יש חיים מעבר לעולם הזה. או מוות. (פרק 1)

קשה היה לי להתמודד שוב אם אותה הבעיה, השנאה.
רק ממבט יחיד סביבי יכולתי עכשיו לדעת… שהיא סיפרה לכל חבריה.
וזה מוזר, שזאת לא נערה בת גילי ואפילו לא אימא שלי אלה סבתא שלי. סבתא ששונאת אותי.
באותו הבוקר, כשירדתי למטבח וראיתי את המבט בעיניה, ראיתי שכעסה רק התגבר.
היא התבוננה בי כמו שמתבוננים על יצור שפל כלשהו, או על שד, וזה הכניס אותי ללחץ ודיכאון קל. בכל זאת, היא סבתא שלי. לא חשבתי שמותר להן. וכשהייתי קטנה, ואז היא גם שנאה אותי, חשבתי שצריך להיות להן מין תקנון ושהיא הפרה אותו.
היא לא הביעה את כעסה במילים, או במכות, רק במבטי שנאה ולפעמים התערבות בחיי.
אבל הייתה סיבה, סיבה מרושעת למדי שהייתה נכללת מתקנון הסבתות אם היה כזה.
כאשר הייתי בת חודש, האחות של אבא, הבת היחידה של סבתי, הגיע לבקר.
אני ישבתי באותו הרגע על מיטתם של ההורים וניסיתי ללעוס פלסטלינה, או לעצב ממנה משהו לא ברור, מוצץ?
לדודה שלי קראו לוסי, אישה יפה בעלת עיניים כחולות ושער זהוב. היה לה מבנה גוף יפה, לפי התמונות שלה. אז היא הגיעה לבקר. כמה דקות לפני שהיא נכנסה התחלתי לבכות, חשתי בנוכחות זרה ובהחלט לא מתאימה לי. היא לא דפקה בדלת כי רצתה להפתיע ולו במעט את אחיה אז היא פתחה את הדלת (עד היום לא הבנתי איך היא פתחה אותה, כי אבא היה נועל את הדלת כל הזמן, ובודק פעמיים אם היא סגורה.) וראתה אותי. בדיוק אז, לפי הסיפורים של אבא, אני עשיתי מהפלסטלינה צורה של משולש וכדומה. והיא חטפה התקף לב. לא ברור אפילו למה, אבל סבתא האשימה אותי. ואני האשמתי את לוסי. היא גנבה לי את סבתא.
בכל מקרה ידעתי שהיא סיפרה לכולם את המקרה ההוא לפי המכתב, לא הבנתי איך לעזאזל לא שמתי לב אליו. המעטפה הייתה אדומה וממש התפרצה לעיניים. היא הייתה ממיס נוני שגרה בהמשך הרחוב, החברה של סבתא. לא הייתה כותרת, וסבתא, שעמדה לידי, לא התנגדה כאשר מיהרתי לפתוח אותו. אך בראשי… הבזיקה מחשבה. אם נוני גרה בהמשך הרחוב למה לשלוח לה מכתב? אך פתחתי אותו.

מוניקה היקרה,
אני מודה לך בכל ליבי ששלחת את המכתב ולא הגעת אלי.
אך האם את לא מגזימה? לוסי הייתה שברירית אז. היא הייתה בת שש עשרה בלבד.
את צריכה להירגע, המשולש לא אומר דבר. את לא צריכה לשנוא אותה על דבר כה קט.
אל תגידי לי שאת "דואגת לה". את מתבוננת בה בזעם ובכעס.
מחר בלילה תבואי איתי לשתות תה.

לא רציתי לשים לב למוזרות במכתב. אני הייתי מוזרה. אז למה שכל מה שסביבי לא?
אבל התנהגותה של סבתא עברה כל גבול. אך היא עמדה שלווה במקומה, שערה הלבן והקצר נוצץ בקרני השמש שהסתננו מבעד לחריצים בחלון.
"למה את שונאת אותי?!" התפרצתי בכעס." אני לא אשמה בכלל! למה?! אין שום סיבה! לוסי הייתה שברירית אז!" צעקתי. "אני אהבתי אותך גם כאשר את, ברוב הטיפשות, שנאת אותי! מה כבר עשיתי לך!" דמעות תסכול שטפו את לחיי וסבתא נשארה שלווה. היא עמדה כך והתבוננה בי נשברת. "את הרחקת אותה מעולמינו." אמרה. ואני עזבתי אותה ופרשתי לחדרי, בוכה ושבורה.