהרגה בתאונת דרכים בדרך לבית ספרה. לנערה קוראים וונסה ג'ונס. מי שאת טוענת שהיא אמא שלך, זאת לילי אנדריאה ג'ונס." לא הגיוני. אני ונסה. "חלק מהחלקים שנפגעו במוחך היו חלקים שמשפיעים על הזיכרון. במילים אחרות, את חלק מתאי הזיכרון שלך תופסים תאי זיכרון של ונסה. זה מסביר למה את זוכרת את חייה ולמה את חושבת שאת ונסה. אבל לא כל התאים נמצאים אצלך. את לא זכרת את יותם, הבר של ונסה ואת זכרת את אורי, שגלי, שהיא בעצם את, אהבת." לא. יכול. להיות. "תאי הזיכרון שלך יישתנו במהלך החודשים הקרובים. תאי עצב לא מתאחים, אך התפרים וכמה חומרים שהזרקנו לך יגרמו לזיכרון שלך לעבור בין תאי העצב כך שיכול מאוד להיות שתיזכרי בפרטים נוספים מחייך או מחייה של ונסה. באותה מידה יכול להיות גם שתשכחי דברים כאלו. אני רוצה שבכל בוקר אמא שלך תראה לך כמה הדמיות. תעדכנו אותי על מצבי הזיהוי. יכול להיות שאנשים שאת מזהה היום, יראו לך זרים לגמרי מחר. טוב, אנחנו סיימנו פה להיום. נשאיר אותך לנוח." וברגע שהוא יצא מהחדר, הבנתי שזה אמיתי. אני לא אני, אני מישהי אחרת. הגוף שלי הוא של מישהי אחרת, מישהי שאני מכילה את הלב שלה, והפנים שלה והשיער שלה. היא בטח הייתה שונאת אותי. אני כאילו משתלטת על הגוף שלה. ולפתע פרצתי בבכי. זה כל כך מבלבל. קוראים לי ונסה, אבל אם נתחשב במה שד"ר שמואל אמר יש לי חיים אחרים. קוראים לי גלי, ובעצם יש לי רק חלקים קטנים מהמוח של ונסה, נערה שמתה חודש לפני היותה בת 17 בתאונת דרכים. ואז הבכי התגבר. בכיתי עליי. אני מתתי. כל מה שנשאר ממני הוא חלקים קטנים מהמוח שלי. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל מהכאב מטורף בפנים שלי ומהרגשת הנפיחות בלחיים הנחתי שעברו כמה שעות. גברת שטיין ולילי אדריאנה ג'ונס נכנסו. הן נראו כל כך שונות. "אני מבינה שזה מוזר לך." התחילה להגיד אמא של ונסה. "תחשבי כמה זה מוזר בשבילנו. הבת שלי מתה, אך היא חיה בתוכך. את מחשיבה אותי כאמא שלך. את מתנהגת כמוה, מוציאה קליקים בידיים כמו שהיא נהגה. אבל את לא נראית כמוה." "ותחשבי כמה זה מוזר בשבילי." אמרה גברת שטיין בקול צרוד, כנראה מבכי. "את הבת שלי. הבת שלי. את לא זוכרת אותי. כל מה שעושה אותך לאת, האופי שלך, אפילו סגנון הדיבור, נעלם. הוא של מישהי אחרת. את ניצלת וזה נס. אך למרות שוונסה מתה, אני מרגישה שהחלק הכי חשוב של הבת שלי הוא מת. "אנחנו ננסה להסתדר. בשבילך. אנחנו מבינות שאתן שתיכן בעצם סוג של בן אדם אחד עכשיו. אנחנו לא נריב, אבל גם אני וגם אמא של גלי הסכמנו שניתן לך להחליט, לפחות בהתחלה איך את רוצה לחיות את החיים שלך. בתור גלי, או בתור וונסה. יש לך חודש להחלים מהניתוח שבו תצטרכי להיות בבית החולים. אנחנו מקוות שאחרי החודש הזה תוכלי לדעת מי את יותר. וונסה או גלי." היא הסתכלה עליי בעיניים עצובות. "אני… אני מצטערת. אמא של גלי, שאני לא זוכרת אותך. אני מבטיחה לנסות." "זה בסדר." היא חייכה חיוך קטן וליטפה את פניי. "שעות הביקור הסתיימו. אנחנו חייבות ללכת. ניתן לך לחשוב על זה קצת. לילה טוב." "לילה טוב." עניתי ושתיהן יצאו מהחדר.